בש"פ 3062/09 מדינת ישראל נ. שלום דומרני

בפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 9356/09 מהימים 2.4.2009 ו-5.4.2009, לפיהן הוחלט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (פ 4030/09), המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של ניסיון חטיפה, לפי סעיפים 369 ו-25 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.1.2009 הגיע המשיב, מלווה במאבטחו האישי ובאדם בשם מאיר אוחיון (להלן: אוחיון ), ברכב מאזדה (להלן: הרכב ) אל מוסך ברחוב חומה ומגדל בתל אביב. באותה שעה שהה במקום אבנר הררי (להלן: הררי ), מלווה אף הוא במאבטחו האישי. משהבחין המשיב בהררי, גמלה בלבו החלטה לחטוף אותו ולפגוע בו, על רקע היותו מקורב לארגון הפשע של משפחת אברג'יל. המשיב נהג ברכב לכיוונו של הררי, יצא ממנו ותקף אותו באמצעות נגיחה בפניו ומכות אגרוף, כשהוא מלווה בחבורה של אנשים נוספים. לאחר מכן הצטרפו אליו האנשים הנוספים והחלו להכות את הררי בחוזקה בכל חלקי גופו. סמוך לאחר מכן, תפסו המשיב והאנשים הנוספים בידיו וברגליו של הררי, וניסו להכניסו בכוח אל מכונית שעמדה בסמוך על מנת לחטפו, אך נכשלו בניסיונם בשל התנגדותו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 9356/09). בבקשתה טענה העוררת כי יש ברשותה ראיות טובות להוכחת מעשיו של המשיב, הכוללות, בין היתר, דו"חות פעולה של שוטרים, שהביאו את הררי לתחנת המשטרה, ובפניהם ציין הררי מפורשות כי המשיב הוא זה שתקף אותו; הודעות שנגבו מפי הררי, בהן פרט את הרקע לתקיפה, את האופן שבו הותקף, וכן את האופן שבו ניסו להכניסו בכוח לרכב שעמד בסמוך (העוררת מציינת כי הררי סרב לציין מפורשות בחקירותיו מי תקף אותו, אך ניתן ללמוד מדבריו על כך שהוא מתייחס למשיב); אישור של הררי בפני ראש צוות החקירה את אמיתותה של כתבה עיתונאית, בה נטען כי המשיב הוא זה שתקף אותו; הודעות ואמרות של מקורב של המשיב, בהן הוא מפליל את המשיב כמי שתקף את הררי; הודעותיהם של עדי ראיה למעשה התקיפה; תיעוד רפואי של החבלות שנגרמו להררי; גרסתו של המשיב בה הודה בדבר נוכחותו בזירת האירוע; והתנהגות מפלילה של המשיב, ובה הימלטותו מהמשטרה חרף ידיעתו כי הוא דרוש לחקירה.

עוד טענה העוררת כי מעשיו של המשיב מכוננים חשש ממשי וברור כי שחרורו ממעצר עלול להביא לפגיעה בביטחון הציבור, לשיבוש הליכי חקירה ולהתחמקות המשיב מהליכי משפט. לטענתה, מעשה התקיפה, אשר אירע בצהרי היום, בליבה של עיר, היה חלק ממסכת פלילית במסגרתה ניסה המשיב, יחד עם אחרים, לחטוף את הררי. עוד נטען כי בסמוך לאחר המקרה פעל מקורבו של המשיב כדי לנסות ולדלות מהו חומר הראיות הקיים בידי המשטרה, וכי מייד לאחר האירוע לא שב המשיב לביתו וחמק מהמשטרה למרות ידיעתו כי הוא דרוש לחקירה.

ביום 2.4.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל ) את הבקשה. בית המשפט סקר את חומר החקירה וקבע כי ישנן ראיות לכאורה בדרגת וודאות המספיקה לצורך הרשעת המשיב בתקיפתו של הררי. בית המשפט

אף קבע כי ישנן ראיות לכאורה לגבי כך שיחד עם המשיב השתתפו בתקיפה אנשים נוספים, אך קבע כי בעניין זה מידת הוודאות הראייתית חלשה מעט מהוודאות בדבר עצם התקיפה על ידי המשיב. בכל הנוגע לעניין ניסיון החטיפה קבע בית המשפט כי הראיות בעניין זה חלשות ביותר, ולא נראה כי סיכויי ההרשעה בעבירה זו גבוהים. בהמשך קבע בית המשפט כי מעשה התקיפה, שבוצע באלימות חמורה, מקים כנגד המשיב עילת מעצר בגין מסוכנותו, אולם אין מ דובר במסוכנות שאינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר מתאימה. בכל הנוגע לחשש מהימלטות והחשש לשיבוש הליכי משפט קבע בית המשפט כי אין בנמצא ראיות שיבססו חששות אלו. משכך הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, בתנאי מעצר בית מוחלט, בפיקוח צמוד של שני מפקחים, ובאיזוק אלקטרוני. כן הוצא כנגד המשיב צו עיכוב יציאה מהארץ ונקבע כי עליו להפקיד ערבות בסך 100,000 ש"ח, ערבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של 150,000 ש"ח כל אחד.

על החלטה זו הגישה העוררת את הערר שבפניי, כשלטענתה שגה בית המשפט המחוזי משהורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי אין די ראיות לכאורה ביחס לעבירת ניסיון החטיפה. העוררת מפנה לבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996) (להלן: ענין זאדה ) וטוענת כי לעניין זה די בעדותו של הררי, המתאר ומדגים את הניסיון שנעשה במהלך תקיפתו להרימו ולהכניסו לתוך רכב, חרף הקשיים שבקבלת עדותו בעניין זה.

בכל הנוגע למסוכנות המשיב טוענת העוררת כי העובדה שהתקיפה בוצעה באלימות חמורה, בהצטרפה לעברו הפלילי, מצביעה על רמת מסוכנות שלא ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר. בהקשר זה טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט משלא נתן את המשקל הראוי לעברו הפלילי המכביד של המשיב ולרקע לתקיפה – סכסוך על טריטוריה עבריינית.

ביחס לחשש להימלטות המשיב מהדין טוענת העוררת כי החל ממועד התקיפה ועד למועד בו הסגיר עצמו למשטרה, נעדר המשיב מביתו, ירד למחתרת ונמנע מלהתייצב במשטרה, הגם שידע כי היא מחפשת אחריו. על בסיס טענתה זו מבקשת העוררת לבסס חשש סביר להימלטותו של המשיב מהדין באם ישוחרר לחלופה.

בנוגע לחשש מפני שיבוש הליכי משפט טוענת העוררת כי במהלך התקופה בה נמלט המשיב מהמשטרה, פעל הוא באופן נמרץ לדלות מידע לגבי הראיות הקיימות באשר למיוחס לו, באמצעות שימוש במקורביו. בהקשר זה אף מציינת העוררת כי מדובר במשיב שריצה בעבר עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל בגין עבירה של הטרדת עד.

מנגד, סומך המשיב ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, אין ראיות לכאורה בדבר ניסיון החטיפה הנטען, שכן בעניין זה קיימת רק גרסתו של הררי, אשר היא כשלעצמה אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם עדויות אחרות בפרשה. כן טוען המשיב כי אין ראיות לכאורה בדבר קיומן של נסיבות מחמירות באירוע התקיפה, בדמות תקיפה בצוותא או באמצעות שימוש בנשק קר או חם. לאור זאת טוען המשיב כי אין כל ראיות המצביעות על מסוכנות חמורה, המחייבת את הותרתו במעצר מאחורי סורג ובריח, ובהקשר זה טוען כי עברו הפלילי הינו מלפני שנים רבות, כאשר העבירה האחרונה בה הורשע הייתה בשנת 2000.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, ולאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בענייננו, נדמה שהמשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה בדבר עצם מעורבותו באירוע התקיפה (בשונה מעבירת ניסיון החטיפה הנוספת לעבירת התקיפה), ולכל הפחות לא טען כנגד קביעה זו בטענותיו בפניי או בסיכומי הטיעונים שהוגשו לי. לפיכך, אסתפק בעניין זה בצייני כי מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה קיימות כנגד המשיב ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירת התקיפה שיוחסה לו, ודי בכך, לענייננו, כדי לקיים את דרישת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים.

בדומה, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש בנסיבות עבירת התקיפה בה הואשם המשיב, ואשר כאמור קיימות ראיות לכאורה בדבר מעורבותו בה, כדי להקים כנגדו עילת מעצר. בעניין זה מדברות הפציעות שנגרמו להררי בעד עצמן, ובפרט בהצטרפן ליתר הראיות, בהצביען על האלימות הרבה שבה בוצעה התקיפה. בהתאם, על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, קמה חזקה סטטוטורית בדבר מסוכנותו של המשיב לביטחון הציבור. לפיכך, די בראיות לכאורה הנוגעות לעבירת התקיפה, כדי להקים עילה למעצרו של המשיב.

אלא שכאמור בכך לא די, שכן בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אין להורות על מעצרו של אדם, אף בהתקיימה של עילת מעצר, באם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים אחרים. משכך, אפנה עתה לבחון האם ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב לביטחון הציבור באמצעות חלופת המעצר, כאשר כנקודת המוצא לכך תיבחן כמובן השאלה בדבר מידת מסוכנותו. בהמשך תיבחן השאלה האם מתקיימות בעניינו של המשיב עילות מעצר אחרות, בדמות חשש להימלטותו מן הדין או חשש לשיבוש הליכי משפט, אשר עוצמתן מחייבת את מעצרו מאחורי סורג ובריח.

אפתח בכך שבדומה לבית המשפט המחוזי, אף אני איני סבור כי יש בראיות בדבר תקיפתו של הררי על ידי המשיב עצמו, כדי ללמד על מידת מסוכנות של המשיב שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר. הגם שמדובר בתקיפה אלימה, שהותירה בהררי חבלות קשות, ואשר כאמור מקימה עילת מעצר סטטוטורית, ומבלי לזלזל בחומרת המעשה, הרי שאין מדובר במסוכנות כה חריפה שאין כל אפשרות לאיינה בחלופה מתאימה.

לטענת העוררת, בנוסף לעצם מעורבותו של המשיב בתקיפה, ניתן ללמוד על מסוכנותו אף משלושה גורמים אחרים, אשר אף מחריפים מסוכנות זו – ביצוע התקיפה בצוותא, היות התקיפה חלק מניסיון לחטיפתו של הררי, ועברו הפלילי של המשיב. אבחן אלו אחד לאחד.

אמנם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קיימות ראיות המעידות על כך שלא רק המשיב היה מעורב בתקיפתו של הררי, וכי התקיפה בוצעה בצוותא. באלו מצויה בראש ובראשונה עדותו של הררי, המוצאת חיזוקים בעדותם של עדי ראיה אחרים. אלא שמנגד עומדות עדותו של עד ראיה אובייקטיבי, אשר נכח במקום במקרה ודיווח עליו למשטרה, המתאר את תקיפתו של הררי על ידי אדם אחד בלבד, ועדותו של עד התביעה אוחיון, חברו של המשיב, המפליל את המשיב בתקיפה אך מוסר כי ביצעה לבדו.

בדומה, הראיה הבלעדית לקיומו של ניסיון החטיפה הינה עדותו של הררי. עם זאת, אף גרסתו זו אינה עקבית בכל אמרותיו, ולא פעם הוא מתייחס לאירוע אך ורק כאל אירוע תקיפה (כך, למשל, בהתייחסו לתיאור העיתונאי של המקרה).

אמנם, בשלב הערכת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו, למשל, בש"פ 1572/05 זוארץ

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נא (3) 817 (1997)). עם זאת, נקבע פעמים רבות כי אחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא היעדר עוצמה מספקת של הראיות הלכאוריות כדי להצדיק מעצר בפועל, שאז ניתן להסתפק בחלופת מעצר (ראו בש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2005); בש"פ 6466/06 עקול נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 31.8.2006) ).

מכל זאת עולה, כי הגם שמצויות ראיות לכאורה בדבר התקיימותה של הנסיבה של התקיפה בצוותא, ובדבר ניסיון החטיפה – במידה פחותה יותר, הרי שעוצמתן של ראיות אלו אין בה די כדי לשלול את אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר.

לא מצאתי כי יש אף בעברו הפלילי של המשיב כדי להעצים את מסוכנותו הפוטנציאלית בצורה שתחייב את מעצרו. אמנם, מ דובר

במי שביצע סדרת עבירות חוזרת ונשנית, החל משנת 1992 וכלה בשנת 2000, ובהן עבירות רכוש, איומים, ואלימות. אלא שמבלי להמעיט בחומרתן של עבירות אלו בהן הורשע בעבר, הרי שאין בהן כדי ללמד על מסוכנותו של המשיב בהווה, על רקע העבירות המיוחסות לו כיום, לאור העובדה שבוצעו שנים רבות עובר לפרשה שבפנינו.

לאור האמור, לא מצאתי כי יש במסוכנות הנשקפת מהמשיב כדי לחייב את מעצרו מאחורי סורג ובריח, ועל כן, על פי הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, יש להעדיף את שחרורו לחלופת מעצר.

לא מצאתי אף כי קיימות עילות למעצרו של המשיב בשל החשש לשיבוש הליכי משפט או להימלטותו מן הדין. לשם הקמתן של עילות אלו מפנה העוררת לטענתה לפיה נמלט המשיב מפני כוחות המשטרה אשר ביקשו לחקרו בגין האירוע, ולטענתה לפיה באותה עת פעלו מקורביו לשם בירור הראיות הקיימות כנגדו. אף אם תתקבלנה טענות אלו מהפן הראייתי, אין בהן כדי להקים עילות מעצר כנגד המשיב. העוררת אינה מציגה ראיות בדבר ניסיון של העורר להשפיע בדרך ישירה כלשהי על העדים בפרשה, ואיני מוצא כי בנסיבות העניין, הניסיונות לברר מידע אודות חומר החקירה, אף אם ניתן לייחסם למשיב, עולים כדי ניסיון ממשי לשיבוש מהלכי משפט, או מעלים חשש לניסיון עתידי של המשיב לעשות כן.

בדומה, איני מוצא כי ניתן לראות בהיעדרותו של המשיב מביתו והימנעותו מלהתייצב לחקירה עד למועד בו הסגיר עצמו, משום נסיבות המקימות חשש להימלטותו מן הדין. כפי שציין בית המשפט המחוזי, העבירה בה מואשם המשיב, בנסיבות המתוארות, אינה עבירה בגינה צפוי לו עונש כה ממושך היוצר חשש ממשי להימלטותו מאימת הדין.

סיכומו של דבר, בהחלטתו המפורטת והמנומקת בחן בית המשפט המחוזי היטב את חומר הראיות, ושקל היטב את מסוכנות המשיב ואת יתר עילות המעצר העולות מהפרשה אל מול מצוות הדין שלא לעצרו מאחורי סורג ובריח אלא אם הדבר בלתי נמנע. התוצאה אליה הגיע בסופה של החלטה זו מקובלת עליי, ואיני מוצא מקום להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.