בש"פ 3742/08 דיאב עובייד נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) מיום 6.3.2008, בה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ה' עובדיה) מיום 9.1.2008 לשחררו למעצר בית חלקי.

1.

העורר עומד לדין בעבירות של אי ציות לרמזור, נהיגה בזמן פסילה, איומים ותקיפה והכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו. על פי עובדות כתב האישום, ביום 28.10.2007 בסמוך לשעה 20:45 נהג העורר ברכב מסוג סקודה לאחר שהודע לו שנפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לצמיתות, וחצה צומת בנתניה לכיוון צפון מבלי שציית לרמזור בו דלק אור אדום בכיוון נסיעתו. נוכח האמור עוכב העורר על ידי שני שוטרים ואחד מהם ביקש ממנו להזיז את רכבו על מנת שלא יפריע לתנועת כלי הרכב בכביש, אך העורר סירב. בהמשך ביקש השוטר מהעורר כי יתלווה אליו למקום מוצנע לצורך עריכת חיפוש על גופו ובתגובה צעק העורר על השוטר ואיים לפגוע בו. כן קילל העורר את השוטר ופנה לעזוב את המקום. כשהודיע השוטר לעורר שהוא עצור התנגד העורר למעצרו, השתולל והתפרע ואף תקף את השוטר בכך שפגע עם ידו בפניו ודחף אותו לעבר קיר. כמו כן, סירב העורר לבקשת השוטר למסור לו את הקוד של רכבו על מנת שאפשר יהיה להזיזו, והעליב את השוטר באומרו "אני לא אתן לאף מניאק כמוכם לנהוג לי ברכב". בהמשך הוכנס העורר לניידת משטרה ובדרך לתחנת המשטרה איים לפגוע בשוטר שישב לידו בניידת ותקף אותו בכך שבעט בו ברגליו וירק בפניו. בהגיעו לתחנת המשטרה המשיך העורר לאיים על השוטרים כי יפגע בהם.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 30.10.2007, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה מאותו היום הורה בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ה' עובדיה), בהסכמת הצדדים, על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו בטייבה בפיקוח לסירוגין של הוריו ואחיו ובכפוף להפקדת ערבויות. ביום 3.12.2007 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו ממעצר, כך שיבוטל מעצר הבית המוחלט שהוטל עליו. לטענתו, במועד בו התקבלה ההחלטה בעניינו טרם עיין בחומר החקירה, ועיון בו מעלה כי הוא זה שהותקף על ידי השוטרים ולא להיפך. לפיכך אין הצדקה לתנאי השחרור המחמירים שהוטלו עליו. בהחלטתו מיום 24.12.2007 קבע בית משפט השלום כי פרטי האישום מכילים עובדות המבססות לכאורה עבירות אלימות, איומים, תקיפה והכשלת שוטר וכן עבירות תעבורה, ועוד קבע כי דוחות הפעולה של השוטרים מהווים ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל להרשעת העורר. בהקשר זה התייחס בית המשפט לטענת העורר כי דוחות הפעולה אינם מהימנים, כי השוטרים ביקשו לעכבו בשל היכרות מוקדמת עימו ולא בשל עבירת תעבורה שביצע לכאורה, וכי הם תקפו אותו במסווה של הפעלת כוח שיטור כדין. טענה זו תמך העורר בכך שרק אחד מארבעת השוטרים שישבו ברכב הסיור העיד שראה אותו נוסע באור אדום וכן בכך שהשוטרים לא הודיעו לו סמוך למעצרו שהוא נעצר בשל עבירת תעבורה. בית המשפט קבע כי בשלב המעצר אין מקום להידרש לשאלת מהימנות הדוחות ומכאן שאין בטענותיו אלו של העורר כדי לסייע לו. עם זאת קבע בית המשפט כי הוא נכון לראות בבקשת העורר משום בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו, והורה על הגשת תסקיר בו תיבחן האפשרות להקל בתנאי השחרור למטרות מוגדרות כגון יציאה לעבודה. בתסקיר שהוגש לבית משפט השלום ביום 6.1.2008 המליץ שירות המבחן לשקול בחיוב את שינוי תנאי שחרורו של העורר כך שיהיה נתון במעצר בית חלקי בבית הוריו בטייבה וייצא לעבודה בחברה שבבעלות אביו שבעה ימים בשבוע בין השעות 6:00-18:00 בעיר טייבה ובשטחים החקלאיים הסמוכים, שם יהיה נתון בפיקוחו המלא של האב. בהחלטתו מיום 9.1.2008 אימץ בית משפט השלום את המלצתו זו של שירות המבחן.

3.

העורר הגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בו טען כי נוכח הפגמים שנפלו בתשתית הראייתית הקיימת בעניינו יש להורות על ביטול כל המגבלות שהוטלו עליו. בהחלטתו מיום 6.3.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) את הערר, בקובעו כי אין להתערב בקביעת בית משפט השלום לפיה דוחות הפעולה של השוטרים מהווים ראיה לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר וכי טמון בהם פוטנציאל ראייתי להרשעתו. בית המשפט הבהיר כי בשלב המעצר אין מקום להידרש לשאלות של מהימנות, אלא אם מדובר בסתירות מהותיות ובפרכות על פני הדברים. ואולם אין זה המצב בענייננו, נוכח עדות השוטר גלעד פרץ והחיזוק שנמצא לה בדו"ח פעולה שערך שוטר נוסף. משכך דחה, כאמור, בית המשפט המחוזי את הערר.

4.

מכאן הערר הנוסף שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי באמצו את קביעת בית משפט השלום לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ובהתייחסו לטענותיו בדבר הפגמים שנפלו בראיות לכאורה כאל טענות הנוגעות למהימנותן של הראיות. לטענת העורר, מדו"ח הפעולה של השוטר גלעד פרץ עולה כי העורר היה מוכר לו וכי הוא השוטר היחיד מבין השוטרים שהיו ברכב הסיור המשטרתי אשר הבחין שהעורר נסע באור אדום, אף שהוא לא נהג ברכב הסיור. עוד עולה מאותו הדו"ח, כי בניגוד למקובל לא נאמר לעורר שהוא מעוכב בשל עבירת תעבורה אלא הוא התבקש לצאת מרכבו לשם עריכת בדיקה וחיפוש אחר סמים. לטענת העורר הדבר מעיד כי השוטרים לא עצרו אותו בשל נסיעה באור אדום וכי מדובר בחיפוש בלתי חוקי. לטענתו, דו"ח של שוטר נוסף (השוטר אייל וולדניצקי) מחזק טענות אלו, שכן נאמר בו שהתבצעה בדיקה שגרתית בחיפוש אחר סמים וכי "טרם הבדיקה עבר ברמזור אדום", ועוד הוא טוען כי שני שוטרים נוספים שנכחו באירוע כלל לא רשמו דוחות פעולה. לטענת העורר הוא זה שהותקף על ידי השוטרים, אך הם בחרו "להעלים" זאת באמצעות דוחות הפעולה שרשמו, ולטענתו התמיהות העולות מן הדוחות מהוות פגם ראייתי היורד לשורשו של עניין והפוגע בתשתית הראייתית נגדו. משכך אין מדובר בשאלות מהימנות גרידא ויש להורות על ביטול ההגבלות שהוטלו עליו במסגרת חלופת המעצר.

5.

המשיבה מצידה טוענת כי אין מקום לקבל את הערר. לטענתה, השוטר גלעד פרץ ציין בתחילת דו"ח הפעולה שערך כי הוא ראה את העורר חוצה את קו העצירה בצומת בעת שברמזור דלק אור אדום ובהמשך תיאר את התנהגותו האלימה של העורר, ואילו השוטר אייל וולדניצקי ציין בדו"ח הפעולה שלו דברים דומים אך תיאר אותם בסדר שונה. המשיבה טוענת כי בכך יש כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית ראויה נגד העורר והיא מדגישה כי לצורך כך די היה אף בעדותו של שוטר אחד ואין רבותא בכך שבדו"ח הפעולה של השוטר גלעד פרץ צוין ששאר השוטרים שישבו בניידת לא הבחינו בכך שהעורר חצה את הצומת ברמזור אדום.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכן את דוחות הפעולה של השוטרים אני סבורה כי דין הערר להידחות. הלכה היא כי בשלב המעצר אין בית המשפט קובע מסמרות בשאלות הנוגעות למשקלן של הראיות לכאורה או למהימנות העדים, וכל שעליו לבדוק בשלב זה הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-151 (1996); בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007); 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2008)). הטענה המרכזית שמעלה העורר היא כי קיימים פגמים מהותיים בחומר הראיות לכאורה המבוסס בעיקרו על דוחות הפעולה של השוטרים, והוא טוען כי התמונה העובדתית העולה מדוחות אלה

אינה משקפת את שאירע. טענות אלה, שלא כעמדת העורר, הן טענות מובהקות של מהימנות ושל משקל והמקום לבירורן הוא בהליך העיקרי.

אשר על כן, הערר נדחה.