בש"פ 5990/11 עדנאן ח'טיב נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אטרש) מיום 11.8.11 במ"ת 15449-08-11 , לפיה הוארך מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת, זאת לצורך קבלת תסקיר מעצר בעניינו.

רקע והליכים

ב.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות והעלבת עובדי ציבור. כעולה מעובדות כתב אישום, ביום 3.8.11 התפתחה בכפר עילוט קטטה רבת משתתפים על רקע סכסוך בין משפחת העורר לבין משפחה אחרת בכפר. לאחר הקטטה הגיע למקום כוח משטרתי שתחם את זירת האירוע בסרט סימון. העורר הגיע למקום ברכבו ונסע אל תוך הזירה לאחר שקרע את סרט הסימון ותוך שהשוטרים מסמנים לו לעצור. משלא שעה לקריאותיהם, שלפו השוטרים אקדחים לעבר העורר, אשר יצא ממכוניתו והחל להשתולל ולקלל ואף דחף את אחד השוטרים במקום.

ג.

ביום 9.8.11 הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 11.8.11 סקר בית המשפט את גרסת העורר, לפיה הוזעק למקום כדי להחיש את אמו לבית חולים וקבע, כי גרסתו אינה עולה בקנה אחד עם מזכרי השוטרים שנכחו במקום, לפיהן לאחר עצירת רכבו החל להשתולל ולריב עמם. לאחר סקירת מזכרי השוטרים, הודעת העורר והודעת בנו, קבע בית המשפט כי קיימות בתיק ראיות לכאורה; זאת בהדגישו, כי שאלת מהימנות המזכרים ומשקלם הראייתי ראוי שידונו במסגרת התיק לגופו. כן נקבע, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית, וכי מסוכנותו נלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לו ומעברו הפלילי. עם זאת נקבע, כי ראוי לבחון אפשרות של חלופת מעצר בעניינו של העורר, ועל כן הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר שיידון ביום 29.8.11, וכי בפרק זמן זה יוותר העורר במעצר.

הערר

ד.

נגד החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בערר נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו, כי עצמת הראיות מצדיקה את המשך מעצרו של העורר. נאמר, כי מזכרי השוטרים שנכחו במקום, למעט אחד, נערכו מספר ימים לאחר האירוע, וחלק מהשוטרים הגישו הודעות הבהרה המעצימות את האירוע מעבר לנסיבותיו המקוריות. צוין גם, כי חלק ממזכרי השוטרים סותרים זה את זה לעניין התנהגות העורר לאחר יציאתו מן הרכב. נטען, כי ראוי שטענות אלה ואחרות יילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים. עוד נטען, כי אין בתיק ראיה להתקיימות יסוד הכוונה בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. לבסוף נטען, כי היה מקום להורות על שחרורו של העורר מבלי להמתין לעריכת תסקיר; זאת, בין היתר, נוכח נסיבותיו האישיות ועברו הפלילי שאיננו מכביד.

הדיון

ה.

בדיון (מיום 24.8.11) טען בא כוח העורר, עוה"ד מני, נגד קביעת בית המשפט קמא בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה ונגד ההחלטה על הגשת תסקיר. נטען, כי זכרונות הדברים שכתבו השוטרים סותרים זה את זה, וחלקם אף אינם מבססים את האמור בכתב האישום. הוזכר שוב, כי זכרונות הדברים, למעט אחד, לא נכתבו ביום האירוע. לעניין התסקיר נטען, כי הפסיקה מורה על הגשת תסקירים במקרים של עבירות חמורות או נאשמים עם עבר פלילי מכביד - תנאים שאינם מתקיימים בענייננו. הובע חשש שהגשת התסקיר תתעכב נוכח בקשות דחייה שהגיש שירות המבחן. הוזכרו גם נסיבותיו האישיות של העורר, ולבסוף נטען, כי אין לייחס משקל לעברו הפלילי, שתקופה ארוכה לא היה מעורב בפלילים.

ו.

עו"ד שגב טענה למדינה. לעניין התזכירים הוסבר, כי האירוע נשוא כתב האישום התקיים בתוך קטטה המונית, ומטבע הדברים לא עלה בידי כל השוטרים שנכחו במקום להבחין בכל ההתרחשויות, ונוכח מיקומם השונים ייתכנו הבדלים מסויימים בזכרונות הדברים. עוד נטען, כי הסתירות להן טוען העורר אינן מהותיות. מנגד הצביעה באת כוח המדינה על סתירות בין הודעות העורר במשטרה לבין הודעות בנו.

הכרעה

ז.

עיינתי בהודעות העורר במשטרה וכן בזכרונות הדברים שכתבו השוטרים. אמנם, כפי שטען בא כוח העורר, מרבית זכרונות הדברים בתיק לא נכתב מיד בסמוך לאירוע, וחלקם אף נבנו נדבך-נדבך. לגישת העורר, כאמור, נועדו התוספות המאוחרות להעצים את מעורבותו בקטטה. ברי, כי טענות אלה מכוונות נגד מהימנות גרסת השוטרים וזכרונות הדברים שכתבו (אף שלפנינו נטען, כי הטענות אינן מוכוונות מהימנות). הכרעה בין גרסת השוטרים, כפי שבאה לידי ביטוי במזכרים, לבין גרסת העורר - המכחיש את המיוחס לו – מחייבת, כפי שציין בית המשפט קמא, קביעת ממצאי מהימנות המסורים לערכאה הדיונית; ככלל שופט היושב בשלב המעצר אינו נדרש להכריע בין גרסאות נוגדות או לגבי מידת האמון שיש ליתן בהודעה זו או אחרת, וכפי שנאמר מכבר:

"ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים. הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 - הנשיא ברק).

ועוד נאמר:

"הלכה היא כי בשלב המעצר אין בית המשפט קובע מסמרות בשאלות הנוגעות למשקלן של הראיות לכאורה או למהימנות העדים, וכל שעליו לבדוק בשלב זה הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות" ( בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת חיות).

ח.

אין להלום את הטענה, כי לא היה מקום לקבוע שקיימות בתיק ראיות לכאורה בנימוק שזכרונות הדברים סותרים זה את זה ואינם מבססים את כתב האישום. אכן, זכרונות הדברים אינם זהים, ובהקשר זה מקובלים עלי דברי המשיבה כי מטבע הדברים לשוטרים הממוקמים באזורים שונים של הקטטה זוית שונה על המתרחש. מעבר לכך, מעיון בזכרונות הדברים מרבית השוטרים שנכחו במקום תיארו השתלשלות עניינים דומה. כך למשל, השוטרים יבגני, זועבי ומסיטיל ופקד מנצור תארו במזכרם את נהיגתו הפרועה של העורר, פריצת סרט הסימון על-ידיו, שליפת האקדחים ויציאת העורר מרכבו בקללות, ומרבית השוטרים טענו גם כי השתולל (מזכרו של פקד אסף מנצור מיום האירוע (3.8.11) ומיום 8.8.11, מזכריו של השוטר יבגני מיכיילוב מימים 6-7.8.11, מזכריו של השוטר תיסיר זועבי מיום 6.8.11 ומיום 7.8.11, מזכרו של השוטר יורם מסלטי מיום 6.8.11). אמנם ישנו פער בין מזכרו של פקד מנצור מיום 3.8.11 לבין מזכריו של השוטר יבגני בעניין האדם הנוסף שהגיע למקום בעת מעצרו של העורר, ושהיה מעורב בקטטה, שכן אדם זה לא הוזכר במזכרו של פקד מנצור, אך ניתן לכך הסבר במזכר מיום 8.8.11, לפיו נפגע פקד מנצור מגז הפלפל ולכן לא הבחין באותו אדם, שנטען כי הוא אחי המבקש. הסבר נוסף מצוי במזכרו של השוטר זועבי מיום 7.8.11 שהסביר, כי בעקבות העיסוק במעצרו של העורר לא עלה בידי חלק מן השוטרים להבחין באדם הנוסף שהגיע למקום. מעבר לכך, פער זה אינו נוגע ל"ליבת" כתב האישום ולהתנהגות העורר עובר לעצירת הרכב ולאחריה. אשר לפערים בין המזכרים בציון המרחק בו עצר הרכב לאחר שליפת האקדחים - כך למשל, השוטר יבגני ציין כי הרכב נעצר במרחק 10- 5 מטרים ואילו פקד מנצור הסביר כי העורר נעצר במרחק "מטרים ספורים בערך שלושה מטרים" (מזכרו מיום 8.8.11). ברי, כי פער זה עליו מצביע העורר אין בו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לזכרונות הדברים, שכן אין מדובר בסתירה מהותית הנוגעת לאישומים וההתנהגות המיוחסים לעורר, ולכאורה ניתן ליישב את הדברים. לבסוף, אכן מזכרו של השוטר רוני גאבר מיום 7.8.11 איננו כולל אזכור לשליפת אקדחים לעבר רכבו של העורר, אך תיאורו באשר להתנהגות העורר - המוכחשת על-ידי העורר - עולה בקנה אחד עם התיאורים במזכרי השוטרים הנוספים וכן עם האמור בכתב האישום.

ט.

סיכומם של דברים לעניין הראיות לכאורה, בסופו של יום עיקר טענות העורר מכוונות נגד מהימנות השוטרים שנכחו במקום וזכרונות הדברים שרשמו, וכפי שצוין מעלה בשלב בו אנו מצויים - שלב המעצר - אין לקבוע ממצאים לעניין זה. וממילא אין בטענות אלה כדי לשלול את קביעת בית המשפט קמא לעניין קיומן של ראיות לכאורה. טענות נוספות נגעו לתוכן המזכרים ונטען כי אין בהם כדי לבסס את האמור בכתב האישום. אכן, כפי שתואר מעלה ישנם פערים מסוימים - לעניין מעורבותו של אדם נוסף בקטטה, אופן ההתנהגות של העורר לאחר יציאתו מן הרכב ומרחק עצירת הרכב לאחר שליפת האקדח, אך ניתן לכאורה למצוא במזכרים גרעין משותף ואחיד, שדי בו כדי לבסס את קביעת הראיות לכאורה.

י.

אשר לתסקיר שירות המבחן. ראשית נציין, כי מועד הגשת התסקיר נקבע ליום 29.8.11 בו גם עתיד להתקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בקשת שירות המבחן לדחיית מועד הדיון נדחתה ביום 24.8.11, והדיון יתקיים במועדו כראוי, ובו ייטענו הטענות.

י"א

בלא קשר לשאלה מה יוחלט בבית המשפט המחוזי עתה, הנה לעניין הצורך בתסקיר, אין להלום את טענת העורר כי מעורבותו בפרשה דנא כמו גם עברו הפלילי לא הצדיקו פניה לתסקיר בעניינו; זו טענה לא שכיחה בפי סניגור, שהרי על פי רוב ההסתייגות מקבלת תסקיר היא של המדינה, ברצותה להימנע משחרור לחלופה, בעוד הסניגורים לוחמים לתסקיר; אך כמובן אין חקר לתבונת סניגור, והכל לפי נוחות המקרה, ומכל מקום מקרה זה אינו בא בגדרי קצוות שהזכיר הסניגור, של תיק שאין אף לשקול בו תסקיר, ותיק שאין צורך בו בתסקיר כדי לשחרר לחלופה. מובן שלבית המשפט מסור שיקול הדעת אם להורות על הגשת תסקיר, לפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וכשלעצמי נתתי ביטוי לא אחת לחשיבות התסקיר למתן תמונה מלאה של האדם שלפניו, ככלי עזר רב תועלת לבית המשפט (ראו למשל בש"פ 11099/08 מאירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). העבירות המיוחסות לעורר יש בהן חומרה והעידו על התנהגות שלוחת רסן כלפי שוטרים האמונים על אכיפת החוק, ויש בהן כדי להקים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(4) לחוק המעצרים; ואף שעיקר הרשעותיו של העורר בעבר אינן מן התקופה האחרונה, לא ניתן להתעלם מכך שהרשעתו האחרונה (העבירה משנת 2005, פסק הדין ניתן בשנת 2008) קרובה במהותה לעבירה המיוחסת לו בכתב האישום הנוכחי - תקיפת עובד ציבור. בנסיבות אלה, לא היה כל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא להזמין תסקיר מבחן שניתן יהיה באמצעותו לעמוד על "טיבו של המשיב" (ראו גם לאחרונה על הצורך בתסקיר בטרם שחרור לחלופת מעצר - בש"פ 6014/11 אוחיון נ' מדינת ישראל ) (לא פורסם)). עם זאת, אם בושש התסקיר לבוא, מטעמים כאלה או אחרים, שיקול הדעת הוא לבית המשפט כיצד לנהוג, וכך גם במקרה דנא, ואיני נוטע כל מסמרות.

י"ב.

איני נעתר אפוא לערר.