בש"פ 6964/09 מחמד אעביד נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא, השופט נ' הנדל ) מתאריך 12.8.2009, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים והטרדה באמצעות מתקן בזק . בכתב האישום נטען, כי מתחילת שנת 2009 החל העורר להתקשר למתלוננת, אישה נשואה ואם לילד, מבלי שהייתה ביניהם היכרות מוקדמת. בתחילה ניתקה המתלוננת את השיחות, אך בהמשך שוחחו השניים במספר רב של הזדמנויות ואף נפגשו. העורר הלווה למתלוננת סכום של 8,000 ש"ח, ובאחת ההזדמנויות צילם אותה במכשירו הסלולארי.

על פי הנטען בכתב האישום, כשהודיע העורר למתלוננת כי הוא מעוניין להינשא לה, ביקשה לנתק עמו את הקשר, אז החל לאיים עליה כי יספר לבעלה על הקשר ביניהם, ודרש ממנה לשלם לו סכום של 30,000 ש"ח. על פי הנטען, המתלוננת, שחששה מן העורר, שילמה לו 9,700 ש"ח, אך הוא שב ואיים עליה כי אם לא תשלם לו 20,000 ש"ח נוספים הוא יחטוף את בנה ויהרוג אותו, ויעשה שימוש בתמונות שלה ובהקלטות של שיחותיהם המצויות אצלו. בשלב מסוים אף התקשר העורר לאחותה של המתלוננת, על מנת שתפעיל לחץ על המתלוננת לשלם את הסכום הנדרש. כאשר אחי המתלוננת ביקשו לפגוש את העורר, הוא סירב בטענה כי הוא יודע שהמתלוננת התלוננה במשטרה. בשיחה שניהלה המתלוננת עם העורר מתחנת המשטרה, הסכים להיפגש עמה כדי לקבל חלק מן הסכום שדרש, ובמקום המפגש נעצר העורר על ידי המשטרה.

3.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי עצמתן הנמוכה מצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט קמא הנכבד קבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, הכוללות את עדותה של המתלוננת ואחיה, בצירוף ההכחשה הגורפת של העורר במשטרה בדבר ההיכרות עם המתלוננת (אף שמאוחר יותר חזר בו מן ההכחשה, וטען כי קיים עמה קשר רומנטי, והלווה לה כסף שלא השיבה), ותמונתה של המתלוננת שנמצאה במכשירו הסלולארי. באשר לחלופת מעצר, בית המשפט לא התרשם כי המפקח המוצע – אביו של העורר – הוא בעל סמכות בדרגה הנדרשת, ובהתחשב בכך שהעבירות נעברו באמצעות הטלפון, קבע כי אין בחלופה, אף במקום המרוחק ממקום מגוריה של המתלוננת, כדי למנוע את הישנותן של העבירות. בסופו של יום, נוכח חומרתה של עבירת הסחיטה באיומים, וכיוון שהאינטרס הציבורי מחייב נקיטת אמצעים על מנת להגן על המתלוננת ולמנוע שיבוש מהלכי משפט, הורה בית המשפט הנכבד קמא על מעצר העורר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי.

4.

בערר נטען, כי אף שקיימות ראיות לכאורה בתיק, עצמתן פחותה ואין בהן פוטנציאל להרשעה. לטענת העורר, הכחשתו במשטרה את היכרותו עם המתלוננת נבעה מחשש לחייו, נוכח רגישות הקשר הרומנטי בינו לבין המתלוננת, שהיא אישה נשואה, ובהתחשב במוצאם הבדואי. לטענתו, המתלוננת הגישה את תלונתה רק בעקבות חשיפת הקשר על ידי אחיה, וזאת על מנת להסתיר את העובדה כי הקשר עמו התקיים בהסכמתה. כמו כן, צירף העורר תמלולים שנעשו מטעמו לשיחות בינו לבין אחיה של המתלוננת, שהוקלטו על ידם. לטענת העורר, שיחות אלו מחזקות דווקא את גרסתו, לפיה התקיים בינו לבין המתלוננת קשר רומנטי, וכי עם סיום הקשר ביקש להשיב את הכסף שהלווה לה, זאת ללא איומים או סחיטה. עוד טען העורר לסתירות בהודעותיה של המתלוננת באשר לטיב הקשר וכמות המפגשים שהתקיימו. נוכח חולשת הראיות, גילו הצעיר של העורר (23) והיעדר כל עבר פלילי, עותר העורר לשחררו לחלופת מעצר. בדיון בפני הציע העורר לשחררו למעצר בית בבית אחיו בירושלים, המצוי במרחק גיאוגרפי רב ממקום מגורי המתלוננת, בפיקוח אחיו ודודו, ובתוספת ערבויות ככל שיידרשו ואף איזוק אלקטרוני.

5.

המשיבה גרסה מנגד, כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה, הכוללת את: הודעותיהם של המתלוננת והאחים, המתייחסים גם לשיחות שלא הוקלטו, הכחשתו הראשונית של העורר את היכרותו עם המתלוננת, ותמונת המתלוננת שנמצאה במכשירו הסלולארי. עוד טענה המשיבה, כי הסתירות בהודעתה של המתלוננת זניחות, ונובעות מכך שבחקירתה השניה נחקרה על ידי חוקר שאינו בדואי, בפניו היתה מוכנה להיות גלויה יותר. באשר לתמלולי השיחות שהגיש העורר, טוענת המשיבה כי בשלב בו התקיימה השיחה ידע כבר העורר כי המתלוננת פנתה למשטרה, ועל כן אין לייחס משקל רב לשיחות אלו, וכי אף על פי כן ניתן גם למצוא בשיחות אלה עדויות לסחיטה. באשר למסוכנות נטען, כי קיים חשש הן להמשך איומים על המתלוננת ושיבוש מהלכי משפט, והן לחשיפת הפרשה לבעלה של המתלוננת, דבר אשר עלול לסכן באופן ממשי את חייה. זאת ועוד – כיוון שהאיומים בוצעו דרך הטלפון, ובהתחשב בחשש להפצת תמונת המתלוננת דרך האינטרנט, סבורה המשיבה כי אין במעצר בית, אף לא מרוחק, כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

6.

לאחר שעיינתי בערר ובחומרי החקירה שהוגשו לעיוני, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר – להידחות . להלן אבהיר את נימוקי החלטתי.

7.

כאמור, טענות העורר אינן מופנות כנגד עצם קיומן של ראיות לכאורה, אלא ביחס לעצמתן של אותן ראיות. בין היתר, טוען העורר כנגד מהימנותה של המתלוננת ואחיה, וכן מעלה טענה בדבר המשקל שיש לייחס להכחשתו הראשונית במשטרה. אלא שמקומן של טענות מן הסוג האמור הוא בהליך העיקרי, ולא בהליך הנוכחי של מעצר עד תום ההליכים. במסגרת הליך זה, על בית המשפט להסתפק בהערכת פוטנציאל ההרשעה הקיים בראיות המובאות בפניו לצורך הפללת הנאשם במיוחס לו, וזאת על פי המבחנים שהותוו בהלכת

זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133). לא נדרש בשלב זה להשתכנע מן הראיות מעבר לספק סביר, ואין מקום להכריע בשלב זה בשאלות של מהימנות ומשקל, שמקומן בהליך העיקרי (ראו בש"פ 975/08 קבתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008); בש"פ 3818/08 עבד אל ראזק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2008); בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.5.2009)). במקרה זה, התרשמתי כי הודעותיהם של המתלוננת ואחיה, בצירוף תמונת המתלוננת שנמצאה במכשירו הסלולארי של העורר והכחשותיו במשטרה, מבססות תשתית ראייתית כנגד העורר, המספקת לשלב זה.

8.

באשר לשיחות המתומללות שהוצגו על ידי העורר, לא התרשמתי כי יש בהן כדי לכרסם משמעותית בגרסתה של המתלוננת, ולכאורה יתכן שאף ההפך הוא הנכון. בכמה מן השיחות מציין העורר במפורש כי הוא מחזיק בתמונות והקלטות של המתלוננת, וכן כי קיבל 10,000 ש"ח מן המתלוננת, אך דורש לקבל 20,000 ש"ח נוספים, סכום העולה על הכספים שהלווה לה על פי הנטען בכתב האישום. די בעובדות אלו כדי לבסס באופן לכאורי את סחיטת הכספים מן המתלוננת, תחת האיום שיפיץ את הנתונים והראיות לגביה, המצויים ברשותו.

9.

עבירת הסחיטה באיומים המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות. המדיניות המשפטית הנוהגת היא כי בעבירות של סחיטה באיומים אין להסתפק בחלופת מעצר, זאת בשל המסוכנות הגלומה בעבירה זו, לצד חשש טבוע לשיבוש הליכי משפט (ראו בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז(6) 77, 81 (2003); בש"פ 3482/08 פרימו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.5.2008); בש"פ 7759/08

מדינת ישראל נ' ולמר (לא פורסם, 23.9.2008); בש"פ 10290/08 אזולאי נ' ­­­­מדינת ישראל (לא פורסם, 16.12.08)). איני סבור כי במקרה זה מתקיימות נסיבות המצדיקות לחרוג ממדיניות זו. להתרשמותי אכן קיים חשש ממשי כי העורר ימשיך לאיים על המתלוננת, ואולי אפילו לממש איומיו כי יפיץ את החומרים הקיימים ברשותו, מה שעלול להעמיד את המתלוננת בסכנת חיים ממשית. חלופת המעצר המוצעת איננה יכולה לאיין סיכונים אלה.

10.

נוכח כל האמור לעיל – לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא, לפיה אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. הערר נדחה איפוא.