בש"פ 9278/06 וסילי קלשניקוב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי), בתיק ב"ש 21921/06 מיום 2.11.2006, אשר דחתה את עררו של העורר על החלטת בית-משפט השלום בבאר-שבע, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו ולשני נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים) עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; כניסה והתפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק והכשלת שוטר, לפי סעיף 275 לחוק. בנוסף הואשם העורר לבדו בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 28.8.2006, פרצו הנאשמים, יחד עם אדם נוסף שלא נתפס, לבית מגורים וגנבו ממנו כסף רב ותכשיטים בשווי כולל של מעל 1,5000,000 ש"ח. פעולה זו בוצעה תוך תכנון מפורט ומדוקדק, בין היתר תוך שימוש במפתח לבית אשר שוכפל מראש וכאשר אחד מהנאשמים משמש כתצפיתן ומתריע על מיקומם של בעלי הבית. כאשר הבחינו הנאשמים בשוטרים הבאים לעוצרם, ניסו הם להימלט ולהיפטר מן הרכוש והכסף הגנוב. העורר אף תקף שוטר ודחפו במטרה להימלט.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בקשה למעצרם של העורר והנאשמים הנוספים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. אחד מהנאשמים חלק על קיומם של ראיות לכאורה, ובתום דיון הורה בית-המשפט על מעצרו עד תום ההליכים. בעניינם של העורר ונאשם נוסף לא היתה מחלוקת באשר לשאלת הראיות לכאורה, והדיון נסב על שאלת קיומה של עילת מעצר, מחד, וחלופת מעצר ראויה, מאידך. עם קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, אשר המליץ על חלופת מעצר בית בתנאים חלקיים, קיים בית-המשפט דיון בעניינו, וביום 23.11.2006 החליט שלא לקבל את המלצת שירות המבחן, והחליט על מעצרו עד תום ההליכים כאמור לעיל.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בהמלצת בית-המשפט, הסכים העורר לקיומה של עילת מעצר, וטען אך לקבלת עמדת שירות המבחן באשר לחלופת המעצר. ביום 2.11.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' סלוטקי) את הערר, בקובעו, כי המלצתו של שירות המבחן תמוהה היא, שכן היא לא שמה את הדגש הראוי על העבירות האחרות שביצע העורר ועל נסיבותיו האישיות, המורות על מעורבותו בחברה שולית עוד מתקופת התבגרותו וקשייו בלקיחת אחריות ובהצבת גבולות להתנהגותו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משלא ייחס את המשקל הראוי לתסקיר שהוגש מטעם שירות המבחן, למרות היותו תסקיר מקיף וממצה, אשר נשקלו בו כל השיקולים הרלוונטיים בעניינו, לרבות העובדה, כי העורר שהה זה מכבר בתנאי מעצר בית במשך שמונה עשר חודשים ועמד בתנאי המעצר. כן טוען בא-כוח העורר, כי יש לאבחן באופן ברור את עניינו של העורר מעניינם של יתר הנאשמים, ביחס לעברו הפלילי הדל בעבירות רכוש, וכן ביחס לנסיבותיו המשפחתיות והאישיות.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי בדין דחו הערכאות הקודמות את המלצת שירות המבחן ואף הביעו תמיהתן עליה, בהתייחס לעובדה, כי העורר הורשע בעבירות אלימות וסחיטה באיומים ומחכה כעת לגזר-דינו, ואף ביצע לכאורה את העבירות נשואות בקשה זו באותה עת. באת-כוח המשיבה מזכירה, כי שירות המבחן ציין בעצמו את העובדה, כי לטווח הארוך קיים סיכון מצד העורר לסביבתו. כן מפנה באת-כוח המשיבה לעובדה, כי העורר לא שיתף פעולה באופן מלא עם שירות המבחן, ובשל כך למעשה נמנעה ממנו, לטענתה, היכולת להעריך באופן מלא ומבוסס את שאלת מסוכנותו ואת יכולת החלופה המוצעת לאיינה. לטענתה, אמנם קיים העורר את תנאי מעצר הבית בעבר, אך מאידך קיימות אינדיקציות אחרות לחוסר אמינותו, כמו העובדה, כי במשך כל חקירתו במשטרה בחר הוא לשתוק ולחייך.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ולאחר עיון בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו-1996 בעניין מעצר עד תום ההליכים, קבע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית-המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה, כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי לגופם ולקניינם, וכן הרצון למנוע שיבושים בהליך המשפטי. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת ולהעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של העורר, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, עליה לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית-המשפט את החלופה הספציפית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (בעניינים אלה ראו, בין היתר, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523; בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 720; בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 6466/06 מוסא עקול נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

בהקשר זה אציין, כי על-אף היות שירות המבחן גוף מקצועי וחשוב, העושה מלאכתו נאמנה, הרי שהינו גוף מסייע ולא מחליט. שירות המבחן מתרכז, מטבע הדברים, בשיקולים השיקומיים והטיפוליים. בית-המשפט הוא זה אשר יקבע בסופו של דבר את האיזון הראוי, בשים ליבו להמלצת שירות המבחן, בין יתר השיקולים אשר נמנו לעיל.

בעניין שבפניי, אמנם חיווה שירות המבחן דעתו, כי בחלופת המעצר שהוצעה יש משום איון המסוכנות הנשקפת מן העורר. אך יחד עם זאת, בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי שקלו היטב גם את יתר נסיבות המקרה: את העובדה, כי מעשה הפריצה היה מתוכנן לפרטים, תוך גילוי של תחכום ותיאום של מספר אנשים; את העובדה, כי העורר ניסה להימלט, תוך כדי ניסיון לשיבוש הליכי חקירה ותקיפת שוטר; את העובדה, כי העורר ביצע לכאורה את העבירה, בעוד היותו ממתין לגזר-דינו בגין עבירות אלימות וסחיטה בהן הורשע וכן את חוסר שיתוף-הפעולה מצד העורר בעת חקירתו.

ביחס למסוכנות הנשקפת מהערכה זו, לא ראה בית-המשפט לתת שיקול מכריע להמלצת שירות המבחן, מה גם כאשר התסקיר ציין בפירוש, כי נתקל בקשיים לרדת לעומק בעיותיו של העורר, בשל אי-שיתוף הפעולה ואי לקיחת האחריות מצידו. החלטה זו מקובלת היא בעיני, ולא ראיתי כל מקום להתערב בה. גם שמירתו של העורר בעבר על תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו אין בה, בנסיבות העניין, בכדי לשנות הערכה זו, כאשר העורר בחר לבצע את העבירה, לאחר שהורשע בעבירות אחרות.

אשר-על-כן, הערר נדחה.