בש"פ 9690/04 יונס אלצאנע נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת נ' אהד) בב"ש 93248/04 שניתנה ביום 19.10.04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 40272/04.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו בשלושה אישומים נפרדים עבירות של ניסיון שוד וגניבה. על-פי האישום הראשון, העורר נכנס למסעדה, הצטייד בבקבוק שבור ואיים על עובדת במקום כי אם לא תביא לו כסף הוא יפגע בה. העובדת ברחה מהמסעדה, ביקשה להזעיק משטרה, והעורר נמלט מהמקום. מאוחר יותר העורר נעצר לצורכי חקירה, ועל-פי החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו הוא שוחרר בערבות ובתנאי שלא יתקרב לתחומי העיר תל-אביב ולסביבתה במשך 15 יום. על-פי האישום השני, כחודש וחצי לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לעורר באישום הראשון, נכנס העורר לחנות הלבשה, פנה לאחת העובדות ודרש ממנה להביא לו כסף. בטרם הספיקה העובדת לענות לעורר, הוא סטר לה בפניה בחוזקה ודחף אותה. העובדת התגוננה מפני העורר, התנפלה עליו והעורר נמלט מהמקום. על-פי האישום השלישי, העורר פנה למתלוננת שישבה במסעדה, וביקש ממנה חמישה שקלים לצורך נסיעה לבאר-שבע. בטרם הספיקה המתלוננת להשיב לו, גנב העורר את מכשיר הפלאפון של המתלוננת ונמלט מהמקום.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום בקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה והסכים לקיומה של עילת מעצר, אולם הוא ביקש להפנותו לקבלת תסקיר מעצר לצורך בחינת חלופת מעצר. בית המשפט קמא דחה בקשה זו וקבע, כי "חזרתו לבצע ניסיון שוד לאחר שבית המשפט שחרר אותו, מעידה כי אין הוא ראוי לאמון". בנוסף, נקבע כי הכוח המניע את העורר הוא התמכרותו לאלכוהול, וכי רצונו של העורר להיגמל הוא מהשפה אל החוץ. לאור זאת, הוחלט לעצור את העורר. מכאן הערר שבפניי.

4.

לפניי מבקש העורר כי אורה לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו, וזאת לצורך שחרורו לחלופת מעצר. נטען, כי העורר הנו בחור צעיר (בן 21), עולה חדש, ללא הרשעות קודמות בעבירות אלימות וטרם מעצרו הוא עבד באופן סדיר באולם חתונות. בנוסף, העורר הביע נכונות להיגמל מהתמכרותו לאלכוהול, אשר הניע אותו לבצע את העבירות המיוחסות לו. חלופות המעצר שהוצעו על-ידי העורר הן מעצר בית בבית אחיו בבאר שבע או מוסד לגמילה מאלכוהול.

5.

לטענת המשיבה, ניסיון העבר מלמד שאין לתת אמון בעורר, שכן הוא נאשם בכך שביצע ניסיון שוד כחודש וחצי לאחר ששוחרר בתנאים מגבילים ממעצר בגין עבירה דומה. אשר לחלופת מעצר במוסד גמילה טוענת המשיבה, כי אין לאשר זאת מקום בו הנאשם לא התחיל בטיפול לגמילה עובר לעבירות בהן הוא מואשם.

6.

דין הערר לדחייה.

במקרה דנן אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. המחלוקת נסבה סביב השאלה האם בנסיבות המקרה יש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי כדי להורות על הכנת תסקיר מעצר, וזאת לצורך בחינת חלופת מעצר.

7.

לדעתי, התשובה לכך שלילית. אמנם, העורר דנן הנו אדם צעיר, אשר עברו הפלילי אינו מכביד ואינו כולל עבירות אלימות. יחד עם זאת, העובדות נשוא כתב האישום, המגובות בראיות לכאורה, מצביעות על דפוס התנהגות עברייני החוזר על עצמו אשר נובע, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, מהתמכרות לאלכוהול. בנסיבות אלה, לאור העובדה שהעורר שב וביצע לכאורה עבירות כחודש וחצי לאחר ששוחרר ממעצר ימים, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, ששחרורו של העורר לחלופת מעצר טומן בחובו סיכון משמעותי לכך שהעורר יחזור ויבצע עבירות על רקע התמכרותו לטיפה המרה. האלימות בה העורר נקט - איום על קורבן השוד המיועד בבקבוק שבור – אף מעלה חשש ממשי שביצוע עבירות נוספות על ידו עלול להסתיים בצורה שונה ולהביא לפגיעה גופנית קשה בקורבנותיו. בנסיבות אלה אני סבור שלא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר. לאור האמור, נראה שהדרך היחידה לשיקומו של העורר ולהפגת מסוכנותו היא בגמילתו מהשתייה. אולם בנסיבות המקרה, כאשר העורר לא נקט עד כה בצעדים כל שהם להיגמל מהטיפה המרה, אין מקום לפתוח בהליך כזה במסגרת חלופת מעצר (ראה: בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 9276/02 מחאג'נה יאסר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בנסיבות אלה גם אינני רואה מקום לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא רק כדי להורות על הכנת תסקיר מעצר.

התוצאה היא שהערר נדחה.