בש"פ 3910/06 יניב סויסה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בתיק ב"ש 91426/06, מיום 1.5.06, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של שוד מזוין בחבורה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 11.4.06, ביצע העורר יחד עם אדם נוסף שוד מזוין. השוד בוצע שעה שהעורר, כך על-פי המתואר, איים באקדחו על שני המתלוננים - אחד מהם, ציון ארביב, מנהל סניף מטרו מרקט ברחוב ויצמן בנתניה (להלן: ארביב) ואילו האחר, שי הוריש, המשמש כשליח בסניף (להלן: הוריש). השניים נמצאו באותה עת בתוך מכונית בחניון בעיר, כאשר העורר הופיע מולם, הצמיד את אקדחו לרקתו של הוריש, אשר נהג ברכב, ודרש, כי ימסרו לידיו כסף ואת מכשיר הסלולר. כאשר ארביב ניסה לצאת מן הרכב, הגיח לעברו אדם נוסף שזהותו אינה ידועה ומנע ממנו לצאת מן הרכב. העורר אף איים כי יירה בהוריש, אם ארביב לא ישוב לרכב. לבסוף נמלטו העורר והאדם האחר מן המקום, כשבידיהם שק ובו 4,600 ש"ח, וכן מכשיר הסלולר.

בד-בבד עם הגשת כתב-האישום, הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) הורה, ביום 1.5.06, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. קביעתו זו של בית-המשפט, נסמכה על מספר נדבכים. הראשון, הינו טביעת כף יד שנמצאה על חלון הרכב, הזהה לחלק מטביעת כף ידו של העורר. ממצא זה, כך נטען, מתיישב היטב עם עדויות המתלוננים, מהן עולה, כי השודד נגע בחלון הרכב עם אחת מידיו. הנדבך השני, הינו עדותו של קצין הביטחון של סניף מטרו מרקט בנתניה (להלן: קצין הביטחון), ממנה עולה, כי בסמוך לקרות האירוע שוחח הלה עם הוריש, אשר הזכיר את שמו של העורר כמי ששדדו, לא לפני שטען, כי הוא מפחד למסור את שמו. יוער, כי עובדת קיומה של היכרות מוקדמת בין הוריש לבין העורר לא נסתרה על-ידי האחרון. אף הנתונים שמסר ארביב באשר לחזותו החיצונית של העורר תואמים, כך לשיטת בית-המשפט, לנתוני העורר. כמו-כן, בית-המשפט היה בדיעה, כי העורר לא הצליח לספק הסבר מתקבל על הדעת לשאלה מדוע נמצאה טביעת כף ידו על רכבם של המתלוננים. בהמשך, קבע בית-המשפט, כי העבירה המיוחסת לעורר - ביצוע שוד מזוין, תוך הצמדת אקדח לראשו של אדם אחר - מעידה על מסוכנות בולטת.

מכאן הערר שבפניי.

הטענה המרכזית אשר בפי העורר, נוגעת לקביעה באשר לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו. את עיקר יהבו תולה העורר במחדלי המשטרה, אשר נמנעה מלערוך לו מסדר זיהוי או לעמתו עם המתלוננים. זאת, חרף העובדה שארביב ציין בחקירתו, כי בכוחו לזהות את פניו של השודד, ואילו הוריש הודה בקיומה של היכרות מוקדמת בינו לבין העורר. העורר, בנסותו לספק הסבר לסימני טביעת האצבעות שנמצאו על כלי הרכב, מעלה שתי טענות הגנה אפשרויות: האחת, כי מאחר והוא נוהג לבקר חבר העוסק בשטיפת מכוניות, ייתכן ובא במגע עם הרכב האמור. השנייה, כי הוא נזכר שנשען בעבר על המכונית, אשר בעליה מתגורר בסמיכות אליו. לעמדת העורר, די בטענות אלו בכדי לקעקע את ראיות התביעה ולהצדיק את שחרורו. לחלופין, טוען העורר, כי מן הראוי להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, בציינה, כי התשתית הראייתית עליה נסמכת עמדתה הינה איתנה דיה, באופן המצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

בית-המשפט המחוזי בחן ביסודיות את חומר החקירה שהוצג בפניו וקביעתו באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית מעוגנת היטב בחומר הראיות שבתיק. לא מצאתי עילה של ממש בטענות העורר, שיש בה כדי לקעקע את קביעות בית-המשפט המחוזי ביחס לקיומן של מספר ראיות הקושרות את העורר באופן לכאורי למעשי השוד המיוחסים לו. כך, בשלב זה של הדיון, אני סבור, כי ההסברים השונים שהציג העורר, באשר להימצאותה של טביעת כף היד שלו על חלון המכונית, אינם מניחים את הדעת במידה שיש בהם כדי להחליש את עוצמתה של ראייה מרכזית זו.

זאת ועוד, אף העובדה, שבמהלך עדותו במשטרה טען הוריש, כי הוא אינו מכיר את החשוד וכי לא מסר לקצין הביטחון את שמו, אין בה כדי לשמוט כליל את הבסיס מתחת לראיות התביעה. שכן, הוריש הביע בפני קצין הביטחון את חששו ממסירת שמו של העורר וניאות לעשות כן, אך לאחר שהופעל עליו לחץ. ועל-כן, לא מן הנמנע, כי החלטתו של הוריש לחזור בו מן הדברים שמסר לקצין הביטחון נבעה מחששו מפני העורר. יש לזכור, כי בשלב המעצר, בית-המשפט ממילא אינו נדרש לדון בשאלות מהימנות או בסתירות כאלו ואחרות המופיעות בעדויות השונות שנגבו, כל עוד אין מדובר בסתירות מהותיות של ממש הגלויות לעיני כל (ראו למשל בש"פ 8620/05 היזמי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות שם). אף מסיבה זו אין מקום להיזקק עתה לטענות שהעלה העורר בעניין מהימנות זיהויו על-ידי הוריש. אם לא די בכל אלו, הרי שהעורר אף נמנע, ללא כל סיבה המניחה את הדעת, מלהתייצב לחקירה במשטרה, על אף שידע, כי הוא מבוקש לחקירה במשטרה. לאור האמור, דעתי היא, כי עוצמת הראיות שבידי המשיבה מצדיקה את מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

זאת ועוד, אין חולק, כי המעשה המיוחס לעורר בכתב האישום הינו חמור ביותר ומעיד על מסוכנות רבה. שכן, מדובר בשוד אלים, שהתבצע תוך איום על חייו של אחד המתלוננים. לכך מתווספת העובדה, כי העורר הורשע בעבר בעבירת רכוש וגניבת כלי רכב. מקרה מעין זה אינו מצדיק, כך לדידי, שימוש בחלופה.

על יסוד האמור, נחה דעתי, כי צדק בית-המשפט משהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו מנומקת ומבוססת היטב ולא ראיתי לנכון להתערב בה.

הערר נדחה, איפוא.