בש"פ 7194/97 נחמן כהן נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט גלין), על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.כנגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום בו הוא מואשם בקשירת קשר לביצוע פשע, שידול לרצח, ניסיון לרצח, ונשיאת והחזקת נשק שלא כדין. המעשים נשוא האישומים המיוחסים לעורר הם: קשירת קשר לחסל אדם בשם מני אסלן ושידולם של אחרים, האחים שניר לבצע את הרצח כרצח "מוזמן".

2.טענתה המרכזית של הסנגוריה היא העדר ראיות לכאורה נגד העורר. טוען הסניגור המלומד, עו"ד פלדמן, כי השופט קמא "גזר על עצמו גזירה קפדנית להתרחק מכל דיון שיש בו אבק של שאלת מהימנות" ובכך שגה וכי אילמלא נקט השופט בדרך זו, היה הוא צריך להגיע למסקנה כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עוד טוען הוא, כי אין בעדותו של עד המדינה שניר - שהיא עדות שמיעה - כדי להפליל את העורר אלא אם כן מקבלים את הגירסה לפיה העורר הזמין את הרצח וגירסה זו אין לקבל, שכן דברים אלה באים מפי עד מדינה אחר, טומי, שעדותו פגומה ופסולה באופן אינהרנטי וכדבריו, היא נגועה ב"פגם גנטי" וב"זיהום". עוד טוען הוא כי שני עדי המדינה אינם יכולים לסייע זה לזה אלא אם עדותם מתייחסת למקטעים שונים של ביצוע המבצע הפלילי, ובענייננו אין הדבר כך.

אדון בטענות בקצרה ולאו דווקא לפי סדרן.

3.אף שהסניגור המלומד, ניסה לעטות את שאלת בחינת מהימנותם של עדים, בדיון על מעצר עד תום הליכים, במעטה של שאלה עקרונית חדשנית, אין בה לא חידוש ולא עיקרון שלא נדונו ולא גובשו בעבר. בחינת ושקילת מהימנותם של עדים בדיון על מעצר עד תום הליכים, נדונו לא אחת בפסיקה. כלל ידוע הוא כי בהליך של מעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט בוחן ומכריע בשאלת מהימנותם של עדים, ואינו מתייחס לאמינותם. זוהי מלאכתה של הערכאה השומעת את המשפט, לעשותה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, בעמ' 148) (להלן: פרשת זאדה). עם זאת, על בית המשפט לבחון בהליך זה, "... אם אין סתירות או פירכות הגלויות על פניהן או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות..." (ב"ש 322/80, מדינת ישראל נ' יחיעם אוחנה , פ"ד לה(1) 359, 362). הבחינה בשלב זה נעשית על ידי בדיקת חומר החקירה "על פניו" והתרשמות מהפוטנציאל הטמון בו בתור שכזה. תכלית הבדיקה בשלב זה היא, להגיע למסקנה אם יש "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל יוביל לראיות (רגילות)

אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (פרשת זאדה, עמ' 147).

4.ברור איפוא, שניתן וראוי לבדוק בשלב זה אם עדות לוקה בסתירות פנימיות העולות על פניה עד כדי שהן ממוטטות אותה מן היסוד או אם היא לוקה בחוסר הגיון פנימי או אם היא עומדת בסתירה בולטת לנתונים ראייתיים חיצוניים, שיש בהם כדי להביא לקריסתה. אם על עדות כזו מבקשת התביעה לבסס קיומן של ראיות לכאורה, לא יעלה הדבר בידה. לא כך הוא אם בחינת העדות מובילה למסקנה, שבסופה של דרך, אם תימצא אמינה כשלעצמה ולאחר בחינתה לאור מכלול חומר הראיות, יש סיכוי סביר להרשעת הנאשם. אם כך הוא, די בכך כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה לצורך המעצר.

מה בענייננו?

5.כתב האישום נגד המשיב מושתת בעיקרו על אימרותיהם של שני עדי מדינה, שניר וטומי. שניר הוא אחד משני מבצעיו הפוטנציאלים של הרצח וטומי הוא המשדל לביצועו לפי הזמנת העורר. כך, לפי המיוחס להם על ידי התביעה.

למקרא הודעתו של עד המדינה טומי מיום 26.10.97 עולה באופן ברור הפללת העורר כמי שהזמין את הרצח. מוקד ההפללה מצוי באמירה כי באחד המפגשים עם נחמן, "נחמן כהן אמר לי שהוא רוצה שאני יחסל מישהו בתל-אביב ובן סודחי יהיה בקשר". טומי לא היה מוכן לבצע את ה"משימה" אישית ופנה לשניר. במהלך העדות, מתוארים הקשרים של טומי עם נחמן, עם סודחי ועם שרון והכל בהקשר לנושא הרצח.

העדות היא קוהרנטית, ואין בה פירכות או סתירות מתוכה היא. העובדה שבתחילת הדרך שמר טומי על זכות השתיקה ובהמשך, לאחר חתימת הסכם עד מדינה, מסר עדות מפורטת ממנה חזר בו בהמשך הדרך, איננה מחלישה את ההודעה שמסר. ניתן להסיק ממנה אולי היפוכו של דבר, שטומי מפוחד ומבוהל עקב מסירת העדות והתופעה מוכרת. ראוי להוסיף ולציין, כי לדברי הסנגור המלומד יסרב ככל הנראה טומי להעיד במשפטו של העורר.

לפי הודעתו של שניר, פנה אליו טומי "בהצעת עבודה" של "חיסול מישהו". האמירה שהייתה פניה כזו לשניר ומה נאמר לו באותה פנייה, לדבריו, איננה בגדר עדות שמיעה. בחומר שהוגש לי, נמצאו חיזוקים של עדות עד מדינה אחד לעדות עד מדינה שני המגיעים כדי סיוע לכאורה, אם יש צורך בבדיקת סיוע בשלב של דיון במעצר עד תום הליכים.

6.טוען ב"כ העורר כי אימרתו של טומי פגומה, פסולה, נגועה ב"פגם גנטי" ולוקה ב"זיהום". וכל כך למה? משום שהובטח לטומי שלא יועמד לדין אם ישמש כעד מדינה, אם ימסור עדות נגד העורר דווקא, ומשום שטומי נחשף בחקירה לגירסת שניר, בטרם מסר את גירסתו הוא. די בשני אלה בלבד - כך על פי הטענה - כדי לקבוע, שכל מה שאמר טומי פסול מעיקרו וחסר משקל כלשהו.

הטיעון האמור שובה את האוזן, אולם דינו להידחות מהבחינה המשפטית ומבחינת ההגיון הפשוט וניסיון החיים. אין באימרה פגם מובנה ואין היא פסולה. אין לצאת מתוך הנחה כי מה שנמסר כתוצאה מהבטחה לעיסקת "חסינות" מפני העמדה לדין, תמורת מסירת אינפורמציה על שותף לעבירה, גם אם מתבקשת אינפורמציה על שותף מסויים, נגוע - מטעם זה - בפגם מהותי הפוסל את העדות. אין בסיס משפטי, רעיוני או הגיוני לטענה, כי נחקר המוסר אימרתו לאחר שנחשף לעדות חברו, נגועה אמרתו בפסול אינהרנטי ואינה יכולה לשמש ראיה בטוחה, אף מבלי להיכנס לשאלת המהימנות. טענות אלה יפות לעת בה ישקול בית המשפט את מידת האמון שיש לתת בדברים שנאמרו על ידי העד בנסיבות הנ"ל. יכול שכל האמור יתקבל כאמת לאמיתה ויכול ותודבק להם תווית של שקר, אולם אין לפסול אפריורית את האימרות שכך נמסרו ואין בדרך שהביאה למסירתן, כדי להטיל בהן מום ההופך אותן לבלתי קבילות או לחסרות כל ערך.

7.עדי מדינה הם הכרח בל יגונה שאין מנוס אלא לחיות עימו. ככל שהפשעים נעשים חמורים יותר, ברוטאליים יותר, והעבריינים קשוחים מאורגנים ומתוחכמים יותר, כך קשה יותר למצות עימם את הדין. התופעה של עדים הממלאים פיהם מים או חוזרים בהם מאימרותיהם מחשש להעיד נגד שותפים לעבירה, מוכרת, לצערנו, במקומותינו. אחת הדרכים להתמודד עם כל אלה היא באמצעות עדי מדינה, שותפים לעבירה, שתמורת "עיסקה" לפיה לא יועמדו לדין, מוכנים הם להסגיר את חבריהם לפשע. האינטרס הציבורי שלא יצאו פושעים ללא מיצוי הדין עמם, מצדיק מתן "חסינות" מפני העמדה לדין לאחד השותפים על מנת שיסגיר את שותפיו האחרים. (בג"צ 6629/97 אעמס נ' היועמ"ש , פ"ד נ(1) 546, 549).

8.על מה יצא, איפוא, יצא קיצפו של הסניגור המלומד? על כי "סימנו" את המטרה על-ידי שהתנו את מתן ה"חסינות" לעד, בכך ש"ימסור" את העורר. כך נכתב בדו"ח החוקר (נספח ל' לבקשה): "טומי אמר שהוא מוכן להיות עד תביעה אבל מבלי שימסור את נחמן כהן, הסברתי לו כי הייתי בפרקליטות וכי נאמר לי במפורש שאין לעשות איתך עיסקת טיעון אם לא תמסור על נחמן כהן, טומי אמר לי כי אם ידבר על נחמן כהן זוהי מלחמה ולא יצליח להתמודד איתה, אמרתי לטומי כי אם לא ימסור על נחמן כהן אין מה ללכת איתך לעיסקה. טומי אמר שהוא לא יודע הרבה על נחמן, אמרתי לו שיתן מה שיודע, כי בלי שימסור את המעורבות של נחמן לא נלך איתו לעיסקה, טומי חזר ואמר שהוא לא יודע הרבה על נחמן, אמרתי לו שימסור מה בדיוק הוא יודע". אינני מוצאת ש"עשיית עיסקה" בצורה האמורה שונה מהותית מכל "עיסקה" אחרת מסוג זה. טומי התבקש וחזר והתבקש למסור כל מה שידוע לו על העורר ואם יעשה כן ניתן יהיה להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. העיסקה המוצעת הייתה מיועדת להביא לפתיחת סגור ליבו על מנת שיספר את אשר ידוע לו על העורר.

9.אין בכך כדי לומר כי כל שמסר טומי הוא אמת לאמיתה. שאלה זו תצטרך להיבדק על ידי השופט שישב בדין במשפטו של העורר תוך נתינת הדעת לכך שמדובר בעד מדינה שמסר את אימרתו כנגד הבטחת חסינות מפני העמדתו לדין ותוך חשיפתו לעדותו של שותף לעבירה. על בית המשפט יהיה לבדוק את סימני האמת שבאימרה מתוכה היא ואל מול כל חומר הראיות שיהיה בפניו. אין זה תפקידו של בית המשפט בהליך של מעצר עד תום הליכים. אמת נכון הדבר, כי אילו היה ברור שהאימרה שיקרית על פניה, שכולה פירכות וסתירות, שלא יתכן לסמוך עליה, או שאין בה לעצמה או בהצטרפה לראיות אחרות דבר כדי להפליל בו את העורר, היה מקום כבר בשלב זה לראות בכך נגיסה של ממש בחומר הראיות של התביעה. אולם אין הדבר כך.

10.העובדה שעדותו של השותף לעבירה, עד המדינה שניר, נחשפה בפני טומי קודם שמסר את עדותו, אינה מאיינת את משקלה הפנימי. אין פסול בהצגת אימרת שותף לעבירה בפני שותפו, קודם שהאחרון ימסור דבריו. דבר זה נעשה על מנת שהנחקר ידע מהו המידע מפי השותף האחר המצוי בידי החוקרים ויונע על ידי כך לספר את אשר ידוע לו. גם אם הוא עושה כן מתוך תחושה שאין לו מה להפסיד לאחר שחברו מסר את אשר מסר, עדיין אין פסול בכך ואין הדבר פוגע בקבילות אימרותיו. השאלה אם כתוצאה מהיחשפות זו לדברי השותף האחר, סיפר הנחקר את האמת הידועה לו או בדה מליבו סיפור בדים, או חזר על מה שחברו אמר, מצוות אנשים מלומדה, נתונה לבדיקה על ידי בית המשפט שישמע את המשפט.

אני דוחה, איפוא, את הטענות בדבר פסלות עדותו של טומי על ידי "חשיפתו לעדות עד המדינה שניר ועל ידי שכנוע ברוטאלי של עד המדינה כי בלי שיפליל את העורר לא יזכה למעמד הנכסף של עד מדינה", כטענת הסניגוריה. ביטויים אלה רחוקים מלשקף את מהלך החקירה ואופיה. הדרכים שננקטו כמפורט לעיל, אינן פסולות כשלעצמן ואינן מביאות לפסלות העדות מעיקרא.

11.נותר, איפוא, לדון בטענות לעניין הסיוע. לצורך הדיון, אצא מתוך הנחה שבשלב של דיון במעצר עד תום הליכים יש מקום לבדוק אם לכאורה קיים סיוע במקום בו יש צורך בכזה. אין דיעה אחידה בנושא זה ויש הסוברים שאין לבדוק קיומו של סיוע בשלב זה (בש"פ 70/90 צדוק נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 250, 251; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). כשלעצמי, נוטה אני לחשוב כי יש מקום לבדיקה כזו, כשהבדיקה היא לכאורית בלבד. לגופו של עניין, עד מדינה יכול לשמש מסייע לעד מדינה אחר כמו כל שותף לעבירה לשותפו (ע"פ 765/84 יוסף נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 673) בשני המקרים על בית המשפט לנהוג בזהירות מירבית ולעמוד על המשמר תוך מודעות לכך שמדובר בעדי מדינה על כל הפגמים העלולים ליפול בעדויותיהם מחמת מעמדם. אין עדותו של האחד חייבת להתייחס למקטע אחר של המסכת העובדתית ויכול כל אחד לסייע לחברו גם אם דבריו נאמרים לגבי אותו מקטע או אותם מקטעים עצמם ובלבד שהעדות המסייעת נובעת ממקור עצמאי. בכדי שראיה תשמש "סיוע" עליה לעמוד בשלוש דרישות מצטברות: האחת, עליה לבוא ממקור עצמאי ונפרד, ביחס לעדות הטעונה סיוע. השניה, עליה לסבך, או לפחות להיות נוטה לסבך, את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נשוא האישום, ושלישית, עליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים. (ע"פ 146/81, 188 אל סנע נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(2) 500). אולם, ראיית הסיוע אינה חייבת להיות ראיה אחת ויחידה העונה על שלוש דרישות אלו, אלא יכולה היא להיות מורכבת ממקבץ של ראיות העונות יחד על דרישות אלו (קדמי, על הראיות (חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, התשנ"א1991-), 132 - 142). ראיית הסיוע אינה חייבת להתייחס לכל פרטי האירוע נושא האישום, ודי לה את מתייחסת לפרט מהותי אחד. באופן דומה, "אין ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל העובדות השנויות במחלוקת, ודי לה אם היא תתייחס לאחת - או לאחדות - מהן , ובלבד שתהא זו, בנסיבות העניין, עובדה מהותית. וכך סוכמה ההלכה ב-ע"פ 258/83 (מ"י נ' אהרוני, פ"ד מ(1) 617): "כידוע, אין צורך בסיוע לכל פרט ופרט בעדות (ע"פ 35/57...), שכן ראיית הסיוע אינה נדרשת "לכל אורך החזית" (ע"פ 67/61).." בענייננו קיים לכאורה סיוע ממקורות עצמאיים שונים, אם דרוש כזה, וקיימים חיזוקים לכאוריים למכביר.

אשר על כן, הערר נדחה.