בש"פ 5371/13 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ח' סלוטקי ) במ"ת 17436-07-12 מיום 25.7.13, במסגרתה נדחתה בקשתו הרביעית במספר – של העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון ) מיום 18.7.12, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. עניינה של הפרשה ריבוי עבירות מין ואלימות כנגד בת העורר, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

רקע

ב.

על עובדות המקרה, עמדנו – חבריי ואנכי – בהרחבה לא מכבר; ראו לאחרונה החלטתי מיום 22.5.13 (בש"פ 3538/13), ולפני כן חבריי השופט ח' מלצר (ביום 13.9.12, בש"פ 6253/12) והשופט י' עמית (ביום 3.4.13, בש"פ 2158/13).

אין אלא לחזור על הדברים.

ג.

כנגד העורר הוגש (ביום 9.7.12, תפ"ח 17416-07-12) כתב אישום, בגין שלושה אישומים, המייחסים לו ריבוי עבירות של אינוס לפי סעיף 351(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק ); ריבוי עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 351(ב) סיפא לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 345(א)(1) לחוק; ריבוי עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק; ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק; ריבוי עבירות של תקיפת קטין לפי סעיף 368ב(א) לחוק; עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.

ד.

העורר, יליד 1968, הוא אביה של נ' (להלן המתלוננת ), קטינה ילידת 1994. במועדים הרלבנטיים לכתב האישום התגוררה המתלוננת עם העורר, אמה, אחיותיה ואחיה, יליד 1992. כנטען בחלק הכללי של כתב האישום, בין השנים 2008-2002 או בסמוך לכך, במועדים רבים אשר אינם ידועים במדויק ובתדירות גבוהה, עברה המתלוננת מסכת קשה של עבירות מין מצד אחיה בידיעתם של אמה והעורר.

ה.

כנטען באישום הראשון, בהגיעה לכתה ז' נשלחה המתלוננת ללמוד בפנימייה, ובאותה תקופה פנה אליה העורר בדרישה שלא תגע עוד באחיה, אלא רק בו, שכן כך מקובל בין אב לבתו. בהמשך נטען, כי בין השנים 2012-2008 או בסמוך לכך, במספר רב של מקרים, נהג העורר לאנוס את נ', לבצע בה מעשי סדום ומעשים מגונים קשים ביותר בכל חלקי גופה תוך איומים ואלימות קשה, וזאת בהגיעה בסופי שבוע לביתה מן הפנימיה.

ו.

כנטען באישום השני, במשך שנים, מאז היתה הקטינה בגן, נהג העורר להכות את המתלוננת בגופה באמצעות מקלות מטאטא, ולהצליף בגופה ובראשה בכבל חשמל, עד כדי פציעתה והיזקקות לטיפול רפואי בבית חולים. כן נטען, כי באחת הפעמים נלקחה המתלוננת לחדר המיון בשל נקע בידה לאחר שהוכתה במקל, וכי לצוות הרפואי מסרה האם שהיא נפלה. עוד נטען, כי בשנת 2009 בחג שמחת תורה, הורה העורר למתלוננת לשים את ידה

מעל הכיור, ושפך עליה מרק חם אשר גרם לה לכוייה באמת יד ימין, מאחר שהאוכל שבישלה לא היה לטעמו. נטען, כי בשיחת טלפון בין העורר למתלוננת, נשאל העורר מתי יפסיק להכותה, וזה ענה כי לא יפסיק עד אשר "תתן לו את כולה". כן נטען, כי העורר איים על המתלוננת שלא תספר על מעשיו, אחרת "ישלח אותה" שוב לבית החולים. אולם, המתלוננת פנתה למרכזת בפנימיה, וחשפה לראשונה את המעשים הנפשעים.

ז.

כנטען באישום השלישי, ביום 26.6.12 הגיעו שוטרים לביתו של העורר באשדוד כדי לעכבו לחקירה בגין האירועים מושא האישומים. אשת העורר שיקרה לשוטרים וסיפרה כי הוא נמצא באשקלון, אך בחיפוש שערכו השוטרים בדירה נמצא העורר מסתתר בחדר נעול. העורר סירב לצאת, ונעצר רק לאחר שהשוטרים בעטו בדלת החדר ופתחו אותה.

הליכי המעצר

ח.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בבקשה נטען, בין היתר, כי נגד העורר קמה עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט, או התחמקות מהליכי שפיטה מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וכן עילת מעצר של חשש לסיכון בטחון הציבור מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. כן נטען, כי נגד העורר קיימת חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק המעצרים, וזאת נוכח המעשים הקשים המיוחסים לו בכתב האישום.

ביום 16.7.12 התקיים דיון בבקשה, במהלכו הסכים בא כוח העורר כי קיימת "תשתית ראייתית מסוימת", אולם טען כי קיימות נקודות שמחלישות את עוצמת הראיות, ביניהן סתירות בהודעותיה של המתלוננת והכחשת הטענות על-ידי בני המשפחה שנחקרו. בא כוח העורר הציע חלופת מעצר בבית אמו של העורר בפתח תקוה בפיקוח שניים מאחיו, תוך הפקדה כספית ראויה ואזוק אלקטרוני.

ט.

ביום 18.7.12 קיבל בית המשפט המחוזי (הנשיא י' אלון ) את הבקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע, כי די בתמצית חומר החקירה להסיק, שהמעשים המיוחסים לעורר מוכחים לכאורה ברמה "משמעותית ביותר"; בהודעתו המפורטת מיום 1.7.12 הודה העורר כי אכן ביצע מעשים מיניים בבתו, אך טען כי אלה נעשו בהסכמה, ובהודעותיה המפורטות של המתלוננת ושל צוות הפנימייה לגבי אופן חשיפת הפרשה. באשר לקיומה של עילת מעצר נקבע, כי זו "מתבקשת מאליה", נוכח מאפייניה של פרשת ההתעללות החמורה. בית המשפט קבע, כי בנסיבות המעשים הנטענים, ההתמדה בהם והמסוכנות העולה מהם – לא תסכון למשיב חלופת מעצר באשר היא, והורה אפוא על הותרת העורר במעצר עד תום ההליכים.

י.

ביום 23.7.12 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר (ראשונה במספר), אשר התבססה על חומר חקירה חדש ולפיו סיפרה המתלוננת לעובדת סוציאלית כי כל שאמרה בדתה מלבה. העורר חזר על בקשתו בדיון מיום 30.7.12, תוך בקשה לבחון חלופת מעצר, ובאותו יום דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ח' סלוטקי ) את הבקשה, בהתבסס על דברי המתלוננת בחקירתה מיום 23.7.12, שם חזרה על תלונתה המקורית, והסבירה כי דבריה לעובדת הסוציאלית נבעו מחשש ש"יעיפו" אותה מהבית ותנודה ממשפחתה.

יא.

עררו של העורר על החלטה זו נדחה בהחלטתו של השופט ח' מלצר (בש"פ 6253/12 מיום 13.9.12). נקבע, כי המעשים מושא כתב האישום והנסיבות המתוארות בתיק החקירה מקימים חזקת מסוכנות ברורה. כן נקבע, כי בהתחשב ביחסים שבין בני המשפחה, קיים חשש ממשי ואינהרנטי לשיבוש הליכי משפט, באמצעות נסיונות להשפיע על המתלוננת. עם זאת, ציין בית המשפט, כי ככל שיתקדמו ההליכים בתיק העיקרי ותוצע חלופה מתאימה – ניתן יהיה לראות בכך טעם להגשת בקשה לעיון חוזר, מבלי לחוות דעה לגבי סיכוייה של בקשה כזו.

יב.

ביום 27.1.13 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר (שניה במספר). הוצעה חלופת מעצר בישיבה בירושלים בפיקוח שני ערבים. ביום 7.3.13 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה (השופט נ' אבו טהה ). בית המשפט ציין, כי במהלך טיעוניה של באת כוח המשיבה, קם העורר וניסה לעזוב את ספסל הנאשמים, ובתשובה לשאלת בית המשפט לפשר מעשיו השיב "אני לא יכול לשמוע את השטויות שהיא אומרת, אני מבקש לעזוב את האולם". בסיום כתיבת ההחלטה פנה העורר לתובעת במילים "אלוהים ייקח אותך". בית המשפט קבע, כי אינו נותן אמון בעורר והדגיש את דפוסי אישיותו השליליים כעולה מהתנהגותו באולם הדיונים, והוסיף כי לאחר חקירת הערבים המוצעים, שאינם מכירים כלל את העורר, לא שוכנע כי יש בחלופה כדי לתת מענה לרמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר. באשר להימשכות ההליכים, בית המשפט ציין כי נקבעו מועדי הוכחות, וסביר להניח כי ההליכים, או לכל הפחות פרשת התביעה, יסתיימו עד אז.

יג.

ביום 14.3.13 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר (שלישית במספר).

יד.

ביני לביני, התקבלה בקשת המשיבה להארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים (לפי סעיף 62 לחוק המעצרים) בהחלטתו של השופט י' עמית מיום 3.4.13 (בש"פ 2158/13). בית המשפט ציין את מסוכנותו של העורר העולה מהמעשים מושא כתב האישום ואת התנהגותו ה"מוזרה" באולם בית המשפט, כפי שצוין בהחלטתו של השופט נ' אבו טהה מיום 7.3.13. בית המשפט קבע, כי החשש לשיבוש הליכי משפט הוא אינהרנטי בעבירות מין במשפחה, ובמיוחד בנסיבות המקרה, שעה שהמשפחה תומכת בעורר ומגנה את המתלוננת. באשר לקצב התקדמות המשפט, צוין כי אף שטרם החלה שמיעת הראיות, נקבעו מועדים, ויש לקוות שלא יהא צורך ביותר משתי ארכות. כן צוין, כי העיכוב נובע ברובו מבקשותיו החוזרות של העורר לדחיית הדיון, וכי בא כוחו הקודם של העורר הצהיר שלא יעשה בכך שימוש אם תוגש בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. בית המשפט קבע, כי מסוכנותו של העורר והחשש להשפעה על המתלוננת הם בעלי עוצמה חזקה, על אף חלוף הזמן, המטה את מקבילית הכוחות להארכת מעצרו של העורר.

טו.

ביום 17.4.13 התקיים דיון בבקשה לעיון חוזר (שלישית במספר), במהלכו הציע בא כוח העורר חלופת מעצר בדמות מעצר בית בפתח-תקוה בבית אמו של העורר, בפיקוח ארבעה מאחיו (כולם נעדרי עבר פלילי), תוך הפקדה כספית ראויה ואיזוק אלקטרוני. נטען, כי העורר נעדר עבר פלילי, וכי הוא עצור תקופה ניכרת. כן נטען, כי מדובר בחלופה הדוקה ונאותה, וכי מסוכנותו של העורר נקודתית כלפי המתלוננת בלבד, כך שיש להורות על חלופת מעצר. לעומתו טען בא כוחה של המשיבה, כי לא התקיימו נסיבות חדשות או התגלו עובדות חדשות כנדרש לפי סעיף 52 לחוק המעצרים. נטען, כי אותה חלופה הוצעה בעבר ונדחתה מאחר שאינה הדוקה דיה, זאת בשל מעורבותם של האחים והאם בתיק, בהחלטתו של השופט ח' מלצר

מיום 13.9.12 (בש"פ 6253/12) . כן נטען, כי החלטתו של השופט י' עמית מיום 3.4.12 (בש"פ 2158/13) אינה מותירה פתח לחלופת מעצר, עקב מסוכנותו של המבקש והחשש לשיבוש הליכי משפט.

טז.

ביום 2.5.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט נ' אבו טהה ) את הבקשה. בית המשפט קבע, כי מדובר בחלופה שהוצעה בעבר על-ידי העורר (בדיון מיום 16.7.12) ונדחתה בהחלטתו של הנשיא י' אלון מיום 18.7.12, וכי הטעמים שעמדו בבסיס דחיית החלופה דאז עומדים בעינם, וביתר שאת נוכח האמור בהחלטתו של השופט י' עמית מיום 3.4.13.

יז.

ערר על החלטה זו התקבל בתנאים מסוימים בהחלטתי מיום 22.5.13 (בש"פ 3538/13). נאמר, כי "המדובר במעשים לכאורה שבשפל המדרגה האנושית, המוסרית והפלילית, המצביעים על מסוכנות, בראש וראשונה כלפי המתלוננים. יחד עם זאת, כפי שגם ציין השופט מלצר בהחלטתו, השאלה היא תדיר, לפי מצוות המחוקק. האם ניתן להשיג את תכלית החלופה באמצעים שפגיעתם פחותה מאשר במעצר מאחורי סורג ובריח". ציינתי כי השקפתי תדיר היא ש"תסקיר שירות המבחן הוא כלי מועיל עד מאוד" לבדוק אם תסכון חלופה. צוין, כי בשאלה האם המקרה דנא מצדיק פניה לתסקיר, נשקלו, "מחד גיסא המסוכנות הרבה... העולה מן הפרשה, אשר מעוררת פלצות אם הדברים נכונים. מנגד לכאורה כוונה המסוכנות כלפי המתלוננת ולא כלפי אחרים , כאמור, וכדי לנטרלה כלפיה שאלה היא האם ניתן לנקוט בפיקוח, איזוק והרחקה". הוחלט שהעורר יפנה לתסקיר לאחר עדות המתלוננת, בעקבות פניה לבית המשפט "כדי לאפשר לה להעיד בתחושה חופשית", וזאת מבלי שנטעתי מסמרות באשר לתוצאה שכאמור שם "מסורה לבית המשפט המחוזי".

החלטת בית משפט קמא

יח.

ביום 3.7.13 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר (רביעית במספר). נומק, כי המתלוננת עזבה את הארץ, ועל כן לא העידה, ומאחר שמסוכנות העורר היא נקודתית כלפיה, יש מקום לעיין מחדש בהחלטת המעצר ולהורות על שחרורו של העורר. ביום 25.7.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ח' סלוטקי ) את הבקשה. צוין, כי קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט באמצעות נסיונות להשפיע על המתלוננת, גם עתה לאחר שעזבה את הארץ בסמוך למועד שהיה צפוי למתן עדותה, וכי "הדעת נותנת, לאור נסיבות העניין בכללותן, כמפורט לעיל, כי יש ממש בטענת המשיבה כי המתלוננת 'הועזבה' את הארץ ומכל מקום, המשיבה אינה חדלה ממאמצים להעיד את המתלוננת". כן צוינו דבריו של העורר בעימות שנערך בין השניים כי "יטיסו אותך לחו"ל רק שמה את יכולה להיות", לחיזוק טענת המשיבה שהמתלוננת "הועזבה". בית המשפט קבע, כי אין בעובדה שהמתלוננת טרם העידה שינוי נסיבות המצדיק היעתרות לבקשה.

הערר

יט.

כלפי החלטה זו הוגש (ביום 31.7.13) הערר הנוכחי, שבמסגרתו נטען, כי החלטתו של בית משפט קמא סותרת את החלטתו של בית משפט זה מיום 22.5.13, לפיה מסוכנותו של העורר היא אך כלפי המתלוננת ולא כלפי אחרים. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בקבעו, כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, וזאת כאשר המדינה החליטה להמשיך בניהול ההליך הפלילי כסדרו, ולטענתה עדותה של המתלוננת אינה הכרחית להוכיח את המיוחס לעורר בכתב האישום. נטען גם, כי כל שנותר הוא עדותה של אזרחית אחת, שעדותה אינה מרכזית, ולעורר אין היכרות מוקדמת איתה, וכי יתר עדי התביעה הם שוטרים, כך שהחשש לשיבוש הליכי משפט קלוש. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בקבעו, כי העורר "העזיב" את המתלוננת מהארץ כדי שלא תעיד, וזאת בהיעדר כל בסיס ראייתי.

כ.

בדיון טען עו"ד בונדר לעורר, כי אין ראיה שהעורר הוא שסייע למתלוננת לעזוב, או גם שהדבר נעשה על-ידי אחרים, המתלוננת הופיעה פעמיים בפני ההרכב בתיק העיקרי ואף התפרצה וטענה שבדתה דברים. גם אם נניח, כנטען, לצורך הדיון שיציאתה מהארץ היתה כדי שלא ליתן עדות, הנה התיק מתנהל ללא המתלוננת, וחלקו מבוסס על הודאות – בעייתיות לטעם הסניגור – של העורר; אך נושא הבעייתיות עניינו להכרעת הדין, ומכל מקום אם ייקבע אשמו של העורר, ירצה את עונשו. אשר לחשש לשיבוש הליכים כלפי המתלוננת, נאמר מפורשות, כי ככל ששיבתה להעיד תקרה שעה שהעורר יהא במעצר בית, לא יטען העורר שישיבתו במעצר בית ולוא גם בהיעדר הפרות, היא עילה להתנגד לעיון חוזר, ככל שתוגש על-ידי המדינה בקשה כזאת. נאמר, כי לגבי יתר העדים אין סכנת שיבוש.

כא.

עו"ד שגב טענה למדינה, כי המדינה פועלת בשני מישורים, ניסיון לאתר את המתלוננת ולהביאה לעדות – והמשך המשפט, כולל הבאת הראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971. לשיטת המדינה קיים גם החשש לשיבוש, אף אם אין ראיות למעורבות העורר בהוצאת המתלוננת לחו"ל, גם נוכח אמירתו למתלוננת (שציטט בית המשפט המחוזי כנזכר מעלה) "יטיסו אותך לחו"ל". נאמר גם, כי לאחר התלונה ניסה אחי המתלוננת לשכנעה לחזור בה מן הדברים, ואכן חזרה בה וגם כתבה מכתב שחזר על מכתב שכתב דודה. הודגש שוב, כי המדינה ממשיכה בניהול התיק.

הכרעה

כב.

התלבטתי מאוד בתיק זה. החשדות המעוגנים בכלל הנסיבות הם כי יציאתה של המתלוננת, כיום בגירה בת 18 ושבעה חודשים, את הארץ קשורה למשפטו של אביה, וניתן להעלות – על פי הרקע שתואר, וכמובן על פי הצפוי לאביה אם יורשע – השערות בדבר השפעת המשפחה; השערות, ולפי שעה לא ראיות (ברי כי אילו היו ראיות, ולוא ברמה המינהלית, להברחה – לא היה מקום שחוטא ייצא נשכר, "ההברחת וגם השתחררת"). בינתיים הדבר לא הוכח. המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום נוראים, וכאמור אם עשאם עליו ליתן את הדין ובחומרה, במשפט העיקרי, בלא שאטע מסמרות. אך אנו בדיני המעצרים, וחלפו למעלה מ-13 חודש מאז נעצר העורר, ועמנו הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 לעניין האפשרות להשגת תכלית החלופה באמצעים שאינם מעצר. אין לי ספק כי ככל שהמתלוננת היתה זמינה, ובהמשך להחלטה מ-22.5.13, היה מקום להמתין עד לאחר עדותה. ואולם, היא איננה, וישנה התחייבות העורר כאמור לגבי מצב שבו יתבקש עיון חוזר לשם מעצר אם תבוא להעיד. אציין כאן, כי לטעמי ככל שהעורר ישוחרר לחלופה – ואינני קובע זאת עתה – וככל שיתברר לאחר מכן שהמתלוננת זמינה וניתן להעידה, אכן יש מקום כי התביעה תגיש בקשה לעיון חוזר כדי להקל על העדות ועל תחושת המתלוננת לגביה (ראו לעניין מתלוננות בעבירות מין וחשש השיבוש בש"פ 5867/00 פלוני נ' מדינת ישראל

(2000)). אך לעת הזאת נראה לי – חרף הנטיה הנוחה והקלה יותר מבחינות רבות להותיר את המצב על כנו – שיש מקום להזמין תסקיר, נוכח היות המסוכנות ממוקדת במתלוננת לכאורה, וזאת בלא נטיעת מסמרות באשר לו או להחלטת בית המשפט בעקבותיו. התסקיר יידרש גם לשאלת אופי המסוכנות, האם ממוקדת היא במתלוננת או שמא מעבר לה, ולשאלה כלל עילות המעצר, לרשות הימלטות ושיבוש. ברי כי אם יוחלט על השחרור לחלופה, ואיני קובע זאת, יהא זה שלא בין ביני משפחה, ובהפקדות וערבויות גבוהות, איזוק אלקטרוני, פיקוח ביום ובלילה, עיכוב יציאה והפקדת דרכון, וביקורי משטרה לודא קיום המעצר. ואולם, איננו שם לפי שעה; התסקיר אמור ליתן בידי בית המשפט כלי להתרשמות מן האפשרויות, אם בכלל, לחלופה בנסיבות דנא. הערר מתקבל איפוא במובן של הזמנת תסקיר, שיוגש לבית המשפט המחוזי עד סוף אוגוסט 2013 (ואני מקדים תודה לשירות), וכאמור בלא כל נטיעת מסמרות.