בש"פ 2158/13 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

נגד המשיב הוגש ביום 9.7.2012 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו, בין היתר, ריבוי עבירות של אינוס לפי סעיף 351(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); מעשה סדום לפי סעיף 351(ב) סיפא לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) + 345(א)(1) לחוק; ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב) לחוק; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.

המשיב, יליד 1968, הוא אביה של נ', ילידת 1994. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום התגוררה נ' עם המשיב, אמה, אחיותיה ואחיה, ביניהם ג', יליד 1992. לפי המתואר בחלק הכללי של כתב האישום, בין השנים 2008-2002 או בסמוך לכך, במועדים רבים אשר אינם ידועים במדויק ובתדירות גבוהה, נהג האח ג' לקחת את נ' לאחד מחדרי הבית, להפשיטה ולהתפשט בעצמו, להישכב עליה ולהתחכך בה עד אשר בא על סיפוקו. במספר פעמים נכנסה אמה של הקטינה לחדר וראתה את המעשים בזמן אמת. המשיב ואמה של נ' ידעו גם הם על מעשיו של ג', ואף נהגו לשוחח עם נ' ולהזהירה שג' לא יחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כי אז אף אחד לא ירצה להתחתן עמה.

לפי האישום הראשון, בהגיעה לכתה ז' נשלחה נ' ללמוד בפנימייה בבני ברק, ובאותה תקופה פנה אליה המשיב ואמר לה כי לא תיגע עוד באחיה וכי מעתה ואילך תהיה עם המשיב, שכן כך מקובל בין אב לבתו. בהמשך לכך, בין השנים 2012-2008 או בסמוך לכך, נהג המשיב לבצע בנ' עבירות מין כשהיתה חוזרת הביתה בסופי שבוע. בין היתר היה המשיב מפשיטה, ממשש את גופה, מחכך את איבר מינו בגופה, מחדיר את איבר מינו לפיה ומורה לה "למצוץ" אותו. בשלב מסוים הבינה נ' כי מעשים אלו אינם מעשים רגילים בין אב לבתו וסירבה לאפשר למבקש להמשיך במעשיו. אף על פי כן, המשיב המשיך במעשיו, תוך כדי בכי של נ' ובקשות מצדה כי יחדל מכך. בשלב מאוחר יותר החדיר המשיב בהזדמנויות שונות את אצבעו לפי הטבעת של נ'. בפעם אחת, בקיץ 2010, נכנס המשיב לחדר המקלחת בעת שנ' התרחצה, הורה לה לעמוד על ארבע כשהיא ערומה, והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה. כתוצאה מכך סבלה נ' מכאב, דימום ועצירות במשך ימים. בהמשך, בשנת 2011, החדיר המשיב את אצבעותיו לאיבר מינה של הקטינה תוך שהוא מסב לה כאב רב, ובחלק מהמקרים ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המשיב דרש מנ' כי תגלח את ערוותה שאם לא כן יכה אותה, נ' לא עשתה כן מתוך תקווה שהמשיב יפסיק לגעת בה, ובתגובה הכה אותה המשיב, חבט בגופה במקל של מטאטא, והמשיך לבצע בה את המעשים המתוארים.

לפי האישום השני, במשך שנים, מאז היותה בגיל הגן, נהג המשיב להכות את נ' בגופה ובראשה באמצעות מטאטא, ונהג להצליף בגופה ובראשה עם כבל חשמל, עד כדי פציעתה של ג' והיזקקות לטיפול רפואי. באחת הפעמים נלקחה נ' לחדר המיון בשל התנפחות בידה לאחר שהוכתה במקל, ובבית החולים אמרה אמה כי היא נפלה. בשנת 2009 בחג שמחת תורה, כעס המשיב על נ' כי לא בישלה אוכל טוב, הורה לה לשים את ידה בכיור, ושפך עליה מרק חם אשר גרם לה לכווייה באמת יד ימין. ביום 3.1.2012 או בסמוך לכך, שמעה אמה של נ' כי היא בוכה בפני אחיה ג' ואומרת לו כי היא צריכה כסף. בתגובה כעסה עליה אמה ואמרה למשיב כי היא "מבלבלת את המוח" לג', או אז רדף המשיב אחרי נ' והצליף בראשה בכבל חשמל. א', אח אחר של נ', ראה את מעשי המשיב, דחף אותו והורה לנ' לקחת את חפציה ולצאת מהר מהבית. נ' ברחה מן הבית לבית מורתה בבני ברק, וזו פינתה אותה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, כשהיא סובלת מנפיחות עזה בפניה ובראשה ומפגיעות נוספות. נ', אשר לא רצתה לחשוף את המשיב, סיפרה כי נפגעה מאוטובוס. נ' שוחחה עם המשיב מהפנימייה וביקשה כי יפסיק להכותה אך המשיב אמר לה כי לא יפסיק עד אשר "תתן לו את כולה", דהיינו, תאפשר לו להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. נ' סיפרה בהמשך למרכזת הפנימייה כי המשיב מכה אותה מאז היתה ילדה, וזו שוחחה עם המשיב על הנושא. כשחזרה נ' הביתה, הכה אותה המשיב בעוצמה רבה בראשה ובגופה באמצעות מקלות של מטאטא עד שאלה נשברו.

לפי האישום השלישי, ביום 26.6.2012 הגיעו שוטרים לביתו של המשיב באשדוד כדי לעכבו לחקירה. אשת המשיב שיקרה לשוטרים וסיפרה כי הוא נמצא באשקלון. השוטרים ערכו חיפוש בדירה ומצאו את המשיב מסתתר בחדר נעול. המשיב סירב לצאת ונעצר רק לאחר שהשוטרים בעטו בדלת ופתחו אותה.

2.

הליכי המעצר : בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הדיון לגופה של בקשה התקיים ביום 16.7.2012, ובמהלכו הודה בא כוח המשיב כי קיימת "תשתית ראייתית מסוימת", אולם טען כי קיימות נקודות שמחלישות את עוצמת הראיות, ביניהן סתירות בדברי המתלוננת ואינדיקציות לכך שהודעתו-הודאתו של המשיב במשטרה ביחס למעשים מסוימים היתה הודאת שווא.

ביום 18.7.2012 קיבל בית המשפט (כב' הנשיא י' אלון) את הבקשה. בית המשפט ציין כי מחומר החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה, ולמכביר, להוכחת כל המיוחס למשיב בכתב האישום. כך, בהודעתו המפורטת מיום 1.7.2012 הודה המשיב כי אכן ביצע מעשים מיניים בבתו, אך טען כי אלה נעשו לבקשתה ולרצונה. בית המשפט הוסיף כי הודעותיה המפורטות של נ' והודעותיהן של עובדות הפנימייה והמורות לגבי חשיפת הפרשה, מהוות ראיות לכאורה "ברמה משמעותית ביותר". אשר לקיומה של עילת מעצר, בית המשפט קבע כי זו "מתבקשת מאליה", נוכח מאפייניה של פרשת ההתעללות אשר נמשכה על פני ארבע שנים, ואשר התבצעה בשעה שחלק מבני המשפחה שותפים (לפחות בידיעה) לה, בצירוף איומים בלתי פוסקים מצדו של המשיב. בנסיבות אלו, כך נקבע, לא תסכון למשיב חלופת מעצר באשר היא, ובית המשפט הורה אפוא על הותרת המשיב במעצר עד תום ההליכים.

3.

ביום 23.7.2012 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, אשר התבססה על חומר חקירה חדש ולפיו נ' סיפרה לעובדת סוציאלית כי כל שאמרה בדתה מלִבה. המשיב חזר על בקשתו ביום 30.7.2012, ובו ביום דחה בית המשפט (כב' השופטת ח' סלוטקי) את הבקשה, בהפנותה לדברי נ' אשר חזרה מאמרתה הנ"ל וסיפרה כי הכל אמת, אך כי היא חוששת "שיעיפו אותי מהבית" וכי תנודה על ידי משפחתה.

עררו של המשיב על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט מלצר (בש"פ 6253/12 מיום 13.9.2012). בית המשפט עמד על חזקת המסוכנות המתקיימת ועל החשש לשיבוש הליכי משפט, אך הוסיף כי ככל שיתקדמו ההליכים בתיק העיקרי ותוצע חלופה מתאימה – ניתן יהיה לראות בכך טעם להגשת בקשה לעיון חוזר, מבלי לחוות דעה לגבי סיכוייה של בקשה כזו.

4.

ואכן, ביום 27.1.2013 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. הדיון נקבע ליום 20.2.2013, אך המפקחים המוצעים אחרו להגיע לדיון, ובית המשפט (כב' השופט נ' אבו טהה) דחה את הדיון ליום 26.2.2013. דיון זה התקיים כמתוכנן, ובמהלכו הוצעה חלופת מעצר בישיבה בירושלים בפיקוח שני ערבים. בהחלטתו מיום 7.3.2013 דחה בית המשפט את הבקשה. בית המשפט ציין כי במהלך טיעוניה של באת כוח המדינה, המבקש קם וניסה לעזוב את ספסל הנאשמים, ובתשובה לשאלת בית המשפט "מה אתה עושה?" השיב "אני לא יכול לשמוע את השטויות שהיא אומרת, אני מבקש לעזוב את האולם". בסיום כתיבת ההחלטה פנה המשיב לתובעת במילים "אלוהים ייקח אותך". בית המשפט קבע כי אינו נותן אמון במשיב, וכי לאחר חקירת הערבים המוצעים, לא שוכנע כי יש בחלופה כדי לתת מענה לרמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהמשיב. בית המשפט הדגיש כי מדובר בערבים אשר אינם מכירים את המשיב כלל, וכי נכונותם לשמש כמפקחים באה על רקע פניית רב הישיבה. בנסיבות אלה, בית המשפט הסיק כי אין מדובר בחלופה ההולמת את רמת המסוכנות הנשקפת מהמשיב, וכי אין מדובר בחלופה "הרמטית והדוקה" כדרישת הפסיקה. לצד האמור, הזכיר בית המשפט את התנהגות המשיב באולם בית המשפט, המעידה על עוצמת חוסר האמון שניתן לתת בו ועל דפוסי אישיותו השליליים.

אשר להימשכות ההליכים, בית המשפט ציין כי נקבעו ארבעה מועדי הוכחות בחודש יוני 2013, וסביר להניח כי ההליכים, או לכל הפחות פרשת התביעה, יסתיימו עד אז.

יצויין כי המשיב הגיש בקשות נוספות לעיון חוזר אשר עניינן יציאתו לאירועים משפחתיים שונים, ואלה נדחו כולן, לרבות על ידי בית משפט זה (החלטת כב' השופט ג'ובראן בבש"פ 310/13 מיום 14.1.2013). כיום תלויה ועומדת בקשה נוספת לעיון חוזר הקבועה לדיון ליום 14.4.2013.

5.

ההליכים בתיק העיקרי : כתב האישום הוקרא ביום 1.8.2012, אך המשיב ביקש לדחות מתן תשובתו למחצית השניה של חודש ספטמבר. כך נעשה, והתיק נקבע ליום 20.9.2012.

ביום זה ביקש בא כוח המשיב לדחות את הדיון לשם ניהול משא ומתן עם המבקשת, והדיון נדחה ליום 1.11.2012. ביום זה ביקש בא כוח המשיב דחייה נוספת לשם מיצוי ההידברות בין הצדדים, בציינו כי "לא נשתמש בדחייה זו, אם וכאשר תוגש בקשה למעצר בעבר ל-9 חודשים".

הדיון נדחה אפוא ליום 25.11.2012, ובמהלכו ביקש בא כוח המשיב להשתחרר מהייצוג. המשיב ביקש גם הוא לשחרר את בא כוחו מייצוג, וביקש כי ימונה לו סניגור מהסנגוריה הציבורית. ביום 20.12.2012 הוחלף ייצוגו של המשיב, ולבקשת בא כוחו החדש של המשיב נדחה הדיון ליום 31.12.2012. ביום זה הודיע בא כוח המשיב כי לא הגיע להסכמות עם המבקשת, וביקש לקבוע את הדיון להוכחות ולקבוע מועד למתן מענה בכתב. בית המשפט הורה למשיב להגיש מענה בכתב בתוך 14 יום וקבע את התיק למענה ולדיון ליום 5.2.2013.

בדיון שהתקיים ביום זה כפר המשיב במיוחס לו, ובית המשפט קבע מועדי הוכחות לימים 11.6.2013, 25.6.2013, 27.6.2013 ו-2.7.2013.

בחלוף תשעה חודשים מהגשת כתב האישום, הוגשה הבקשה דכאן.

6.

מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים, רשאי בית משפט זה להאריך מעצרו של נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים וטרם ניתנה הכרעת דין בעניינו. שני הפרמטרים העיקריים הנבחנים על ידי בית המשפט הם רמת המסוכנות הנשקפת מהנאשם וקצב התקדמות המשפט. תחת שיקול המסוכנות מסתופפים מבחני משנה של מאפייני העבירה ונסיבותיה; נסיבותיו של הנאשם עצמו והמסוכנות הנשקפת ממנו לציבור בכלל ולקורבנותיו בפרט; והחשש לשיבוש הליכי משפט כמו הימלטות הנאשם מאימת הדין, השפעה על עדים ופגיעה בראיות.

אין צורך להכביר מילים לגבי מסוכנותו של המשיב כלפי בתו נ'. המעשים המתוארים בכתב האישום, שהמשיב הודה בחלקם, תוך ידיעה של האם והשתתפות של אחד האחים במעשים, מדברים בעד עצמם. לכך יש להוסיף את התנהגותו "המוזרה" של המשיב באולם בית המשפט, כפי שצוין בהחלטתו של השופט טהא מיום 7.3.2013 הנזכרת לעיל. החשש לשיבוש הליכי משפט הוא אינהרנטי בעבירות מין במשפחה, וכוחו יפה במיוחד במקרה דנן, שעה שהמשפחה מגוננת על המשיב ומגנה את נ', אשר אף חזרה בה לשעה קלה מדבריה, נוכח הלחץ המשפחתי והחשש להיות מנודה.

אשר לשיקול של קצב התקדמות המשפט, לא נעלם מעיני כי טרם החלה שמיעת הראיות וכי על פניו יהא צורך בהארכה נוספת. ואולם, נקבעו ארבעה מועדים רצופים לשמיעת הראיות ויש לקוות כי לא יהא צורך ביותר משתי ארכות. מכל מקום, העיכוב מונח רובו ככולו לפתחו של המשיב, נוכח בקשותיו החוזרות ונשנות לדחות את הדיון, ואזכיר כי סניגורו הקודם אף הצהיר כי לא יעשה שימוש בכך אם תוגש בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים.

ולבסוף, בין השיקול של מסוכנות הנאשם לבין חלוף הזמן קיים קשר, מעין "מקבילית כוחות" המשמשת את בית המשפט בתחומי משפט רבים. במקרה דנן, מסוכנותו של המשיב והחשש להשפעה על נ' הוא בעל עוצמה חזקה, המטה את מקבילית הכוחות להארכת מעצרו של המשיב.

7.

אשר על כן, אני נעתר לבקשה ומאריך מעצרו של המשיב בתשעים יום החל מיום 9.4.2013 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 17416-07-12 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.