בש"פ 3538/13 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה ) במ"ת 17436-07-12 מיום 2.5.13, במסגרתה דחה בקשת העורר לעיון חוזר (שלישית במספר) בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון ) מיום 18.7.12, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. עניינה של ריבוי עבירות מין ואלימות כנגד בת העורר, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

רקע

ב.

על עובדות המקרה, עמד בית משפט זה בהרחבה בהחלטותיהם של השופט ח' מלצר מיום 13.9.12, בה נדחה ערר על החלטת המעצר עד תום ההליכים המשפטיים (בש"פ 6253/12), והשופט י' עמית מיום 3.4.13, אשר הורה על הארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים (בש"פ 2158/13).

ג.

ביום 9.7.12 הוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כתב אישום בגין שלושה אישומים, המייחסים לו, בין היתר, ריבוי עבירות של אינוס לפי סעיף 351(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ריבוי עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 351(ב) סיפא לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) + 345(א)(1) לחוק; ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב) לחוק; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.

ד.

העורר, יליד 1968, הוא אביה של נ' (להלן המתלוננת ), קטינה ילידת 1994. במועדים הרלבנטיים לכתב האישום התגוררה המתלוננת עם העורר, אמה, אחיותיה ואחיה, יליד 1992. כנטען בחלק הכללי של כתב האישום, בין השנים 2008-2002 או בסמוך לכך, במועדים רבים אשר אינם ידועים במדויק ובתדירות גבוהה, עברה המתלוננת מסכת קשה של עבירות מין מצד אחיה בידיעתם של אמה והעורר.

ה.

כנטען באישום הראשון, בהגיעה לכתה ז' נשלחה המתלוננת ללמוד בפנימייה, ובאותה תקופה פנה אליה העורר בדרישה שלא תיגע עוד באחיה, אלא רק בו, שכן כך מקובל בין אב לבתו. בהמשך נטען, כי בין השנים 2012-2008 או בסמוך לכך, במספר רב של מקרים, נהג העורר לאנוס את נ', לבצע בה מעשי סדום ומעשים מגונים קשים ביותר בכל חלקי גופה תוך איומים ואלימות קשה, וזאת בהגיעה בסופי שבוע לביתה מן הפנימיה.

ו.

כנטען באישום השני, במשך שנים, מאז היתה הקטינה בגן, נהג העורר להכות את המתלוננת בגופה באמצעות מקלות מטאטא, ונהג להצליף בגופה ובראשה בכבל חשמל, עד כדי פציעתה והיזקקות לטיפול רפואי בבית חולים. כן נטען, כי באחת הפעמים נלקחה המתלוננת לחדר המיון בשל נקע בידה לאחר שהוכתה במקל, וכי לצוות הרפואי מסרה האם שהיא נפלה. עוד נטען, כי בשנת 2009 בחג שמחת תורה, הורה העורר למתלוננת לשים את ידה

מעל הכיור, ושפך עליה מרק חם אשר גרם לה לכוייה באמת יד ימין, מאחר שהאוכל שבישלה לא היה לטעמו. נטען, כי בשיחת טלפון בין העורר למתלוננת, נשאל העורר מתי יפסיק להכותה, וזה ענה כי לא יפסיק עד אשר "תתן לו את כולה". כן נטען, כי העורר איים על המתלוננת שלא תספר על מעשיו, אחרת "ישלח אותה" שוב לבית החולים. אולם, המתלוננת פנתה למרכזת בפנימיה, וחשפה לראשונה את המעשים הנפשעים.

ז.

כנטען באישום השלישי, ביום 26.6.12 הגיעו שוטרים לביתו של העורר באשדוד כדי לעכבו לחקירה בגין האירועים מושא האישומים. אשת העורר שיקרה לשוטרים וסיפרה כי הוא נמצא באשקלון, אך בחיפוש שערכו השוטרים בדירה נמצא העורר מסתתר בחדר נעול. העורר סירב לצאת, ונעצר רק לאחר שהשוטרים בעטו בדלת החדר ופתחו אותה.

הליכי המעצר

ח.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בבקשה נטען, בין היתר, כי נגד העורר קמה עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט, או התחמקות מהליכי שפיטה מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וכן עילת מעצר של חשש לסיכון ביטחון הציבור מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. כן נטען, כי נגד העורר קיימת חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק המעצרים, וזאת נוכח המעשים הקשים המיוחסים לו בכתב האישום.

ביום 16.7.12 התקיים דיון בבקשה במהלכו הסכים בא כוח העורר כי קיימת "תשתית ראייתית מסוימת", אולם טען כי קיימות נקודות שמחלישות את עוצמת הראיות, ביניהן סתירות בהודעותיה של המתלוננת והכחשת הטענות על-ידי בני המשפחה שנחקרו. בא כוח העורר הציע חלופת מעצר בבית אמו של העורר בפתח תקוה בפיקוח שניים מאחיו, תוך הפקדה כספית ראויה ואזוק אלקטרוני.

ט.

ביום 18.7.12 קיבל בית המשפט המחוזי (הנשיא י' אלון ) את הבקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע, כי די בתמצית חומר החקירה להסיק, שהמעשים המיוחסים לעורר מוכחים לכאורה ברמה "משמעותית ביותר"; בהודעתו המפורטת מיום 1.7.12 הודה העורר כי אכן ביצע מעשים מיניים בבתו, אך טען כי אלה נעשו בהסכמה, בהודעותיה המפורטות של המתלוננת ושל צוות הפנימייה לגבי אופן חשיפת הפרשה. באשר לקיומה של עילת מעצר נקבע, כי זו "מתבקשת מאליה", נוכח מאפייניה של פרשת ההתעללות החמורה. בית המשפט קבע, כי בנסיבות המעשים הנטענים, ההתמדה בהם והמסוכנות העולה מהם – לא תסכון למשיב חלופת מעצר באשר היא, והורה אפוא על הותרת העורר במעצר עד תום ההליכים.

י.

ביום 23.7.12 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר (ראשונה במספר), אשר התבססה על חומר חקירה חדש ולפיו סיפרה המתלוננת לעובדת סוציאלית כי כל שאמרה בדתה מלבה. העורר חזר על בקשתו בדיון מיום 30.7.12, תוך בקשה לבחון חלופת מעצר, ובאותו יום דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ח' סלוטקי ) את הבקשה, בהתבסס על דברי המתלוננת בחקירתה מיום 23.7.12, שם חזרה על תלונתה המקורית, והסבירה כי דבריה לעובדת הסוציאלית נבעו מחשש ש"יעיפו" אותה מהבית ותנודה ממשפחתה.

יא.

עררו של העורר על החלטה זו נדחה בהחלטתו של השופט ח' מלצר (בש"פ 6253/12 מיום 13.9.12). נקבע, כי המעשים מושא כתב האישום והנסיבות המתוארות בתיק החקירה מקימים חזקת מסוכנות ברורה. כן נקבע, כי בהתחשב ביחסים שבין בני המשפחה, קיים חשש ממשי ואינהרנטי לשיבוש הליכי משפט, באמצעות נסיונות להשפיע על המתלוננת. עם זאת, ציין בית המשפט, כי ככל שיתקדמו ההליכים בתיק העיקרי ותוצע חלופה מתאימה – ניתן יהיה לראות בכך טעם להגשת בקשה לעיון חוזר, מבלי לחוות דעה לגבי סיכוייה של בקשה כזו.

יב.

ביום 27.1.13 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר (שניה במספר). הוצעה חלופת מעצר בישיבה בירושלים בפיקוח שני ערבים. ביום 7.3.13 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט ציין, כי במהלך טיעוניה של באת כוח המשיבה, קם העורר וניסה לעזוב את ספסל הנאשמים, ובתשובה לשאלת בית המשפט לפשר מעשיו השיב "אני לא יכול לשמוע את השטויות שהיא אומרת, אני מבקש לעזוב את האולם". בסיום כתיבת ההחלטה פנה העורר לתובעת במילים "אלוהים ייקח אותך". בית המשפט קבע, כי אינו נותן אמון בעורר והדגיש את דפוסי אישיותו השליליים כעולה מהתנהגותו באולם הדיונים, והוסיף כי לאחר חקירת הערבים המוצעים, שאינם מכירים כלל את העורר, לא שוכנע כי יש בחלופה כדי לתת מענה לרמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר. באשר להימשכות ההליכים, בית המשפט ציין כי נקבעו מועדי הוכחות, וסביר להניח כי ההליכים, או לכל הפחות פרשת התביעה, יסתיימו עד אז.

יג.

ביום 14.3.13 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר (שלישית במספר).

יד.

ביני לביני, התקבלה בקשת המשיבה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים (לפי סעיף 62 לחוק המעצרים) בהחלטתו של השופט י' עמית מיום 3.4.12 (בש"פ 2158/13). בית המשפט ציין את מסוכנותו של העורר העולה מהמעשים מושא כתב האישום ואת התנהגותו ה"מוזרה" באולם בית המשפט, כפי שצוין בהחלטתו של השופט נ' אבו טהה מיום 7.3.13. בית המשפט קבע, כי החשש לשיבוש הליכי משפט הוא אינהרנטי בעבירות מין במשפחה, ובמיוחד בנסיבות המקרה, שעה שהמשפחה תומכת בעורר ומגנה את המתלוננת. באשר לקצב התקדמות המשפט, צוין כי אף שטרם החלה שמיעת הראיות, נקבעו מועדים, ויש לקוות שלא יהא צורך ביותר משתי ארכות. כן צוין, כי העיכוב נובע ברובו מבקשותיו החוזרות של העורר לדחיית הדיון, וכי בא כוחו הקודם של העורר הצהיר שלא יעשה בכך שימוש אם תוגש בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. בית המשפט קבע, כי מסוכנותו של העורר והחשש להשפעה על המתלוננת הם בעלי עוצמה חזקה, על אף חלוף הזמן, המטה את מקבילית הכוחות להארכת מעצרו של העורר.

החלטת בית המשפט קמא

טו.

ביום 17.4.13 התקיים דיון בבקשה לעיון חוזר (שלישית במספר), במהלכו הציע בא כוח העורר חלופת מעצר בדמות מעצר בית בפתח-תקוה בבית אמו של העורר, בפיקוח ארבעה מאחיו (כולם נעדרי עבר פלילי), תוך הפקדה כספית ראויה ואזוק אלקטרוני. נטען, כי העורר נעדר עבר פלילי, וכי הוא עצור תקופה ניכרת. כן נטען, כי מדובר בחלופה הדוקה ונאותה, וכי מסוכנותו של העורר נקודתית כלפי המתלוננת בלבד, כך שיש להורות על חלופת מעצר. לעומתו טען בא כוחה של המשיבה, כי לא התקיימו נסיבות חדשות או התגלו עובדות חדשות כנדרש לפי סעיף 52 לחוק המעצרים. נטען, כי אותה חלופה הוצעה בעבר ונדחתה מאחר שאינה הדוקה דיה, זאת בשל מעורבותם של האחים והאם בתיק, בהחלטתו של השופט ח' מלצר

מיום 13.9.12 (בש"פ 6253/12) . כן נטען, כי החלטתו של השופט י' עמית מיום 3.4.12 (בש"פ 2158/13) אינה מותירה פתח לחלופת מעצר, עקב מסוכנותו של המבקש והחשש לשיבוש הליכי משפט.

טז.

ביום 2.5.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט נ' אבו טהה ) את בקשה זו. בית המשפט קבע, כי מדובר בחלופה שהוצעה בעבר על-ידי העורר (בדיון מיום 16.7.12) ונדחתה בהחלטתו של הנשיא י' אלון מיום 18.7.12, וכי הטעמים שעמדו בבסיס דחיית החלופה דאז עומדים בעינם, וביתר שאת נוכח האמור בהחלטתו של השופט י' עמית מיום 3.4.13.

הערר והדיון

יז.

כלפי החלטה זו הוגש (ביום 19.5.13) הערר הנוכחי במסגרתו נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא ביקש להתרשם מחלופת המעצר שהוצעה, אף שהערבים נכחו בדיון. כן נטען, כי להבדיל מחלופת המעצר שהוצעה בעבר ונדחתה (בה הוצעו שניים מאחיו של העורר כערבים), בחלופת המעצר הנוכחית מוצעים ארבעה מאחיו של העורר כערבים, והם אינם מעורבים בפרשה, כך שמדובר בחלופה מעובה. עוד נטען, כי חלופת המעצר ממוקמת במרחק ניכר ממרכז חייה של המתלוננת. בנוסף נטען, כי העורר נעדר עבר פלילי, וכי לא נראה שבארבעת המועדים הקבועים לשמיעת העדים יסתיים המשפט. לפיכך, התבקש בערר להורות על בחינת חלופת המעצר ולוא באמצעות שירות המבחן.

יח.

בדיון טען עו"ד בונדר לעורר, כי הקושי הוא שהמפקחים לא נבחנו, אף שיתכן שהיו נפסלים או תסקיר שירות המבחן היה פוסלם. אך משלא סגר בית המשפט את הדלת, בהחלטת השופט מלצר, יש מקום לבחון את החלופה – בלא פסילה אפריורית, גם אם יתכן שהתוצאה תהא פסילה. הוסף, כי דברים שהוטחו במשפחה כמגוננת על העורר, דבר שמנע אישור בני המשפחה כחלופה, אינם מוכחים כלל.

יט.

עו"ד טישלר טען למדינה, כי המסוכנות בה מדובר היא כלפי כולי עלמא, וכוונת השופט מלצר היתה כי אם יפחת הסיכון לשיבוש הליכי משפט לאחר עדות המתלוננת, ניתן יהא לפנות לעיון חוזר; והחלופה דהאידנא היא זו שנדחתה בשעתו מתחילה.

הכרעה

כ.

המדובר במעשים לכאורה שבשפל המדרגה האנושית, המוסרית והפלילית, המצביעים על מסוכנות, בראש וראשונה כלפי המתלוננת, יחד עם זאת, כפי שגם ציין השופט מלצר בהחלטתו, השאלה היא תדיר, לפי מצוות המחוקק, האם ניתן להשיג את תכלית החלופה באמצעים שפגיעתם פחותה מאשר במעצר מאחורי סורג ובריח (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). השופט מלצר – בהחלטתו מלפני שמונה חודשים – כרך את בחינתה של חלופה אפשרית בהתקדמות ההליכים בתיק העיקרי.

כא.

כשלעצמי השקפתי תדיר היא, כי תסקיר שירות המבחן הוא כלי מועיל עד מאוד, ו"בית המשפט יזקק לו ככלל אם סבר שמא יש פתח – ולוא גם רחוק – לחלופת מעצר; ואולם אם אין המקרה מצדיק חלופה מכל וכל, לא ייעתר לו, גם בשל העומס המוטל על שירות המבחן" (בש"פ 744/05 בושארי נ' מדינת ישראל (2005)); התסקיר עוצב בידיד המחוקק (סעיף 21א לחוק המעצרים) כדי לבדוק פתח לחלופה במקרים המתאימים (ראו בש"פ 11099/08 מאירוב נ' מדינת ישראל (2009), פסקה ט'; כן ראו בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2000), פסקה ד'(3), שם מתואר התסקיר ככלי לשרטוט תמונה מלאה ככל הניתן של "ספר תולדות אדם" ( בראשית ה', א'); בש"פ 5990/11 ח'טיב נ' מדינת ישראל (2011), פסקה י"א).

כב.

השאלה היא אם המקרה דנא מצדיק פניה לתסקיר. מחד גיסא המסוכנות הרבה, שכבר הזכרנו, העולה מן הפרשה אשר מעוררת פלצות אם הדברים נכונים. מנגד לכאורה כוונה המסוכנות כלפי המתלוננת ולא כלפי אחרים, כאמור, וכדי לנטרלה כלפיה שאלה היא אם ניתן לנקוט בפיקוח, איזוק והרחקה. שקלתי אם לא להזמין תסקיר כבר עתה, משחלף זמן ניכר מן המעצר, 11 חודש – אך לעניין זה האחריות רובצת בעיקרה על כתפי העורר וקשה ליתן לו משקל של ממש. ואולם, דומני שראוי כי הדבר ייעשה לאחר עדות המתלוננת, הצפויה בקרוב. כדי לאפשר לה להעיד בתחושה חופשית. דבר זה תואם לדעתי גם את רוח החלטתו של השופט מלצר.

כג.

העורר יפנה איפוא לבית המשפט קמא לאחר עדות המתלוננת, ויוזמן תסקיר, כדי

ליתן לבית המשפט כלי ראוי לבחינת המסוכנות ועילות המעצר האחרות. איני בטוח כל עיקר כי התסקיר יניב המלצה, אך ראוי שתינתן החלטה חדשה לאחר שמלוא המידע בידי בית המשפט. שוב מוטעם, כי איני נוטע מסמרות באשר לתוצאה, המסורה לבית המשפט המחוזי.

כד.

הערר מתקבל במובן של הזמנת תסקיר לאחר עדות המתלוננת, בעקבות פניה שתיעשה לבית המשפט.