בש"פ 4398/16 שמעון סבח נ. מדינת ישראל

לפנַי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ב' שגיא ) במ"ת 25166-07-15 מיום 2.5.2016, לפיה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

תמצית הרקע העובדתי והחלטות קודמות

1.

ביום 13.7.2016 הוגש כתב אישום נגד 18 נאשמים, ובהם העורר כנאשם 10, הכולל 13 אישומים שעניינם רצח, אלימות, סמים ועבירות נוספות, הכל במסגרת ארגון פשיעה. לעורר מיוחסת מעורבות באישומים השלישי והרביעי של כתב האישום.

האישום השלישי , מייחס לעורר (ולנאשמים 1, 4, 9 ו-11) מעורבות, ביחד עם עדי מדינה, בניסיון לרצוח את זאב רוזנשטיין ביום 30.6.2003 בגני התערוכה בתל-אביב. על פי המפורט באישום זה, נפגש העורר עם הנאשם 11, עד המדינה ה.צ. ויניב בן סימון, מספר ימים לפני ניסיון הרצח. העורר פירק יחד עם בן סימון פגוש של רכב. לאחר מכן, העלו את הפגוש לביתו של הנאשם 11, שם הכין ה.צ. את המטען נשוא כתב האישום שהוטמן בפגוש דנן, והוא הורכב חזרה ברכב בנוכחות העורר והנאשם 11. לאחר מכן, סייעו העורר והנאשם 11 לבדוק אם המטען עובד באמצעות שלט. בהמשך, הופעל המטען ובעקבותיו אירע פיצוץ רב עוצמה, שכתוצאה ממנו נחבלו רוזנשטיין, מאבטחיו ואנשים נוספים. בגין המעשים הללו, הואשם העורר בעבירה של ניסיון לרצח במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 305(1) יחד עם סעיף 3 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); חבלה בכוונה מחמירה במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 329(א)(1) ו-(3) יחד עם סעיף 3 לחוק (שלוש עבירות); קשירת קשר לפשע במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 449(א) יחד עם סעיף 3 לחוק; וגרימת חבלה של ממש במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 380 יחד עם סעיף 3 לחוק.

האישום הרביעי , מייחס לעורר (ולנאשמים 4-1, 9 ו-14-11) מעורבות בניסיון התנקשות נוסף בזאב רוזנשטיין, מיום 11.12.2003. על פי המפורט באישום זה, שהו העורר והנאשם 11, יחד עם עד המדינה ה.צ. בביתו, בזמן שהכין מטען. בשלב מאוחר יותר, מסר העורר את המטען (להלן: המטען הראשון ) לידיו של הנאשם 13 אשר הגיע לאסוף אותו בשליחות ש.כ., עד המדינה. לאחר מספר ימים חזר עד המדינה ש.כ. עם המטען ל-ה.צ., טען כי הוא אינו תקין וכי יש צורך בהחלפת הסוללה וביקש מ-ה.צ. שירכיב אותו מחדש. באותן נסיבות, תיקן ה.צ. את המטען (להלן: המטען השני ) ומסר אותו לנאשם 13 בנוכחות עד המדינה י.מ. והעורר. בהמשך, הופעל המטען השני וגרם למותם של שלושה אזרחים ולפציעתם של 51 אנשים נוספים. בגין המעשים הללו, הואשם העורר בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 20(ג)(2) לחוק (שלוש עבירות); חבלה בכוונה מחמירה במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 329(א)(3) יחד עם סעיף 3 לחוק (שלוש עבירות); פציעה בנסיבות מחמירות במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 334 וסעיף 335(א)(2) יחד עם סעיף 3 לחוק (ריבוי עבירות); גרימת חבלה של ממש במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 380 יחד עם סעיף 3 לחוק (ריבוי עבירות); וקשירת קשר לפשע במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 449(א) יחד עם סעיף 3 לחוק.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, יחד עם יתר הנאשמים. ביום 4.1.2016 הורה בית המשפט המחוזי, בהסכמת המשיבה, על העברתו של הנאשם 11 למעצר בפיקוח אלקטרוני. לאחר שנדחו הדיונים מספר פעמים – בשל שאלות של ייצוג ולצורך לימוד החומר – האריך בית המשפט, ביום 2.5.2016, את מעצרם של חלק מהנאשמים בכתב האישום – ובכלל זה העורר והנאשמים 9 ו-14 – עד תום ההליכים נגדם. ביחס לעורר, קבע בית המשפט כי מתקיימות ראיות לכאורה וכי הוא שימש בתפקיד מרכזי ומשמעותי בארגון הפשיעה. עוד קבע בית המשפט, כי אף אם מעורבותו של העורר דומה למעורבותם של נאשמים אחרים – ובכלל זה הנאשמים 9, 11 ו-14 – הרי שנוכח המשך פעילותו העבריינית המשמעותית של העורר לאורך השנים שחלפו מאז האירועים שבכתב האישום, ניתן להשיג את מטרת המעצר אך בדרך של מעצר מאחורי סורג ובריח. יוער, כי ביחס לנאשמים 9 ו-14 קבע בית המשפט כי יש מקום להורות על מעצרם בפיקוח אלקטרוני. המשיבה הגישה על כך ערר לבית משפט זה ( בש"פ 3925/16, השופטת ע' ברון ), וביום 23.5.2016 הורה בית המשפט כי ייערך תסקיר מעצר בעניינם של הנאשמים כאמור; וכי על בסיסו ישוב בית המשפט המחוזי ויחליט האם להעבירם למעצר בפיקוח אלקטרוני.

3.

ביום 8.4.2016 האריך בית משפט זה, בהסכמת הצדדים, את מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת ( בש"פ 2865/16, השופט מ' מזוז ). ביום 5.6.2016, האריך בית משפט זה, בהסכמת הצדדים, את מעצרו של העורר ב-45 ימים נוספים (בש"פ 4078/16, השופטת ע' ברון ).

מכאן הערר שלפנַי .

טענות הצדדים בערר

4.

בהודעת הערר המתוקנת מיום 13.6.2016, טוען העורר – באמצעות באי-כוחו, עו"ד גלאון קפלנסקי ועו"ד לירון שרקוביק – מספר טענות מרכזיות. ראשית , תוקף העורר את קיומן של ראיות לכאורה בעניינו ומבקש להצביע על "קשיים ראייתיים משמעותיים" בהוכחת האישומים נגדו. בין היתר, נטען ביחס לאישום השלישי כי הודעתו של עד המדינה י.מ. איננה יכולה להוות סיוע להודעתו של עד המדינה ה.צ. – כדרישת סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) – והיא דווקא סותרת אותה. ביחס לאישום הרביעי , נטען, בין היתר, כי ה.צ. – שהוא היחיד שלטענת העורר קושר אותו לאישום זה – מסר בהודעתו כי אינו בטוח שהעורר היה נוכח בעת הרכבת המטען השני.

שנית , טוען העורר טענת אפליה ביחס לנאשם 11 (השוהה, כאמור, במעצר בפיקוח אלקטרוני), ביחס לנאשמים 9 ו-14 (הממתינים להכרעה עקב הערר שהוגש בעניין העברתם לפיקוח אלקטרוני), וביחס לעדי המדינה.

שלישית , טוען העורר כי נוכח היותו "במדרג הנמוך יחסית" של ארגון הפשיעה, כך שנטל בו חלק "קטן ושולי", ובהתחשב בפרק הזמן הארוך בו נמשך משפטו, יש להורות על העברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני. יוער כי בדיון שנערך לפנַי

אמר העורר מספר מילים, תוך שציין כי "אינו יודע כלום" וכי הוא חולה סרטן.

5.

המשיבה טוענת – באמצעות באי-כוחה, עו"ד שאול כהן, עו"ד ניסים מירום ועו"ד אלכסנדרה קרא – כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעניינו של העורר; וכי נוכח מעשיו החמורים והמסוכנות העולה מהם – אותם אף כינתה "פיגועי טרור" – אין להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני. עוד מטעימה המשיבה, כי העורר מצוי "בלב העשייה העבריינית" המתוארת בכתב האישום; ומסבירה מדוע, לטעמה, קיימת הבחנה בינו לבין הנאשמים האחרים בתיק. יוער כי במהלך הדיון הגישה המשיבה ראיות מטעמה, ועל כן אף העורר הגיש, לאחר מספר ימים, ראיות מטעמו.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר המתוקנת, בחנתי את חומר הראיות שהגישו הצדדים ושמעתי את טיעוניהם בדיון שנערך לפנַי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

7.

כידוע, לפי סעיפים 21 ו-22ב לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966 (להלן: חוק המעצרים ), מעצרו של נאשם מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים נגדו מותנה במספר תנאים מצטברים: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו; קיומה של עילת מעצר בעניינו; והיעדרה של חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו פחותה. בטענותיו, מבקש העורר לתקוף את התקיימותם של תנאים אלו ואדרש להם כסדרם.

8.

במסגרת בחינת התשתית הראייתית הלכאורית, על בית המשפט לבחון אם בידי המאשימה מצויות ראיות גולמיות אשר יש בכוחן להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148-147 (1996) ]. יוטעם כי בשלב זה, בית המשפט אינו נדרש למשקלן של הראיות או למהימנותם של עדים, אלא מותיר שאלות אלה להכרעת בית המשפט בהליך העיקרי [ראו: בש"פ 8311/13 אברמוב נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (19.12.2013); בש"פ 635/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (25.2.2013) ].

9.

העורר מודה בפועל (בסעיף 76 להודעת הערר המתוקנת), כי ישנן ראיות לכך ששהה בביתו של ה.צ. בעת סיום הרכבת המטען הראשון (שהיה תקול ולא התפוצץ), ואף מסר אותו לנאשם 13 (כמתואר בסעיף 11 לאישום הרביעי בכתב האישום). עם זאת, טוען העורר כי אין ראיות ישירות לכך שהיה נוכח גם במסירת המטען השני (שגרם כזכור, בין השאר, למותם של שלושה אזרחים), ובכלל זה כי מעורבותו בהעברת המטען הראשון אינה יכולה לקשר אותו באופן ישיר למטען השני. בין היתר, טוען העורר כי הודעתו של ה.צ. היא הראיה היחידה הקושרת את אותו למטען השני, אך כי מההודעה עולה ש-ה.צ. אינו בטוח בנוכחותו של העורר בעת מסירת המטען השני. דין טענות אלה להידחות.

10.

אף אם הייתי מקבל את טענת העורר – לפיה לא ניתן לקשרו למטען השני אלא רק למטען הראשון – הרי שדי בכך כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית במקרה דנן. ודוק, העורר מודה למעשה כי העביר לנאשם 13 מטען שיועד לחיסולו של רוזנשטיין, כאשר מסיבות טכניות בלבד לא יצאה התכנית אל הפועל. עובדה זו אף עולה מהודעותיו של ה.צ.. בצדק הפנה בית המשפט המחוזי, לעניין העברת המטען הראשון, לאמירתו של ה.צ. כי "היה אירוע שנתתי לשמעון סבח (העורר – י.ד.) מטען בקרטון" (עמ' 7 להודעה מיום 31.5.2015); וכן כי "כמו שאני זוכר שמעון חיכה בשביל לתת את זה לבחור שחיכה מחוץ לבית" (עמ' 9 להודעה מיום 3.6.2015). בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט ביחס למטען הראשון כי "במלוא הזהירות", יש בדברים אלו " כדי לאפשר הרשעה בקשירת קשר לביצוע רצח, ולא מן הנמנע, כי גם בעבירת הרצח עצמה " (עמ' 26 להחלטה). יוצא, כי לא יכול להיות חולק על כך שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעתו של העורר, לכל הפחות ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, בכל הנוגע לעבירות הנגזרות ממעשיו ביחס למטען הראשון.

11.

למעלה מן הצורך, אדרש אף לראיות המצביעות על נוכחותו של העורר בעת מסירת המטען השני. על פניו צודק העורר בהפנייתו לאמירתו של ה.צ. – בתשובתו לשאלה האם נכח העורר – כי "בפעם השנייה אני לא בטוח אבל יכול להיות שכן" (עמ' 11 להודעה מיום 3.6.2015). עם זאת, מיד לאחר מכן מוסר ה.צ. כי העורר ידע על ייעודו של המטען השני. כך, מתאר ה.צ. כי כאשר שמע על תוצאות פיצוץ המטען השני רב "ריב אימים" עם העורר, אשר אמר לו ביחס לרוזנשטיין "ראית לא קרה לו כלום" (שם, בעמ' 12). בנוסף, מדבריו של י.מ. בעימות עם העורר מיום 22.5.2015 (עמ' 13); ומהודעתו מיום 11.7.2008 (עמ' 18) עולה על פניו, כי העורר אכן נכח בביתו של ה.צ. בעת הרכבת המטען השני.

12.

משהגעתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המקימה סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות נשוא האישום הרביעי , איני רואה צורך להידרש לטענותיו ביחס לאישום השלישי , לפיהן הודעתיו של י.מ. אינן יכולות להוות סיוע לאלה של ה.צ.. יש לזכור, כי אף אם יש לבחון את קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע כבר בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, הרי ששאלה זו נבחנת ברמה הלכאורית בלבד [ראו: בש"פ 975/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 775, 779 (2004); בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל , פסקאות 16-13 והאסמכתאות שם (21.8.2005)]. בעניין זה, אך אעיר כי בניגוד לטענת העורר – לפיה בית המשפט המחוזי "לא מתייחס לפערים ולשוני הכל כך מהותי בתיאור האירועים" שבין גרסתו של י.מ. לגרסתו של ה.צ. – הרי שבית המשפט נדרש לנושא זה ואף ציין כי "מדובר בטענות לא מבוטלות" וכי "בהחלט קיימת אפשרות כי קיים ערבוב מסוים בין האירועים השונים" (עמ' 24 להחלטה). עם זאת, בסופו של יום קבע בית המשפט כי שעה שמדובר ממילא בראיית סיוע, ובהליך מעצר, הוא אינו רואה בטיעון זה "ככזה השומט את הקרקע תחת התשתית הראייתית".

13.

אשר על כן, מתקיימת בעניינו של העורר תשתית ראייתית לכאורית. בהתחשב בחומרת מעשיו ובעברו הפלילי המכביד, אף אין ספק כי קמה עילת מעצר בעניינו. בית המשפט המחוזי ציין, כי לחובת העורר 11 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש וסמים וכי הרשעתו האחרונה היא משנת 2010 בגין קשירת קשר לפשע וסיוע לאחר מעשה (בעבירה של רצח) בגינה נדון לעונש של שבע שנות מאסר. לא זו אף זו, הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים חלה במקרה דנן ומקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית.

14.

את טענות העורר בדבר מקומו השולי בארגון הפשיעה וכן אפלייתו ביחס לנאשמים אחרים, יש לראות כמכוונות לקיומה של אלטרנטיבה למעצר מאחורי סורג ובריח. העורר טוען כי הוא "לכל היותר 'חייל' פשוט ושולי" בארגון הפשיעה, ומפנה ל בש"פ 8765/05 מדינת ישראל נ' מוגרבי

(19.10.2005)

(להלן: עניין מוגרבי ), בו נקבע, לטענתו, כי יש לאפשר לאלו המצויים במדרג הנמוך של ארגון פשיעה להשתחרר ממעצר מאחורי סורג ובריח. דין טענות אלה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי מעורבותו של העורר " רחוקה מלהיות שולית או מינורית " (עמ' 46 להחלטה). מסקנה זו אף עולה מעיון בחומר הראיות שהוגש לפנַי. ודוק, בעניין מוגרבי אכן נקבע ביחס לנאשמים השונים כי "אין להתייחס לכל המשיבים כמקשה אחת ללא הבחנה ביניהם". עם זאת, נעשית הבחנה בין מי שניהלו "מגעים ספורים עם הארגון, מבלי שהשתלבו בו באופן רציף" לבין מי שאמנם הועסקו בעבודות "שעל פי ההיררכיה הפנימית בארגון היו במדרג הנמוך (נהגים, בלדרים, מחלקי מנות, מוכרים ו'בשלנים')" אך עם זאת " עבדו בארגונים באופן קבוע ובמשך פרקי זמן לא מבוטלים " כך שהם " בחרו בעבריינות זו כדרך חיים ". אף אם נניח כי הצדק עם העורר בכל הנוגע למעמדו הזוטר בארגון הפשיעה, הרי שנדמה כי למרבה הצער הוא אכן בחר בעבריינות "כדרך חיים", שהרי פעל במסגרת ארגון הפשיעה במשך שנים רבות ואף המשיך בפעילות עבריינית משמעותית אף לאחר האירועים נשוא כתב האישום.

15.

אשר לטענת האפליה; בית משפט זה קבע לא אחת, כי עקרון השוויון הינו חשוב בהחלטות הנוגעות למעצר עד תום ההליכים ואף היו מקרים בהם עקרון זה הביא לשחרורם של עצירים (ראו: בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל , (6.5.1994)). עם זאת, כאשר קיים שוני רלבנטי המצדיק את ההבחנה בין נאשמים שונים, אזי עקרון השוויון לא יהווה שיקול בהחלטת המעצר (ראו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 753, 762-760 (2003); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל , פסקה ד (31.8.2006)). סבורני כי במקרה דנן, שוני שכזה אכן קיים. בניגוד לעורר, הנאשם 11 נעדר עבר פלילי. בדיון שנערך לפנַי אף הסבירה המשיבה כי הסכמתה נעוצה בחולשה ראייתית מסוימת הקיימת בעניינו. אשר לנאשמים 9 ו-14 בית המשפט המחוזי עמד בהחלטתו, ביחס לכל אחד מהם בנפרד, על הטעמים שהובילוהו להורות על העברתם למעצר בפיקוח אלקטרוני. בין היתר, ציין בית המשפט ביחס לנאשם 9 את מעורבותו המוגבלת בארגון הפשיעה, העדר עברו הפלילי ועיסוקו למעלה מעשור ב"עסקים לגיטימיים"; וביחס לנאשם 14 את החולשה הראייתית הקיימת בעניינו וכי מאז אירועי כתב האישום צבר הרשעה אחת "בלבד", בגינה הוטל עליו עונש מותנה. מבלי להביע עמדתי לעניין מעצרם של הנאשמים 9 ו-14 בפיקוח אלקטרוני, סומך אני ידי על עצם הבחנותיו של בית המשפט, אשר בחן לעומק את מאפייניו ונסיבותיו של כל אחד מהנאשמים והכריע כי העורר ייעצר מאחורי סורג ובריח. אשר לאפליה הנטענת ביחס לעדי המדינה , לא שוכנעתי כי בנסיבות דנן יש לדון בסוגיה זו כבר בשלב של דיון בהארכת מעצר עד תום ההליכים. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נדמה כי על טענות אפליה מסוג זה להתברר בהליך העיקרי (השוו: בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל , פסקאות 20-19 (14.10.2012) (להלן: עניין כנאנה )) . זאת בייחוד, בשים לב לכך שהעורר מבסס את טענת האפליה על חומרת העונש הצפויה לו, בהשוואה לזה של עדי המדינה (סעיף 127 להודעת הערר המתוקנת).

16.

מששוכנעתי כי מתקיימים בעניינו של העורר התנאים המצדיקים את מעצרו עד תום ההליכים נגדו מאחורי סורג ובריח, לא שוכנעתי כי יש בחלוף הזמן, כשלעצמו, כדי להצדיק מסקנה שונה. אכן, יש לצפות כי המשיבה תעשה ככל שביכולתה כדי להביא לסיומו של ההליך העיקרי בהקדם האפשרי. עם זאת, יש להטעים כי מדובר בפרשה מורכבת, סבוכה ומסועפת וכי חלק מהשיהוי בהתקדמות ההליך נעוץ בהסדרת ייצוגם של הנאשמים בפרשיה, ובכלל זה של העורר. עוד יש לזכור, כי בכל פעם שתבקש המשיבה להאריך את מעצרו של העורר מחדש – בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים – יהיה עליה להוסיף ולהראות כי מערך האיזונים – ובכלל זה הימשכות ההליך העיקרי – עדיין מצדיק את המשך מעצרו מאחורי סורג ובריח. יוטעם בעניין זה כי כזכור, בהחלטת בית משפט זה מיום 5.6.2016 הוארך מעצרו של העורר, בהסכמת הצדדים, ב-45 ימים בלבד.

17.

סוף דבר, הערר נדחה איפוא.