בש"פ 2244/10 ריצ'רד מורזחנוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מתאריך 11.3.2010 (כב' סגן הנשיא א' טל ), בגדרה הוחלט להשאיר על כנה את החלטתו של בית המשפט השלום בפתח-תקווה מתאריך 15.2.2010 (כב' השופטת ר' שרון ), אשר החליט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

בתאריך 5.1.2010 הוגש כנגד העורר וכנגד שני אחרים (להלן: נאשם 1 ו- נאשם 2 ,

וביחד:

הנאשמים ) כתב אישום לבית המשפט השלום בפתח-תקווה, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לבנין שאינו מקום מגורים והיזק בזדון. בכתב האישום נטען כי בתאריך 30.12.09 ניסו הנאשמים לפרוץ לחנות תכשיטים בפתח תקווה, על ידי שזרקו אבן על חלון הראווה של החנות. משלא נשבר החלון, ברחו הנאשמים ברכב ואספו את העורר. בהמשך, הגיעו הנאשמים והעורר לחנות תכשיטים נוספת בפתח-תקווה, וניפצו את חלון הראווה של החנות. אז נטלו הנאשמים והעורר תכשיטים וברחו מן המקום.

3.

במקביל הוגשה כנגד הנאשמים והעורר בקשה למעצר עד תום ההליכים. בתאריך 7.1.2010 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו נקבע כי קיימת עילת מעצר בעניינם של הנאשמים והעורר, וזאת בנוסף להסכמת הצדדים כי קיימות בתיק ראיות לכאורה. על רקע קביעות אלה, החליט בית המשפט לשחרר את נאשם 1 לחלופת מעצר, נוכח גילו הצעיר ועברו הנקי. באשר לנאשם 2 ולעורר, אשר הורשעו בעבר בפלילים, החליט בית המשפט על הזמנת תסקיר בעניינם והמשך דיון בתאריך 1.2.2010.

תסקיר

שירות המבחן בעניינו של העורר הוגש לבית המשפט בתאריך 31.2.2010, ובו נקבע כי העורר מתייחס להרשעותיו הקודמות בצורה מצמצמת ומתנער מאחריות לעבירות המיוחסות לו, וכי חלופות המעצר שהוצעו (אחיו הבכור, אמו ובת זוגתו) לא יוכלו להפחית במידה מספקת את מידת מסוכנותו. לעומת זאת, תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 2 המליץ על שחרורו. מדבריי בית המשפט עולה כי לשיטתו, חלופת המעצר שהוצעה עבור הנאשם 2 ראויה היא, וכי הנאשם 2 הביע צער על מעשיו ורצון להימנע ממעשים דומים בעתיד. בין השאר מסיבות אלו ("ולא בלי היסוס", יש לציין) החליט בית המשפט בתאריך 1.2.2010 על שחרורו של הנאשם 2 לחלופת מעצר. לעומת זאת, קבע בית המשפט כי נוכח התסקיר השלילי בעניינו של העורר – אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. במהלך הדיון ביקש בא כוח העורר מבית המשפט לשקול חלופת מעצר נוספת, הכוללת פיקוח של אחיו של העורר (אשר לא נבחן בתסקיר). בית המשפט ציין בפירוש כי הבעיה היא "במשיב 3 [בעורר – הח"מ] עצמו " (ההדגשה לא במקור), ומכאן שגם חלופת המעצר המוצעת היא בעייתית, אך חרף זאת ביקש תסקיר משלים אשר יבחן את אחיו של העורר. התסקיר המשלים הוגש בתאריך 11.2.2005, וגם בו לא שינה שירות המבחן מעמדתו וקבע כי אין הוא ממליץ על שחרור לחלופת מעצר. על רקע התסקיר המשלים, החליט בית המשפט השלום בתאריך 15.2.2015, כאמור, על השארת העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

על החלטה זו הוגש ערר, אשר נידון כאמור בתאריך 11.3.2010, ונדחה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי "הקושי בשחרורו של העורר לחלופת מעצר איננו נעוץ בטעמים הקשורים באחיו אלא בנימוקים הקשורים בו" (בעמוד 4, שורות 10-11 להחלטה). בית המשפט התייחס בפירוש לטענת ה"אפליה" בין העורר ובין נאשם 2, וקבע כי "עיון בתסקיר המבחן בעניינו של הנאשם 2...מעלה כי לא מדובר באפליה פסולה אלא בהבחנה מוצדקת שהביאה את בית המשפט קמא לשחרר את הנאשם 2 בתנאים שבהם שוחרר" (בעמוד 4, שורות 23-27 להחלטה).

מכאן הערר שבפניי.

5.

טענתו של העורר אחת היא – לשיטתו, בהחלטתו התעלם בית המשפט המחוזי מעקרון השוויון, ובכך נתן ידו לאפליה פסולה בין העורר לבין הנאשם 2. העורר מסתמך על כך שלנאשם 2 עבר פלילי לא מבוטל, וכי למעשה עברו "בעייתי" יותר מזה של העורר. עוד הוא מוסיף וטוען כי החלטת בית המשפט הסתמכה על המלצת שירות המבחן, שהיא לדידו של העורר המלצה "סובייקטיבית".

המשיבה מנגד סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי ההבחנה בין העורר ונאשם 2 ראויה היא, באשר היא מסתמכת על שונות בין הנאשמים, אשר מצדיקה את ההחלטות הנבדלות בעניינם.

דיון והכרעה

6 .

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש בפניי הגעתי למסקנה כי דין הערר – להידחות. אפרט עתה את הנימוקים להחלטתי זו.

7.

תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר היה, כאמור, שלילי, והמליץ שלא לשחרר את העורר. הגם שתסקיר שירות המבחן ממהותו אינו מחייב את בית המשפט, מקובל עלינו שלא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצה שלילית (עיינו: בש"פ 2798/08

מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 27.3.2008); בש"פ 3386/07

מדינת ישראל נ' אשד

(לא פורסם, 18.4.2007); בש"פ 3286/07

מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 9354/02

מדינת ישראל נ' גידניאן (לא פורסם, 5.11.2002); בש"פ 5859/04

מדינת ישראל נ' אבו סבייח

(לא פורסם, 22.6.2004)). במקרה שלפנינו, הטעם לסטיה שמציע העורר הוא עקרון השוויון בין הנאשמים. אכן, " עקרון השויון הוא עקרון חשוב בהחלטות המעצר עד תום ההליכים, והיו פעמים בהם שוחררו עצורים לאורו" (דברי חברי, כב' השופט א' רובינשטיין

ב-בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.8.2006) (להלן: פרשת עקול )), אך כוחו של עקרון זה גובר רק מקום בו לא קיים שוני רלבנטי בין נאשמים, המצדיק החלת אמות מידה זהות (ראו:

פרשת עקול ; בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 753, 760 (2003)).

8.

לאחר בחינת טענותיו של העורר הגעתי למסקנה כי אכן קיים שוני רלבנטי בינו ובין נאשם 2, המצדיק השארתו של העורר במעצר. אסביר:

בעניינו של העורר הוגש תחילה תסקיר, ולאחר מכן תסקיר משלים. לשונו של שירות המבחן בשני התסקירים היא ברורה. בתסקיר הראשון נאמר כי העורר בוחר לצמצם את אחריותו למעצרו הנוכחי ולעברו הפלילי ; הוא נתפס בעיני שירות המבחן כמגמתי ומציג עצמו כבעל אורח חיים חיובי ומתפקד, למרות עברו הפלילי והעבירות בהן הוא מואשם ; כן נקבע כי המפקחים שהוצעו על ידו – יתקשו להעמיד לו גבול ברור. נוכח האמור לעיל, שירות המבחן המליץ לא לשחררו לחלופת מעצר. בתסקיר המשלים עמד שירות המבחן על כך שהעורר אינו ער למורכבות מצבו ההתמכרותי, וכי אחיו של העורר אינו בשל להיות מפקח עליו, ושב על המלצתו השלילית. לעומת זאת, תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של הנאשם 2, מציין כי הנאשם 2 לוקח על עצמו תפקיד "הורי" ומסייע בכלכלת הבית ובפרנסתו, וכי הוא מביע צער על מעצרו ומתייחס בחומרה המתאימה למעשיו. שרות המבחן גם בחן את המפקחים שהוצעו לגבי נאשם 2 ומצא אותם ראויים, באשר הם מתייחסים ברצינות הראויה למעורבותו הטעונה בעבירות בהן הוא מואשם ויכולים להציב לנאשם 2 גבולות ברורים. הנה כי כן, שונה התשתית שעליה ביסס שירות המבחן את המלצתו בשני המקרים ושוני זה משמעותי הוא ומצדיק את ההמלצות השונות. קיים, איפוא, בין העורר ובין נאשם 2 שוני רלבנטי, המניח את הדעת. מיותר לציין כי המלצות שרות המבחן באו גם לאחר בחינת עברם הפלילי של העורר ושל נאשם 2 ותוך היכרות עם פרטי נסיבות מעצרם הנוכחי.

בשולי הדברים ולמעלה מן הנדרש אציין, כי אכן קיים מימד "סובייקטיבי" להמלצת שרות המבחן, כדברי העורר, במובן זה שההמלצה נסמכת, בין השאר, על התרשמות של אדם מאדם אחר, והדברים ברורים מאליהם ואינם גורעים מעוצמת המלצתו של שרות המבחן, לאור מקצועיותו של הגוף האמור והצוותים העובדים במסגרתו. עם זאת, במקרה שלפנינו, כל התסקירים שהוכנו, הן בעניינו של העורר והן בעניינו של הנאשם 2, הוכנו על ידי אותו "גורם סובייקטיבי", קרי – על ידי אותה קצינת מבחן. כאמור, גם אם המצב היה שונה, לא היה בכך בכדי לשנות את החלטתי, אך הדבר מעיד ביתר שאת על הפירכה בטענותיו של העורר.

9.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה בזאת.