בש"פ 946/12 פלוני נ. מדינת ישראל

לפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא ) במ"ת 34671-12-11 מיום 8.1.2012, בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע עובדתי

1.

עובדות הערר שלפני הובאו על ידי לאחרונה בהחלטה קודמת בעניינו של נאשם אחר באותה פרשה [בש"פ 708/12 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.1.2012)]. להלן יפורטו העובדות הצריכות לעניין הנוכחי.

2.

כנגד העורר ושניים נוספים הוגש כתב אישום אשר תוקן בהמשך. מכתב האישום המתוקן עולה כי במועדים הרלבנטיים הופעלו סוכן סמוי (להלן: הסוכן ) ושוטר סמוי (להלן: הסמוי ) בשליחות המשטרה ורכשו בהוראתה, באישורה ובכספה כלי נשק, תחמושת וסמים. במסגרת כתב האישום שני אישומים, ואולם העורר עומד לדין לפי פרטי האישום הראשון בלבד.

3.

לפי עובדות האישום הראשון בכתב האישום המתוקן, ביום 13.8.2011 נפגש העורר עם הסוכן ועם הסמוי והציע למכור להם טילי לאו. העורר והנאשם הנוסף קשרו קשר למכור נשק זה בלא רשות על פי דין. בהמשך לאמור, ביום 20.8.2011 התקשר העורר אל הסוכן והציע למכור לו תת מקלע אוטומטי מסוג ברטה 9 מ"מ באמצעות הנאשם הנוסף. העורר מסר לסוכן את מספר הטלפון של הנאשם הנוסף ובעקבות זאת שוחחו הנאשם הנוסף והסוכן וקבעו להיפגש בכפר מסויים לצורך ביצוע עסקת הנשק. הסוכן והסמוי נסעו ברכבם לכפר כאשר במהלך הנסיעה התקיימה שיחת טלפון בין הנאשם הנוסף לבין הסוכן, במהלכה דרש הנאשם הנוסף סך של 35,000 ש"ח תמורת הנשק. הסוכן והסמוי הגיעו לכפר שם יצא הסוכן מתוך הרכב ופגש בנאשם הנוסף כשהוא מחזיק ונושא עימו את הנשק. הנאשם הנוסף מסר לסוכן את הנשק. הסוכן הכניס את הנשק לתוך הרכב והונחה על ידי מפעיל הסוכנים לשלם עבור הנשק לא יותר מסך 25,000 ש"ח. בעקבות זאת אמר הסוכן לנאשם הנוסף כי המחיר שדרש הוא גבוה. הנאשם הנוסף לא הסכים להפחית את המחיר ולכן הסוכן החזיר לעורר את הנשק ועסקת הנשק לא יצאה אל הפועל. ביום 21.8.2011 שוחחו הסוכן והעורר בטלפון והעורר הציע למכור לסוכן חמישה רימוני רסס תמורת 12,000 ש"ח, כך שסך של 10,000 ש"ח יועבר לבעל הרימונים וסך 2,000 ש"ח יועבר לעורר כדמי תיווך. בהמשך לכך, ביום 21.8.2011 פגשו הסוכן והסמוי את העורר שאמר להם כי הוא בדק את הרימונים ומדובר ברימוני הלם ולא ברימוני רסס. משכך, אף עסקה זו לא יצאה אל הפועל.

4.

בגין המעשים המתוארים לעיל הואשמו העורר והנאשם הנוסף בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ניסיון לסחר בנשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב2) בצירוף סעיפים 144(ג), 29 ו-25 לחוק העונשין. בנוסף הואשם הנאשם הנוסף בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) רישא בצירוף סעיף 144(ג) לחוק העונשין; ונשיאה והובלת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) רישא בצירוף סעיף 144(ג) לחוק העונשין.

הליכי המעצר

5.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר והנאשם הנוסף עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. במסגרת הבקשה נטען כי למשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העורר והשניים האחרים. כן נטען כי קיים יסוד סביר לחשש כי העורר והנאשמים האחרים יסכנו את ביטחון הציבור וכי העבירות בהן מואשם העורר מקימות את חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. לבסוף נטען כי לעורר הרשעות קודמות, בין היתר, בגין ביצוע שלוש עבירות של שוד מזויין ואיומים וכי ריצה בעברו עונש מאסר בפועל בן שנה. הנאשם השלישי שוחרר לאור קטינותו, היעדר עבר פלילי וכן משום שלא נטל חלק בעבירות הנשק מושא האישום הראשון.

6.

באשר לאישום הראשון, קבע בית המשפט המחוזי כי הונחו לפניו ראיות לכאורה לביצוע העבירות. בית המשפט ציין כי מרבית הראיות לכאורה הקושרות את העורר והנאשם הנוסף למעשים המיוחסים להם מצויות בהודעותיהם של הסוכן והסמוי מיום 20.8.2011, בהן פורטה ההשתלשלות העובדתית המתוארת בכתב האישום. באשר לטענות בא כוחו של הנאשם הנוסף בדבר אי-קיום מסדר זיהוי, קבע בית המשפט כי ממילא לא היה מקום לעריכת מסדר זיהוי נוכח היכרות מוקדמת בין הסוכן לעורר והנאשם הנוסף. בית המשפט הדגיש כי בשלב המעצר עד תום ההליכים אין הוא נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר ב"פרכות" מהותיות וגלויות לעין. עוד הטעים בהקשר זה בית המשפט כי בשלב הנוכחי של הליך המעצר אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד. בית המשפט לא מצא בהפניותיהם של באי כוח העורר והנאשם הנוסף כדי ללמד על היעדר מהימנות הסוכן והסמוי. בית המשפט המחוזי קבע כי הודעותיהם של הסוכן והסמוי נתמכות בראיות חיצוניות, כגון פלטי שיחות הטלפון בין הסוכן לבין הנאשם הנוסף והעורר, תמונת הנשק שצולמה על ידי הסמוי במהלך ניסיון קניית הנשק והקלטות נוספות, בהן הקלטה ותמלול של השיחה בין העורר לסוכן על מכירת טילי הלאו.

7.

באשר לעילת המעצר, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה קמה עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(ג)(2) לחוק המעצרים, שכן עבירות הנשק עולות כדי עבירת בטחון. בית המשפט ציין כי בהתאם לפסיקה, יש לבחון את מידת המסוכנות הנובעת מביצוע העבירות שבנדון לאור מטרת החזקת הנשק. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין מטרת החזקת הנשק הייתה לכאורה לצורך סחר בכלי נשק רבי עוצמה וכפי שעולה מכתב האישום נועד הנשק לשימוש פלילי מובהק. מנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי נשקפת מהעורר מסוכנות לציבור.

8.

בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר באמצעות שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי ציין את חומרת המעשים ואת המסוכנות הגלומה בהם לציבור. על כך, קבע בית המשפט המחוזי, יש להוסיף את הסיכון הגבוה בהישנות מעשים אלו מצדו של העורר, וכן קבע כי בהתאם לראיות לכאורה ניתן להניח כי העורר והנאשם הנוסף ימשיכו לבצע מעשים פורצי גבולות גם בעתיד. עוד ציין בהקשר זה בית המשפט המחוזי את מעורבותו הגבוהה של העורר בעולם הפשע, כעולה משיחותיו של העורר עם הסוכן, ואת עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירות של שוד ואיומים.

בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי אין זה אפשרי לתת אמון בעורר כי ישמור על תנאים מגבילים במהלך שהותו בחלופת מעצר. משכך הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

נימוקי העורר

9.

העורר טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד עיסאם טנוס – כי התשתית הראייתית להוכחת האמור בסעיפים 9-4 לאישום הראשון שבכתב האישום, קרי אותו חלק באישום המתייחס למכירת תת-המקלע, היא חלשה ולוקה בסתירות עד כדי שהיא אינה נותנת מענה לדרישה להוכחת קיומן של ראיות לכאורה. יצויין כי העורר אינו חולק על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית באשר לאמור בסעיפים 3-2 ו-12-10 לאישום הנ"ל, קרי אותם חלקי האישום המתייחסים להצעות למכירת טילי הלאו ורימוני הרסס.

10.

לטענת העורר האישום ככל שהוא נוגע למכירת תת-המקלע מתבסס על הודעותיו של הסוכן אשר עומדות בסתירה לממצאים אובייקטיביים ואף לחלקים בהודעה מיום 19.11.2011 שמסר הסוכן עצמו. תמיהה נוספת באשר לביצוע המיוחס לו לעניין מכירת תת-המקלע עולה לטענת העורר מכך שלאחר שנכשלה עסקה זו לא נוצר שום קשר בין העורר לסוכן או לנאשם הנוסף. עוד בהקשר זה טוען העורר כי עיון בפלט השיחות מגלה כי טענתו של הסוכן כי העורר קישר אותו עם הנאשם הנוסף באותו היום שבו הייתה אמורה העסקה להתבצע, קרי 20.8.2011, מגלה כי בין הסוכן לנאשם הנוסף נוצר קשר כבר ביום 19.8.2011 בשעות הערב. עובדה אשר לטענת העורר מכרסמת בראיות לכאורה הנגזרות מהודעותיו של הסוכן. כמו-כן טוען העורר כי לפי מזכרו של רס"ב רפי איפרגן מיום 12.12.2011 כלל לא התקיימה שיחה בין העורר לבין הסוכן והתיאום ביניהם, בו מסר כביכול העורר את פרטיו של הנאשם הנוסף לסוכן, בוצע במהלכה של פגישה שלא הייתה מוקלטת. בנוסף טוען העורר כי בדיקת פלטי השיחות של הטלפון שנתפס אצל הנאשם הנוסף וכן פלטי השיחות מכרטיסי ה- SIM שנתפסו בביתו מגלה כי לא היה כל קשר בין העורר לנאשם הנוסף בתקופה הרלבנטית לאותו חלק באישום הנוגע למכירת תת-המקלע, עובדה שמעיבה על ראיות התביעה. לפיכך עותר העורר כי אקבע שקיים כרסום משמעותי בחומר הראיות הנוגע למכירת תת-המקלע וכי לא ניתן לבסס עילת מעצר על אירועים אלו.

11.

באשר לשני המקרים הנוספים המתוארים בכתב האישום, קרי עניין מכירת טילי הלאו ועניין מכירת הרימונים, על אף שהעורר מסכים כי מתקיימות בנוגע אליהם ראיות לכאורה, הוא טוען כי אין בהן כדי להקים עילת מעצר. לטענתו, המסוכנות הנשקפת ממנו אינה גבוהה, בין היתר, נוכח העובדה כי עסקאות אלה אפילו לא התקרבו לכלל מימוש והעובדה כי הן התרחשו בחודש אוגוסט 2011 כארבעה חודשים עובר למעצרו, אשר בהם לא סחר בנשק.

נוכח כל האמור טוען העורר כי התשתית הראייתית בנוגע לעסקה בתת-המקלע אינה חזקה דיה כדי להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו וכי שאר האירועים המפורטים בכתב האישום אינם מלמדים על רמת מסוכנות כה גבוהה שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר. וכך הוא עותר שאורה.

תשובת המשיבה

12.

המשיבה טענה – באמצעות בא כוחה, עו"ד יורם הירשברג – כי די בקיומה של התשתית הראייתית הלכאורית עליה לא חלק העורר כדי לעמוד בדרישת קיומן של ראיות לכאורה ולהצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. כן טוענת המשיבה כי הערר חוזר על אותן טענות שנדונו ונדחו בערר שהגיש הנאשם הנוסף, אשר מאוזכר בראשית הדברים. עוד טוענת המשיבה שבמסגרת עררו מבקש למעשה העורר מבית המשפט כי יקבע שהסוכן משקר, וזו לטענת המשיבה טענה מרחיקת לכת בנסיבות העניין.

13.

בנוסף מציינת המשיבה כי קיימות ראיות אובייקטיביות נוספות התומכות בעובדות כתב האישום, ובכללן התיעוד הטלפוני. לכך יש לצרף, לטענת המשיבה, את העובדה שהעורר שמר על זכות השתיקה בחקירותיו, ואף שסיפק תשובות מסויימות לא מסר גרסה מלאה. כך למשל מצביעה המבקשת על כך שהעורר לא טען בחקירותיו כי בשיחותיו עם הסוכן אמר לאחרון את שאמר כדי ליצור רושם ותו לא, כפי שטוען כעת בא כוחו. כן טוענת המשיבה כי אין בטענתו של בא כוח העורר, לפיה לא נמצאה עדות לקשר טלפוני בין העורר לנאשם הנוסף בסמוך לאירוע מכירת תת-המקלע כדי ללמד על כך שלא היה ביניהם כל קשר באותה העת.

14.

לעניין מסוכנותו של העורר מפנה בא כוח המשיבה לקביעות שנקבעו בעררו של הנאשם הנוסף בדבר המסוכנות הגלומה בעבירות מהסוג בו עסקינן ולעברו הפלילי של העורר שכולל, בין היתר, שלוש עבירות של שוד מזויין.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, שמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפני ועיינתי בחומר החקירה שנמסר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

16.

אכן, סבורני כי צודק בא כוח המשיבה בטענתו כי די בקיומן של אותן ראיות לכאורה עליהן לא חולק העורר באשר לניסיונות הסחר בטילי הלאו וברימוני הרסס כדי לקיים את הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לכתב האישום בכללותו וכדי להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

17.

יתר על כן, דומני כי אותן סתירות לכאורה שמוצא העורר בין הודעותיו של הסוכן לממצאי שיחות הטלפון ולמזכרו של רס"ב רפי איפרגן אין בהן כדי לשחוק את האמור בהודעותיו של הסוכן עד כדי כך שלא ניתן להתייחס אליהן כאל ראיות לכאוריות להוכחת אשמו של העורר באותם חלקי האישום הנוגעים לעסקת הסחר בתת-המקלע.

כידוע, כלל הוא כי אם לא מתגלות פרכות של ממש בחומר הראיות לכאורה הרי שדינן של טענות הנוגעות למשקל ומהימנות להתברר בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו למשל: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.2009), סעיף 17; בש"פ 8620/05 היזמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.2005), סעיף 4]. גישה דומה, ואולי אף מצמצמת יותר, שהובעה בבית משפט זה סוברת כי "שאלות של מהימנות ומשקל אין להן ככלל משקל של ממש בשלב בחינתן של הראיות הלכאוריות, 'פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת'" [ראו: בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם, 31.10.2007), סעיף 25].

הטענות שאותן מעלה בא כוחו של העורר במקרה דנן הינן הלכה למעשה טענות בדבר מהימנותו של הסוכן ומשקל עדותו, וליתר דיוק – הודעתו. סבורני כי אף אם נקבל את טענות בא כוח העורר באשר לקיומן של סתירות בין הודעותיו של הסוכן לבין הממצאים האחרים הנ"ל, הרי שסתירות אלה אינן מגיעות כדי פרכות של ממש ולא ניתן לומר כי חוסר המהימנות זועק מן ההודעות.

דברים אלו מקבלים חיזוק נוכח העובדה שבזמן אמת, כאשר נחקר, לא סיפק העורר תשובות לטענות שהופנו אליו ובחלקים נרחבים שמר על זכות השתיקה (הודעה מס' 1 של העורר מיום 7.12.2011, בעמ' 9-8; הודעה מס' 2 של העורר מיום 8.12.2011, בעמ' 7-4). עוד אציין כי אף אם היה משקל ראייתי כלשהו לטענתו של העורר בדבר אי-מציאת עדות לקשר טלפוני בין העורר לנאשם הנוסף בסמוך למועד בו נעשה הניסיון לעסקה בתת-המקלע, ואיני קובע שכך, הרי שאין בכך כדי להביא לשחיקת הראיות לכאורה במידה כזו המאיינת אותן.

נוכח האמור, סבורני כי די בהודעותיו של הסוכן ובשתיקתו של העורר בחקירותיו כדי למלא את הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה לצורך המעצר עד תום ההליכים.

18.

באשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, הדברים שנאמרו ביחס לנאשם הנוסף בהחלטתי הנזכרת לעיל יפים גם לעורר שלפני. בעניינו של העורר קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים, שכן העבירות בהן הוא מואשם נמנות על עבירות הביטחון כהגדרתן בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים. חזקה זו תיסתר רק במקרים חריגים בהם יוכח כי ניתן להפיג את המסוכנות האמורה בחלופת מעצר [ראו, למשל: בש"פ 519/11 מדינת ישראל נ' הייבי (לא פורסם, 26.1.2011); בש"פ 5672/02 חטיני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 398, 392-391 (2002)]. בנסיבות המקרה דנן, נוכח מעורבותו הלכאורית של העורר במספר עסקאות נשק בנשקים קטלניים, סבורני כי לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות חלופת מעצר. בייחוד נכונים דברים אלה נוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל, בין היתר, שלוש עבירות של שוד מזויין.

19.

אשר על כן, דין הערר להידחות.