בש"פ 4842/09 מדינת ישראל נ. שלום בן זכריה דומרני

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בתאריך 12.1.09, בשעת צהרים, הגיע המשיב עם מאבטח למוסך בתל-אביב, שם שהה אותה שעה אבנר הררי. נטען, כי בלבו של המשיב גמלה החלטה לחטוף את הררי ולפגוע בו. הוא ניגש אליו, נגח בפניו והחל להכותו, בעוד שחבריו אוחזים בידיו וברגלו של הררי במטרה להכניסו למכונית שעמדה בסמוך. עקב התנגדותו של הררי סוכל ניסיון החטיפה, ובעקבות כך נמלט המשיב מהמקום ברכבו. לגרסת המדינה נגרמו להררי חבלות חמורות, ועל כן ייחסה למשיב עבירות לפי סעיפים 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(2) וסעיף 369 לחוק העונשין.

2.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים. לאחר שסקר בהרחבה את ראיות התביעה, מצא בית המשפט המחוזי (ראו עמ' 26 לפרוטוקול הדיון), כי " למרות הכחשתו של המשיב כי הוא היה מעורב באירוע האלים, ניתן לקבוע כי יש ראיות לכאורה בדרגת ודאות המספיקה לצורך הרשעת המשיב בתקיפתו של הררי". בית המשפט הפנה לכך שהררי נקב בשמו של המשיב בשיחות שקיים עם חוקרים, וזהותו של התוקף נתמכת גם בעדותם של יואב לוצטו ומאיר אוחיון. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי מהראיות לא מצטיירת תמונה ברורה בשאלת מעורבותם של אנשים נוספים בתקיפה, ועל כן יש להתייחס לאירוע כמעלה חשד לביצוע עבירה של חבלה חמורה בלבד ולא תקיפה בנסיבות מחמירות. עוד נקבע, כי האישום בדבר חטיפה נסמך על עדותו של הררי בלבד, וספק אם יהיה די בכך לבסס הרשעה. בית המשפט מצא עוד, כי הראיות שבידי התביעה מצביעות על אירוע ספונטאני, שלא קדם לו תכנון ובמהלכו לא נעשה שימוש בנשק, ועל כן סבר כי יש לבחון חלופת מעצר שיהיה בה כדי

לענות על הסכנה המסתמנת מהמשיב לזולת.

נוכח כל אלה, החליט בית המשפט לשחרר את המשיב למעצר בית בפיקוחם של ארבעה אנשים ובאיזוק אלקטרוני. כמו כן, הוא חויב להפקיד ערבויות שונות ונאסרה יציאתו מישראל. אותה החלטה ניתנה בחודש ניסן התשס"ט (אפריל 2009), וערר שהוגש נגדה, נדחה (בש"פ 3062/09). ברם, זמן לא רב לאחר זאת דיווחה היחידה לפיקוח אלקטרוני על קשיים באכיפת הפיקוח על המשיב, הואיל והתקבלו התרעות רבות על יציאתו מטווח הקליטה של המכשיר. בעקבות כך שלחה חברת השמירה סייר, אולם הוא לא הצליח להיכנס לביתו של המשיב, מאחר והאינטרקום היה מנותק ולא היה מענה טלפוני מתוך הבית.

3.

במהלך דיון שהתקיים בבית משפט קמא, התברר כי מקור אי הקליטה של השדר היוצא מהאזיק האלקטרוני, מקורו בבעיות מיסוך הנובעות מכך שקירות הבית בנויות מבטון. הניסיון למצוא פתרון טכני למיסוך, לא צלח. חרף זאת, סבר השופט המלומד של בית משפט קמא, כי לא יהא זה נכון להעתיק את מקום שהייתו של המשיב, הואיל והעובדה כי מדובר בבית מבודד ומוקף חומה, יש כדי להבטיח טוב יותר את הצבור מהסכנה הנשקפת ממנו. במצב זה החליט בית המשפט לבטל את התניית שחרור המשיב באיזוק אלקטרוני, ותחת זאת קבע כי סייר מטעם חברת השמירה יבקר בביתו אחת לשש שעות. המשיב חויב לשאת בעלויות הכרוכות בפיקוח מסוג זה, ונקבע כי ביצוע הביקורים על ידי חברת השמירה יפוקח על ידי המשטרה והפרקליטות.

4.

בהמשך, שבה המדינה וביקשה מבית המשפט לעיין בהחלטתו מחדש, הואיל וחברת השמירה הבהירה כי ההסדר עליו החליט בית המשפט אינו בר-ביצוע, הואיל והוא חורג מהמכרז על פיו ניתן לה הזיכיון מול שרות בתי הסוהר. לאור זאת קבע בית המשפט ביום 4.6.09 כהאי לישנא: " ביקורת חברת האבטחה בבית הנאשם אינה במסגרת מכרז, אלא נקבע כי הנאשם יממן את העלות שבביקורות אלו, אם הדבר אינו אפשרי – תערכנה הביקורות על ידי שוטרים, כשהנאשם ישא בעלות זו – כמו במגרשי הכדורגל".

5.

המדינה משיגה כנגד החלטה זו, ולהשקפתי עררה בדין יסודו. שחרור נאשם למעצר בית מותנה ביכולתם של גורמי האכיפה לפקח על תנועותיו, ולצורך כך נקבע בעניינו של המשיב כי יוצמד אליו איזוק אלקטרוני. נראה, כי הנחת המוצא היתה שפיקוח מסוג זה הנו בר-ביצוע מבחינה טכנית, אולם משהתברר כי הדבר אינו כך, היה על המשיב להציע חלופת מעצר אחרת. במקום לעשות זאת, נטל בית המשפט המחוזי לעצמו סמכות שלא ברור לי מקורה, והטיל את תפקיד הפיקוח על שוטרים ששכרם ישולם להם על ידי המשיב. מעבר לשאלת הסמכות ליתן הוראה מסוג זה, נראה בעיני אותו הסדר פסול מכל בחינה, שהרי הוא כרוך באי-שוויון מובהק, הואיל ורק נאשם שידו משגת יוכל להיעזר בו, בעוד שרבים אחרים שידם אינה משגת יוחזקו במתקני מעצר. יתרה מכך, קבלת תשלום על ידי שוטר ממי שחשוד בפלילים, אפשר שתיצור תלות לה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת. לבסוף, בהסדר זה כרוכה התערבות של בית המשפט בסדרי עבודת המשטרה, מבלי שדעתם של הגורמים הממונים עליה נשמעה, הן לשאלת חוקיותו של ההסדר והן להשלכות הצפויות ממנו.

להשלמת התמונה אוסיף, כי לאחר הטיעון בערר, העבירה המדינה לעיוני את מכתבו של מנהל תחום הפיקוח האלקטרוני בחברה השמירה מיום 17.6.09, וממנו עולה, ובניגוד לטענתו של הסנגור, כי לא נמצא פתרון טכני לבעיית המיסוך.

6.

נוכח האמור, אני מקבל את הערר, ומבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 4.6.09. הדיון יוחזר לבית משפט קמא המתבקש לשקול אם להסתפק בדרכי הפיקוח האחרות אותם קבע בעניינו של המבקש, להוסיף עליהם או לחייב את המשיב להציע חלופת מעצר אחרת.