בש"פ 1685/10 כתילאת האני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.2.2010 (כב' השופטת ח' כוחן ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום

ההליכים המתנהלים נגדו.

1.

העורר, יליד 1990, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה). על פי עובדות כתב האישום, ביום 8.12.2009 בשעה 00:40 או בסמוך לכך, נהג העורר ברכב כשעמו אדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן:

האחר ). בשלב מסוים במהלך נסיעתם הבחינו השניים בעוברת אורח ההולכת ברחוב יהודה הימית ביפו כשתיק על כתפה (להלן: המתלוננת ). העורר עצר את הרכב בסמוך מאוד למתלוננת והאחר יצא ממנו, רץ לעברה, אחז בתיקה וניסה לחטוף אותו. המתלוננת ניסתה להתנגד בכך שאחזה ברצועת התיק בחוזקה ומשכה אותו בחזרה אליה אך האחר המשיך למשוך בכוח את התיק לכיוונו. תוך כדי המאבק צעקה המתלוננת על האחר בערבית "מדוע הוא עושה לי את זה" והאחר השיב לה "שתשתוק". כעבור מספר שניות עלה בידו של האחר לחטוף את התיק והוא רץ חזרה אל הרכב. בשלב זה ביצע העורר פניית פרסה ומילט את השניים מהמקום. על פי המתואר בכתב האישום, בתיק שנשדד מן המתלוננת היו, בין היתר, תעודת זהות, כסף מזומן בסך של כ- 100 ₪, כרטיסי אשראי, פנקס המחאות ומשקפיים.

2.

עם הגשת כתב האישום (ביום 15.12.2009) עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נוכח הסכמת העורר לקיומן של ראיות לכאורה ובשים לב לגילו הצעיר החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) ביום 21.12.2010 לדחות את ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים עד לקבלת תסקיר של שירות המבחן לעניין שחרור העורר לחלופת מעצר. בתסקיר שהוגש (לאחר עיכובים שחלו בהכנתו בשל תקלה במזכירות בית המשפט), נכללה המלצה לשחרר את העורר למעצר בית בפיקוח אימו ובלבד שיימצא מפקח נוסף, שיאושר על ידי שירות המבחן, המסוגל לפקח על העורר בשעות בהן אימו עובדת.

3.

בהחלטתו מיום 16.2.2010 דחה בית משפט קמא את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר (חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן) והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט קמא ציין כי לעורר עבר פלילי הכולל הרשעה בשישה אישומים במסגרת הליך שהתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לנוער, בו הורשע בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, נסיון שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע (להלן: ההליך הקודם ). עוד ציין בית המשפט כי במהלך ניהול התיק נשוא ההליך הקודם טופל העורר על ידי שירות המבחן לנוער משך תקופה משמעותית של שנה וחצי, וחרף זאת גזר עליו בית המשפט בהליך הקודם עונש של שנת מאסר בפועל (ממנו השתחרר שנה בלבד טרם ביצוע העבירה נשוא האישום שבכאן) וכן עונש של שנת מאסר על תנאי. בית משפט קמא סבר כי בנסיבות אלה לא קיים מתאם בין הטיפול שניתן לעורר במסגרת ההליך הקודם לבין העובדה שביצע עבירה כה חמורה סמוך לאחר שחרורו מן המאסר. בית משפט קמא הוסיף כי העובדה שהעורר "הרהיב עוז" לבצע עבירה דומה לעבירות שבגינן הורשע בהליך הקודם, היא הנותנת שהטיפול לא השיג את התוצאה המקווה, וכי העורר לקח על עצמו סיכון מחושב משביצע את העבירה בעוד עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד מעל ראשו. לפיכך קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לסמוך על העורר וליתן בו אמון כי לא יפר את תנאי החלופה המוצעת, ועל כן הורה כאמור על מעצרו עד תום ההליכים.

4.

נגד החלטה זו מופנה הערר שבכאן בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה עניינו אינו מתאים לחלופת מעצר. לטענתו יש לשחררו לחלופת מעצר ולחלופין להורות על עריכת תסקיר משלים בו תוצג עמדת שירות המבחן ביחס לחלופה שהוצעה. העורר עומד בערר על חולשת הראיות בעניינו המצדיקה לגישתו מתן משקל רב לאפשרות של שחרור בחלופת מעצר ובהקשר זה הוא טוען כי ברכב אותר רק אחד מכרטיסי האשראי של המתלוננת; כי זיהויו על ידי המתלוננת ועל ידי עדת ראייה נוספת לא היה חד-משמעי ולכן אין לסמוך עליו; וכי כרטיס האשראי של המתלוננת והכסף המזומן שנתפסו ברכבו לא נשלחו לבדיקת טביעת אצבעות, ועובדה זו מהווה מחדל חקירתי שהיה על בית משפט קמא לשקול. עוד טוען העורר בהקשר זה כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הבחין בין החלק המיוחס לאחר לחלק המיוחס לו באירוע והוא מדגיש כי התפקיד שנטל הוא באירוע על פי הנטען היה מזערי ולכן ספק אם ניתן לראותו כמבצע בצוותא. בנוסף מציין העורר כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק להמלצה החיובית של שירות המבחן ולחוות הדעת הפסיכולוגית שהגיש לבית משפט קמא המסבירה את הרקע להתנהגותו. עוד טוען העורר כי המעשה המיוחס לו אינו נמצא ברף העליון של עבירות השוד מבחינת החומרה שבהן, בין היתר משום שמדובר באירוע שעל פי הנטען התרחש באופן ספונטני, והוא מפנה בהקשר זה למקרים חמורים יותר בנסיבותיהם, בהם הסתפקו בתי המשפט בחלופות מעצר. לטענת העורר בהינתן כל אלה היה על בית משפט קמא לבחון לגופה את החלופה שהוצעה על ידו ולמצער היה עליו להורות על עריכת תסקיר משלים מטעם שירות המבחן.

בדיון שנערך לפניי הוסיף וציין ב"כ העורר כי המפקח המוצע על ידו (בהמשך לתסקיר), התייצב לדיון בפני בית משפט קמא, והוא עוסק בשירותי אבטחה ומתאים לשמש כמפקח. עוד נטען כי אימו של העורר שנמצאה מתאימה לשמש כמפקחת על-ידי שירות המבחן, יכולה להתאים את לוח הזמנים של עבודתה לצורכי הפיקוח, בתיאום עם המפקח הנוסף.

5.

המשיבה מצידה סומכת ידה על החלטתו של בית משפט קמא והיא סבורה כי נוכח עברו הפלילי הלא מבוטל של העורר, הדמיון בין העבירה המיוחסת לו במקרה דנן ובין העבירות עליהן נתן את הדין בעבר ופרק הזמן הקצר שחלף מאז שחרורו מעונש המאסר שהושת עליו ועד לביצוע לכאורה של העבירה במקרה דנן, יש לקבוע כי מסוכנותו ברורה ואין ליתן בו את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר. המשיבה מוסיפה ומדגישה בהקשר זה כי על אף ההמלצה החיובית שנתן שירות המבחן צויין בתסקיר כי קיים סיכוי להישנות העבירות על ידי העורר.

6.

דין הערר להידחות.

ראשית, לא היה מקום להעלות בשלב הערר טענות הנוגעות לראיות לכאורה לאחר שבבית משפט קמא הסכים העורר כי לצורך שלב המעצר קיימות ראיות כאלה.

שנית, צדק בית המשפט בקובעו כי יש קושי ליתן אמון בעורר כי יכבד את תנאי חלופת המעצר המוצעת נוכח עברו בעבירות מאותו סוג בגינן אף ריצה עונש מאסר וכן נוכח העובדה כי שב לכאורה וביצע עבירת שוד נוספת בחבורה בעוד עונש של מאסר על תנאי מרחף מעל ראשו. בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.