בש"פ 2558/10 סתיו כוגן נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב יפו, בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

בתאריך 7.2.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כתב אישום כנגד העורר ואדם נוסף (להלן: נאשם 2 ) המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וכן עבירות רכוש שונות – שעיקרן סדרה של הונאות בכרטיסי אשראי, שימוש במסמך מזויף וזיוף. בכתב האישום נטען כי העורר ונאשם 2 עשו שימוש במספרי כרטיסי אשראי גנובים לצורך זיוף כרטיסי אשראי. באמצעות כרטיסי האשראי, הוציאו המשיבים במרמה מזומנים בחנויות נוחות בתחנות דלק. על פי המיוחס לנאשמים, במאות מקרים, לאורך תקופה של כחצי שנה, הם גנבו כך כמה מאות אלפי שקלים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרם של העורר והנאשם 2 עד תום ההליכים נגדם. בדיון שהתקיים בתאריך 10.3.2010, לאחר שהתקבלו תסקירי המעצר בעניינם של הנאשמים, קיבל בית המשפט הנכבד קמא את בקשת המדינה למעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי לא ניתן לשחרר את הנאשמים לחלופת מעצר מכיוון שהעבירות המיוחסות להם נעשו מתוך בתיהם וכי נוכח ריבוי המקרים וגובה סכום הגניבות – לא ניתן לתת אמון בנאשמים. בעניינו של העורר הוסיף בית המשפט הנכבד קמא כי המעשים המיוחסים לו על פי כתב האישום נעשו כאשר תיק אחר נגדו (ת.פ. 4115/09), בו הואשם בהחזקת נכס חשוד כגנוב, על פי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – עודנו תלוי ועומד.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

4.

למען השלמת התמונה אציין כי גם הנאשם 2 הגיש ערר לבית משפט זה על החלטת בית המשפט הנכבד קמא, שנדון אף הוא בפני. בדיון שהתקיים בתאריך 23.3.2010, הסכים בא כוח הנאשם 2 לחזור בו מעררו ובלבד שבקשתו לחלופת מעצר תועבר לבדיקה פרטנית בערכאה הדיונית (בש"פ 2137/10 גולדנברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.3.2010)). לאחר החלטתי זו, בית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב יפו החליט על שחרורו של הנאשם 2 לחלופת מעצר בביתו, בכפוף להפקדת ערבון, איסור שימוש בכל אמצעי תקשורת והוראה להוצאת מחשבים מהבית שבו ישהה הנאשם 2.

5.

בא כוח העורר טוען בערר שלפני כי בית המשפט הנכבד קמא שגה כאשר לא בחן לעומק את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר ולשלבו בטיפול. בנוסף, בא כוח העורר גורס כי משמצא בית המשפט הנכבד קמא כי ניתן לתת אמון בנאשם 2, יש לקבוע כי על אף קיומו של התיק הפלילי הנוסף כנגד מרשו, ניתן לתת גם בו את האמון הנדרש לשחרורו לחלופת מעצר. באשר לקביעתו של בית המשפט הנכבד קמא, כי העורר לא שיתף פעולה עם הגורמים המטפלים בכל הנוגע להליך הפלילי המקביל, הרי שבא כוחו סבור ששירות המבחן פשוט לא הצליח ליצור קשר עם העורר ולו מן הטעם שהעורר כבר היה עצור בתיק הנוכחי.

6.

בדיון שהתקיים בפני בתאריך 18.4.2010, הוסיף וטען בא כוח העורר כי ניתן לאיין את מסוכנות העורר על ידי שחרורו בתנאים מגבלים. בא-כוח העורר טען עוד כי חלקו של העורר פרשה פחות מזה של נאשם 2, במובן זה שנטען שהעורר היה רק זה שסיפק לכאורה את כרטיסי האשראי לנאשם 2 (אך לא עשה בהם שימוש בעצמו), והאחרון כבר שוחרר לחלופת מעצר.

באת כוח המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט הנכבד קמא. היא הדגישה עוד כי לא ניתן לתת את האמון הנדרש בעורר לשם שחרורו לחלופת מעצר. לגישתה הדבר נלמד בין היתר מכך שבעבר נחקר העורר בתיק פלילי נוסף אחר (לא אחד מהשניים שהוזכרו עד כה), שלא התגבש לכדי כתב אישום, גם כן בנושא כרטיסי אשראי גנובים שנמצאו בחזקתו, ואף על פי שהוא נחקר שם תחת אזהרה – הדבר לא מנע ממנו מלהמשיך בפעילותו העבריינית (יצוין, כי בא-כוח העורר מסביר כי אותם כרטיסי האשראי עליהם נחקר נמצאו ברכב הגנוב עליו הורשע בת.פ. 4115/09, וכי לא מדובר בחקירות נפרדות, אלא בפרשיה אחת).

דיון והכרעה

7.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל חלקית . אפרט עתה את הנימוקים להחלטתי זו.

8.

ראשית

אזכיר כי

אין חולק בתיק זה על קיומן של ראיות לכאורה, שכן בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות אלה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, וכבר

נקבע על ידי הערכאה הדיונית כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר. מסוכנותו של העורר נלמדת במקרה שלפנינו מריבוי אירועי הגניבה ומגובה הסכום הכולל בו מדובר. כמו כן, העורר הודה והורשע בהחזקת נכס החשוד כגנוב במסגרת ת"פ (ת"א) 4115/09, ועל פי הנטען, ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום הנוכחי בעת שהתנהל נגדו הליך פלילי אחר במקביל.

9.

נוכח האמור, הסוגיה בה עלי להכריע היא שאלת האפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר על דרך של חלופת מעצר, בשים לב לעבירות המיוחסות לו ולעובדה שביצע כביכול את המעשים בעת שהליך אחר היה עדיין תלוי ועומד נגדו.

במסגרת התסקיר שנערך לעורר, העריך שירות המבחן כי הוא יהיה מסוגל לכבד תנאים מגבילים ושבנוכחות בני משפחתו לא יפעל באופן פורץ גבולות. עוד נאמר בתסקיר כי חשיפת התנהגותו של העורר בפני משפחתו, וכן מעצרו עד כה, הם נתונים בעלי השפעה מציבת גבול עבור העורר. הגם שאין בהמלצות שירות המבחן כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט ולשמש גורם מכריע בקבלת החלטה בדבר שחרור העורר לחלופת מעצר, מובן כי המלצה זו מהווה אינדיקציה בדבר יכולתה של חלופת המעצר למלא את מטרות המעצר במקרה הנדון (ראו: בש"פ 10539/07 דזינזיחשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2007)).

10.

נתון רלוונטי נוסף בהחלטה הוא כי הנאשם 2 כבר שוחרר לחלופת מעצר, בעקבות עררו לבית המשפט העליון והחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד. כידוע, עיקרון השוויון מחייב כי נאשמים שנסיבותיהם דומות, יזכו ככלל ביחס שווה גם לעניין מעצרם עד תום ההליכים, בהיעדר קיומו של טעם המצדיק את ההבדלה בין שני הנאשמים (ראו: בש"פ 2468/94 כריים נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.5.1994); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.8.2006); בש"פ 3346/08 מדינת ישראל נ' אבוטבול (לא פורסם, 23.6.2008)). במקרה שלפנינו, העורר הורשע בתיק אחר בהחזקת נכס החשוד כגנוב, ולכן בניגוד לנאשם 2 - הוא בעל עבר פלילי. אולם, במכלול נסיבות העניין ולאחר התלבטות, אינני סבור שיש בהרשעה זו כדי להצדיק את המשך מעצרו של העורר על רקע שחרורו של הנאשם 2 לחלופת מעצר.

11.

מן האמור לעיל עולה כי הגם שנשקפת מסוכנות מסוימת מן העורר, הנני סבור כי יתכן וניתן לאיינה בדרך של חלופת מעצר הולמת והדוקה. זאת, נוכח אופי העבירות המיוחסות לעורר, אשר דורשות שימוש באמצעי תקשורת ושיתוף פעולה עם אחרים. אלה ניתנים למניעה ולהגבלה על ידי שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים מאוד.

12.

נוכח כל האמור לעיל – דין הערר להתקבל במובן זה שבקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר הדוקה תיבדק שוב בבית המשפט הדיוני. במסגרת זו תיבחן החלופה שכבר הוצעה (וכן ייווספו לה תנאים מגבילים כגון אלו שהושתו על הנאשם 2), או שתיבחנה חלופות אחרות כלשהן שיועלו על ידי העורר.