בש"פ 9630/08 טל הינדי נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אהד) אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת א' טלמור), לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה. על פי הנטען בכתב האישום, בשתי הזדמנויות שונות התפרץ העורר לדירות מגורים וגנב מתוכן פריטים שונים, בכללם תכשיטים ומצלמות.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט השלום בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום

ההליכים

נגדו. בית המשפט, בציינו כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום, סקר את השתלשלות האירועים והדגיש כי העבירות המיוחסות לעורר בוצעו באור יום, בהפרש של מספר ימים בודדים ביניהן, ורק מספר ימים לאחר שנגזר דינו בתיק אחר אשר היה תלוי ועומד נגדו. כן הזכיר בית המשפט כי חרף גילו הצעיר של העורר, לחובתו עבר פלילי הכולל הרשעות מרובות בעבירות סמים, רכוש, בריחה ממשמורת חוקית והחזקת נשק שלא כדין. על אף האמור, בית המשפט מצא לנכון לבחון קיומה של חלופת מעצר קונקרטית אשר תאיין את מסוכנותו של העורר, והורה על עריכת תסקיר מתאים.

שירות המבחן, אשר הגיש לבית המשפט תסקיר מקיף וממצה, התרשם כי העורר הינו בעל דפוסי התנהגות עבריינים מופנמים וכי קיימת רמת סיכון להישנות מעורבותו בפלילים. אשר לחלופות אשר הוצעו, שירות המבחן קבע כי אין הן מתאימות לעורר, הן באשר לאבי העורר, והן באשר לאימו המתקשה להוות גורם המציב גבולות עבורו. אף אחות העורר בת העשרים ושלוש נמצאה בלתי מתאימה, לנוכח קשייה הצפויים לשמש עבור העורר דמות סמכותית משמעותית. בדיון אשר התקיים בפני בית המשפט הציע העורר חלופת מעצר נוספת, בדמות מכר של המשפחה העובד כקבלן ואשר מוכן היה שהמשיב יתלווה אליו באופן רציף. ואולם, בית המשפט פסל חלופה זו בהיותה חלופה בלתי הרמטית, ועל רקע האמור בתסקירי שירות המבחן הסיק כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, משאין בנמצא כזו אשר תאיין את מסוכנותו.

עררו של העורר על החלטתו של בית משפט השלום נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת בית משפט קמא מנומקת כדבעי, וציין כי אף שכלל לא היה מקום, לטעמו, לבחון חלופה קונקרטית, בית משפט קמא נעזר בשירות המבחן לשם כך. בית המשפט הדגיש כי העבירה המיוחסת לעורר בוצעה רק שבעה ימים מיום מתן גזר דין נגדו בעבירות סמים אשר במסגרתו נידון העורר לששה חודשי מאסר על תנאי, וכי לחובת העורר עבר פלילי הכולל הרשעות מרובות וריצוי עונשי מאסר בפועל. על רקע האמור, בית המשפט הסיק כי המאסרים בפועל שהושתו על העורר לא מנעו את המשך עיסוקו בפלילים, וכי מכלול הנסיבות מלמדות כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו של העורר.

מכאן הערר שבפניי.

3.

באת כוח העורר, אשר אינה חולקת, כאמור, על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למרשה, טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לטעמה, עבירות הרכוש המיוחסות לעורר אינן מקימות עילת מעצר. כן טוענת היא כי שירות המבחן נמנע, מסיבה לא ברורה, לבחון את חלופת המעצר אשר הוצעה בבית אם העורר, והסתפק בהתרשמותו ממנה נכון לשנת 2006, ועל כן יש מקום, לטעמה, להורות על עריכת תסקיר משלים. עוד מצביעה היא על העובדה שהרקע הפלילי של העורר נסוב בעיקרו על עבירות סמים, וכי יש לסייע לעורר לעבור הליך שיקומי. בסוף דבריה מציינת באת כוח העורר כי בית משפט השלום איפשר לעורר לצאת ממקום מעצרו ולהשתתף בלוויית אביו ובאזכרה אשר נערכה לזכרו, זאת בכפוף לפיקוח ומתן ערבות, וכי העובדה שהעורר לא הפר תנאים אלה מלמדת שיש מקום ליתן בו אמון. באת כוח העורר מבקשת, אפוא, כי העורר ישוחרר ממעצרו בערבות או למעצר בית, ולחילופין, כי תינתן הוראה לערוך בעניינו תסקיר משלים.

4.

מנגד, באת כוח המדינה מציינת כי העורר כבר הורשע בכתב האישום נשוא ערר זה, וכי התיק קבוע לטיעונים לעונש לאחר קבלת תסקיר לעוד כחודשיים. משכך, אין כל מקום, לטענתה, להתערבותו של בית משפט זה בשלב הנוכחי, וכי ממילא תינתן לבאת כוח העורר להציג בפני בית המשפט את האלטרנטיבות השונות בשלב הטיעונים לעונש. אשר לסוגיית שחרורו של העורר גופא, באת כוח המדינה מזכירה את עברו הפלילי הכבד, את העובדה שהוא ביצע שלוש עבירות של התפרצות וגניבת רכוש במשך שבוע אחד, וכי שתי הערכאות דלמטה ראו בו "שור מועד". לעניין טענת באת כוח העורר בדבר חלופת מעצר בבית אמו, באת כוח המדינה מזכירה כי חלופה זו כבר אומצה בעבר אך נמצאו בה סמים, וכי שירות המבחן ספקן, גם היום, לגבי יעילותה. בנסיבות אלו, טענתה היא כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וממילא אין צורך בעריכת תסקיר נוסף בעניינו.

5.

לאחר שעיינתי בכתב הערר, בהחלטות הערכאות דלמטה ובתסקירי שירות המבחן ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הערר להידחות. בראש וראשונה יש להזכיר כי בין מועד הגשת הערר לבין מועד דיון זה הוכרע דינו של העורר, וכעת ממתין הוא לגזר דינו. נקודת המוצא, אפוא, הינה שמקומו של העורר בשלב זה הוא במעצר, בהתאם להוראת סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע כי נאשם שנעצר עד תום ההליכים וניתנה הכרעת דין במשפטו במהלך תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום, מעצרו יימשך וילך – מכוח הצו שניתן בתחילת המשפט לעצרו עד תום ההליכים – עד למתן גזר הדין, אלא אם יחליט בית המשפט אחרת (וראו: בש"פ 433/98 מדינת ישראל נ' איבדיוב , פ"ד נב(1) 592, 596 (1998)). יש להדגיש כי בשלב זה של לאחר הרשעתו של העורר אין עומדת לו עוד חזקת החפות (ראו למשל בש"פ 844/08 דראושה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.2.08)). כן יצוין כי מועד הטיעונים לעונש נקבע לעוד כחודשיים מהיום, וכי בהכרעת הדין ניתנה הוראה להגיש תסקיר בעניינו של העורר. משכך, אינני מוצאת כל טעם בעריכת תסקיר נוסף בשלב זה.

על כל פנים, אף לגופו של הערר לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה. התמונה העולה מהתנהלותו של העורר – אשר ביצע את העבירות אך מספר ימים לאחר שנגזר דינו בגין ביצוע עבירה אחרת ובעוד מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, כמו גם מעברו הפלילי – הכולל הרשעות מרובות בעבירות סמים ורכוש אשר בגינן אף ריצה עונשי מאסר בפועל – הינה של אדם אשר מורא שלטון החוק זר לו, שלא לומר אדם אשר בחר במודע באורח חיים עברייני. כידוע, על מנת שבית המשפט יבחן את שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, עליו להשתכנע תחילה כי ניתן לתת בו אמון כי ימלא אחר תנאי המעצר אשר יוצבו לו. במקרה דנן, לא זו בלבד שהתנהלותו של העורר כשלעצמה שוללת את האפשרות כי בית המשפט יתן בו את האמון הדרוש, אלא אף שירות המבחן הסיק כי אף לא אחת מהחלופות המוצעות מהווה חלופה מתאימה. משכך, מתקשה אני לקבל את טענת באת כוח העורר כי יש להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר משלים או להורות על שחרורו של העורר למעצר בית, ואחת דינן להידחות.

אשר לטענת באת כוח העורר לפיה הרקע לביצוען של העבירות הוא בעיית סמים ולפיכך זקוק העורר למסגרת שיקומית, יפה מקומה בשלב גזירת הדין, עת באים בחשבון שיקולי הענישה כולם (וראו: בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 1.6.2008); בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.1.2005)). מכל מקום, על דרך הכלל בית המשפט לא יידרש לטענות ממין זה עת הוכרע דינו של נאשם ומצוי הוא בשלב הטיעונים לעונש, והדברים ברורים.

אי לכך, הערר נדחה.