בש"פ 6504/03 מדינת ישראל נ. ישראל חביב

1.המשיב מואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בכתב-אישום שהוגש ביום 15.4.03, בארבעה אישומים בהם מיוחסות לו עבירות של סחר בסם מסוג קנאבוס. בשניים מהאישומים – הקלים יותר – הוא הודה, ובשניים אחרים – היותר חמורים – כפר. משפטו של המשיב נדחה לשמיעת הוכחות לימים 11.9.03 ו-14.9.03, והמשיב נתון במעצר מאז הגשת כתב-האישום נגדו. בית-המשפט המחוזי (השופט משה דרורי) נדרש לדיון בבקשת המדינה לעוצרו עד תום ההליכים. השופט דרורי הגיע לכלל-דעה, כי ראוי "לנצל" את תקופת המעצר, אשר להערכת בית-המשפט המחוזי עלול להימשך מספר חודשים ניכר, לצורך גמילתו של המשיב על-דרך קביעת חלופת מעצר במוסד גמילה. בסיס לגישה זו נמצא בתסקיר מעצר של שירות-המבחן, ממנו עולה כי המשיב, שגדל בעזובה קשה, ללא משפחה, התמכר לסמים קשים, הסתבך בפלילים ולחובתו אף הרשעות בעבירות על פקודת הסמים, הגיע היום למצב נפשי המאפשר טיפול בהתמכרותו לסמים, שעל-פי התסקיר, גם הייתה העילה העיקרית להסתבכותו בפלילים.

2.בית-המשפט הפנה איפוא את המשיב לבדיקות לצורך קביעת התאמתו לגמילה, אלה התמשכו כאמור על-פני מספר חודשים, ובסופו של יום נמצא המשיב מתאים לגמילה במוסד גמילה סגור. לאחר בחינה מפורטת של כל ההיבטים האפשריים, החליט בית-המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב ממעצר בתנאים מגבילים ובמרכזם שהות במוסד גמילה סגור.

3.על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שבפנַי, שנוסח בלשון חריפה ביותר. המשיב כונה בו "סוחר סמים", ואילו על בית-המשפט המחוזי נכתב, כי שגה במישור התיאורטי, בהבנת הפסיקה.

בדיון בפנַי הבהיר בא-כוח המדינה, עורך-הדין יאיר חמודות, כי שחרורו של המשיב ממעצר עשוי להגביל את שיקול-דעתו של בית-המשפט שידון בכתב-האישום עצמו, וגזר-הדין, שיושפע משחרור זה, לא יהיה מרתיע.

4.עמדת המדינה היא בעייתית.

ראוי הוא, כי נחזור למושכלות ראשונים. מצוות המחוקק – והיא זו הקובעת במישור התיאורטי והמעשי גם יחד – כי אף בהתקיים עילת מעצר, אין לעצור נאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ולהסיר את החשש לשלום הציבור בתנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. אכן, ישנן עבירות, ובכללן עבירות סמים, אשר מטבען מעוררות חשש למסוכנות, שלא ניתן להסירו בחלופת מעצר, אף לא במוסד גמילה. דא עקא, שזוהי הכללה. מאליו מובן הוא, כי ההכרעה היא לעולם אינדיבידואלית. כך, יש ויהיה צורך לעצור נאשם בעבירות סמים גם אם עברו נקי, והיפוכו של דבר, מקום שבית-המשפט השתכנע, כי ניתן להסיר את החשש למסוכנות על-ידי גמילה במוסד סגור, ניתן יהיה לקבוע חלופת מעצר גם אם לנאשם עבר פלילי. עיקר בעינַי הוא, כי על המדינה לשים לנגד עיניה, כי המעצר אינו מיועד להעניש את הנאשם, אף אין הוא מקדמה לעונש, וכי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 ביטל את עילת המעצר, שהייתה מושתתת על הכוח ההרתעתי של המעצר, וכי לנאשם עומדת חזקת החפות.

בעניין שבפנַי הודה אומנם המשיב בשני האישומים הקלים, אך מכחיש הוא את המיוחס לו באישומים החמורים, ולגביהם בוודאי שמתקיימת חזקת חפות.

חרף הרשעותיו בעבירות סמים, על-רקע התמכרותו לסמים קשים, ונסיבותיו האישיות של המשיב ומכלול העבירות שעבר, נראה לי כי בשלב ראשוני זה, בטרם הסתיים המשפט, מוקדם להטביע עליו תווית של סוחר סמים. מכל מקום, על כך יחליט בית-המשפט שידון בעניינו.

5.לבסוף, עלי להטעים, כי אינני חוששת כלל מהגבלת שיקול-דעתו של בית-המשפט בגזירת-הדין בשל כך שהמשיב אינו נתון במעצר. נהפוך הוא, יש לחשוש מכך ששיקול-דעתו של בית-המשפט בקביעת העונש הראוי לנאשם נפגע, כאשר המשיב נמצא במעצר. שכן, משנעצר נאשם לאחר הגשת כתב האישום, מטיל עליו בית-המשפט ברוב המקרים עונש מאסר, אף שייתכן כי היה נמנע מלהטיל עונש זה לולא היה הנאשם עצור. ואכן, מחקרים הוכיחו, כי נאשמים שנעצרו עד תום הליכי המשפט נענשו ביתר חומרה מנאשמים באותן עבירות ובנסיבות דומות, שהתמזל מזלם ושוחררו בערובה. ראו קנת מן, "היקף מעצר עד תום ההליכים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב", עיוני משפט יב (תשמ"ז) 517, בע' 546-544.

6.אכן, גמילה מוצלחת היא נסיבה מקילה בעלת-משקל, וטוב וראוי הוא הן לנאשם והן לחברה, כי בית-המשפט יתחשב בה.

כאמור, בית-המשפט המחוזי בחן את עניינו של המשיב בחינה מעמיקה, ואינני רואה מקום לשנות החלטתו.

הערר נדחה איפוא.