בש"פ 6253/12 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ח' סלוטקי ), מתאריך 30.7.2012, שבגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא, השופט י' אלון ) מתאריך 18.7.2012, שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

להלן יובאו הנתונים הצריכים להכרעה.

2.

נגד העורר הוגש בתאריך 9.7.2012 כתב אישום בגין שלושה אישומים, המייחסים לו עבירות מין במשפחה – אינוס (מספר רב של עבירות), עבירות מין במשפחה – מעשה סדום (מספר רב של עבירות), מעשה מגונה (מספר רב של עבירות). בנוסף יוחסו לו עבירות של איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות (מספר עבירות), תקיפת קטין (מספר רב של עבירות) והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

על-פי הנטען ב אישום הראשון , בין השנים 2012-2008, העורר ביצע בבתו הקטינה (ילידת 1994, להלן: המתלוננת ) מעשי סדום ומעשים מגונים קשים ביותר בכל חלקי גופה תחת איומים ואלימות קשה, וזאת במספר רב של מקרים, כאשר היא היתה מגיעה בסופי-השבוע לביתה מהפנימייה בה למדה.

על-פי הנטען באישום השני , במספר רב של מקרים נהג העורר להכות את המתלוננת, כאשר פעמיים הוא השליך על המתלוננת כיסא שפגע בראשה. כן נטען כי במועד אחד במהלך שנת 2009 העורר שפך על ידה של המתלוננת מרק

חם, מאחר שכעס עליה שלא בישלה לטענתו אוכל טוב וטעים. בנוסף לכך נטען כי במקרים מסויימים העורר נהג להכות את המתלוננת, תוך שימוש במקלות מטאטא אשר נשברו מכח המכות, ובמקרה אחר היכה את המתלוננת בכבל חשמל עד אשר היא נזקקה לטיפול רפואי בבית חולים. בגדרו של האישום השני מתואר עוד כי העורר איים על המתלוננת שלא תספר על מעשיו – ולא הוא "ישלח אותה" שוב לבית החולים. אולם, לאחר שאיים עליה כנטען באופן הזה, המתלוננת חשפה לראשונה את מעשי האלימות של העורר בפני צוות הפנימייה בה שהתה.

בנוסף, בכתב האישום נטען כי במקרה אחד, לאחר שהבת חזרה לפנימייה היא שוחחה עם העורר בטלפון ושאלה אותו מתי יפסיק להכותה, וזה ענה לה כי לא יפסיק עד אשר "תתן לו את כולה".

על-פי הנטען באישום השלישי , העורר עשה מעשים בכוונה להפריע לשוטרים בעת מילוי תפקידם, או להכשילם בכך. בהקשר זה מסופר כי בתאריך 26.6.2012, הגיעו שוטרים לביתו של העורר על מנת לעכבו לחקירה בגין האירועים, מושא האישומים הנ"ל. השוטרים גילו כי העורר מסתגר בחדר נעול בבית וזה סירב לצאת לאחר שדפקו על דלתו וקראו לו לצאת. נטען כי רק לאחר שהשוטרים בעטו בדלת החדר ופתחו אותה –העורר נעצר.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה המדינה כי נגד העורר קמה עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט, או התחמקות מהליכי שפיטה מכוח ס"ק 21(א)(1)(א) ל חוק

סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). כמו כן, המדינה טענה כי נגד העורר קיימת חזקת מסוכנות מכח ס"ק 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) ל חוק המעצרים , וזאת נוכח המעשים הקשים המתוארים בכתב האישום, ונסיבות ביצוען. המדינה ציינה כי קיימות ראיות לכאורה בענינו של העורר, ובתוך אלה נכללו: הודעות מפורטות של המתלוננת (יש לציין כי המתלוננת חזרה בה מהאישומים במספר הזדמנויות, לענין זה אחזור בהמשך); מסמכים רפואיים של המתלוננת המאמתים את החבלות שנגרמו לה; הודעות ומסמכים של צוות הפנימייה; הודיתו של העורר בחלק מן האישומים במהלך חקירתו (אשר בהמשך הוא חזר בו מהן) וכן דו"חות השוטרים בנוגע לאישום השלישי.

4.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הנכבד, בא-כח העורר הצביע על כך שיש נקודות המחלישות את עוצמת הראיות, ובהן, בין היתר, סתירות בהודעותיה של המתלוננת, אשר אף חזרה בה בהמשך מהאישומים וכן הכחשה של הטענות על-ידי חלק מבני משפחתה האחרים שנחקרו.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד (הנשיא השופט י' אלון ) הגיע למסקנה כי יש בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. בית המשפט קבע שכתב האישום מגלה לכאורה פרשת התעללות מינית ופיזית קשה בקטינה חסרת ישע. בית המשפט המחוזי הנכבד שלל לפיכך אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר כלשהי, בשל המסוכנות הקשה העולה מהראיות לכאורה וההתמדה בהם. בית המשפט ציין כי מחומר הראיות לכאורה עולה כי לפחות אח אחד של המתלוננת ואף אמה ידעו על המעשים המתוארים.

6.

בתאריך 9.7.2012 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד הנ"ל, נוכח העובדה כי נתגלו לטענתו פירכות בהודעות המתלוננת, שכן היא חזרה בה, בשיחה עם עובדת סוציאלית, מההאשמות הכלולות בכתב האישום. העובדת הסוציאלית מסרה את הדברים לפרקליטות בתאריך 18.7.2012, וחומר חקירה זה נמסר לבא-כח העורר. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת

סלוטקי ), התייחס לענין זה וציין כי המתלוננת זומנה לחקירה במשטרה (בתאריך 23.7.2012) ושם המתלוננת אישרה כי היא אכן אמרה לעובדת הסוציאלית שתלונתה שיקרית, אולם היא הוסיפה בחקירתה כי כל מה שסיפרה בתלונתה המקורית היה אמת, והיא חזרה בה רק מתוך לחץ שהופעל עליה מצד בני משפחתה והפחד שלה מפניהם. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי הסתירות בעדויותיה של המתלוננת, על פני הדברים, נובעות מחשש של נידוי מהמשפחה בעקבות התלונה ולכן הוא דחה את הבקשה.

מכאן הערר שלפני .

7.

העורר טוען כי בית המשפט הנכבד קמא טעה בהחלטתו, נוכח קיומה של חולשה ממשית בעוצמת התשתית הראייתית. לדידו, חולשה זו מצדיקה את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לדידו, דבריה של המתלוננת לגבי נסיבות ביצוע העבירות חסר היגיון ואין הם נתמכים בעדויות בני-המשפחה, שהיו, על-פי הנטען, נוכחים בחלק מהמקרים. העורר טוען עוד כי מסר הודיתו שלא מרצון חופשי – לאחר שהופעלו עליו לחצים.

8.

בדיון שקיימתי, בא-כח העורר ביקש שאורה על בחינת חלופת מעצר על-ידי שירות המבחן בטענה כי המסוכנות של העורר היא לא מסוכנות כללית, אלא רק כלפי המתלוננת עצמה. בא-כח העורר הציע חלופה של מעצר בתנאים של "מעצר בית" בבית אמו של העורר, כאשר המפקחים יהיו שני אחיו של העורר, ובנוסף הציע התקנה של איזוק אלקטרוני והפקדת ערבויות. לדידו, החלופה מרוחקת גיאוגרפית מבית המשפחה ולכן ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר.

9.

באת-כח הפרקליטות חזרה על הנימוקים לדחיית הבקשה, כפי שהופיעו בהחלטות בית המשפט המחוזי הנכבד. לגישתה, הסתירות שנתגלו בהודעותיה של המתלוננת ניתנות להסבר על-ידי הדינאמיקה המשפחתית והלחץ שהופעל על המתלוננת, כמו גם בתחושות של אשמה ופחדים שהיא עצמה העלתה. באת-כח הפרקליטות טוענת כי גירסתה של המתלוננת תעמוד לבחינת בית המשפט המחוזי בהליך העיקרי, אולם אין בכך, כעת, כדי לאיין את עילות המעצר – נוכח חזקת המסוכנות והחשש לשיבוש הליכים. לגישתה, אלו יתקיימו גם במצב בו העורר ישוחרר לחלופת מעצר רחוקה גיאוגרפית – אצל קרוב משפחתו.

10.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר הרב שהונח בפניי – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות . להלן אפרט את הטעמים שהובילוני למסקנתי האמורה.

11.

העורר

מואשם, בין היתר, בביצוע מעשי סדום, מעשים מגונים ועבירות אלימות קשות בבתו הקטינה משך תקופה ארוכה. מעשים נטענים אלו, והנסיבות המתוארות בתיק החקירה, מקימים חזקת מסוכנות ברורה. זאת ועוד, בהתחשב ביחסים שבין בני המשפחה וכלל הנסיבות שבמכלול – קיים חשש ממשי ואינהרנטי לשיבוש הליכי משפט, באמצעות ניסיונות להשפיע על המתלוננת ולגרום לה לחזור בה מתלונתה (השוו: בש"פ 3774/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.7.2008)). חשש זה והמסוכנות לכאורה עולים מדו"ח העימות בין העורר למתלוננת וכן מעדויותיה של המתלוננת בפני הגורמים השונים שראיינו אותה והפירוט המצוי בהן. זאת ועוד – לא מצאתי כי עדויותיה של המתלוננת (בהקשר של תיאור המעשים המיוחסים לעורר) חסרות הגיון פנימי – ולו ברמה הלכאורית הנדרשת לצורך זה (עיינו: בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל , פ''ד נ(2) 133, 151 (1996) ). הנה כי כן בשלב זה קיימות ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום וכן יש תימוכין לטענת המסוכנות של העורר ולחשש לשיבוש הליכים, זאת גם אם קיימות סתירות מסוימות בגרסת המתלוננת והיו ניסיונות מהוססים שלה לחזור בה מתלונתה.

הנה כי כן, ממקרא כלל החומר שצורף, לא ראיתי, בשלב זה, כי הנסיבות מחלישות את עוצמת הראיות לכאורה במידה השוללת מעצר עד תום ההליכים.

12.

בעקבות האמור בפיסקה 11 שלעיל אוסיף כי ככלל לא די, כידוע, בעצם קיומן של ראיות לכאורה ועילות מעצר על מנת להורות על מעצר עד תום ההליכים, ושומה עלינו להמשיך ולבחון האם ניתן יהיה להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה שמידת פגיעתה בחירותו של העורר תהא פחותה (ראו: סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים ). עם זאת במקרה שבכאן, לא ראיתי מקום לסטות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שלא הורה על בחינה של חלופת המעצר שהוצעה. גם לדידי, אין בחלופה זו שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות ואת החשש מפני שיבוש הליכים. יחד עם זאת, ככל שיתקדמו ההליכים בתיק העיקרי, ותוצע חלופה שהינה הדוקה ומתאימה יותר מזו שהועלתה –

הרי שניתן יהיה לראות בה טעם להגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר בפני בית משפט קמא הנכבד, וזאת מבלי שאחווה דעה מראש לגבי סיכוייה של בקשה כזו.