בש"פ 5709-23 בש"פ 5709-23

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) מיום 24.7.2023 בתיק מ"ת 3792-04-23, בה הורה על שחרור המשיב בתנאי ערובה הכוללים "מעצר בית", הפקדה כספית, חתימה על ערבות עצמית וערבות צד ג'.

הרקע לערר

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. האישום הראשון כולל בתוכו 10 עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה אחת של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין; עשרות עבירות של הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון); ועשרות עבירות של איסור עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. האישום השני כולל בתוכו 11 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין; עשרות עבירות של קיום משרד שירותי שמירה וארגון שירותי שמירה ללא רישיון לפי סעיף 18(א) בצירוף סעיף 30 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן: חוק שירותי שמירה); עבירה אחת לפי סעיף 18(ב) בצירוף סעיף 30 לחוק שירותי שמירה; עשרות עבירות של העסקת שומר ללא רישיון לפי סעיף 19(ב) בצירוף סעיף 30 לחוק שירותי שמירה; ועשרות עבירות של עיסוק כקבלן שירות ללא רישיון לפי סעיף 20(ב1) בצירוף סעיפים 2(א) ו-10א(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996.

2.בחלק הכללי של כתב האישום מסופר כי החל מחודש נובמבר משנת 2018 המשיב הוא הבעלים והמנכ"ל של נאשמת 2 בכתב האישום, חברת "עין האופק בע"מ-שמירה וניקיון" (להלן: עין האופק). החל משנת 2008 ועד למועד הקמתה של עין האופק, היה המשיב הבעלים והמנהל של עסק בשם "פוליש הדרום" (להלן: פוליש הדרום). באמצעות חברות אלה גבה המשיב בתקופה הרלוונטית לכתב האישום (מחודש מאי 2014 ועד לחודש מרץ 2023) דמי חסות מקבלני בנייה באזור הדרום.

3.בכתב האישום נטען כי המשיב הוא בן השבט הבדואי תראבין-אלסאנע, שהינו בעל מוניטין עברייני בתחום עבירות ה"פרוטקשן" והאלימות. שבט תראבין הוא שבט דומיננטי במפת הפשיעה באזור דרום הארץ. בני השבט זכו למוניטין שלילי הנוגע להפעלת כוח ושימוש בכוח על מנת להניע אחרים לעשות או להימנע ממעשה בהתאם לרצונותיהם. להזכרת שמו של שבט תראבין קיימת השפעה מטילת אימה. המוניטין העברייני של השבט ושל המשיב כבן השבט, סייע לו להטיל אימה על קבלני הבניין שפעלו באזור אופקים, שדרות ובאר-שבע (להלן: הטריטוריה של המשיב) בכך שייגרם נזק לאתר הבנייה או לכלי העבודה שלהם אם לא ישלמו למשיב עבור "שירותי שמירה". ברבים מהמקרים המשיב כלל לא נדרש לאיים מפורשות על הקבלנים, שכן "המוניטין" שצבר לעצמו כ"נותן החסות", סייע לו להטיל אימה מבלי לומר דבר. קבלנים מסוימים אף פנו מיוזמתם למשיב מבעוד מועד כדי להינצל מנזקים וגניבות. לעתים המשיב סייר בעצמו באתרי הבנייה ולעתים לא העמיד כלל שומר באתרים והסתפק בסייר שסייר בין כמה אתרים במקביל. בנוסף, המשיב הדביק באתרי הבנייה מדבקה המזוהה עם העיסוק שלו על מנת לסמן לאחרים כי האתרים חוסים תחת הפרוטקשן שלו. הוא גם הקים חברה המעניקה כביכול שירותי שמירה, קנה כלי רכב והדביק עליהם מדבקות עם סמל ושם החברה, העסיק שומרים מבלי שקיבל רישיון כדין לעשות כן, והכל מתוך מטרה להסוות את העובדה שהוא מבצע גביית דמי חסות ופרוטקשן. כחלק מתופעת הפרוטקשן הקבלנים נמנעו מלפנות לחברות שמירה מסודרות, נוכח היעדר אפשרות ממשית לקבל שירותי שמירה מגורמים אחרים בטריטוריה של המשיב. החל משנת 2017 לכל המאוחר ועד למועד הגשת כתב האישום, המשיב שלט בטריטוריה שלו, סיפק פרוטקשן וגבה תמורתו דמי חסות, וסחט באיומים מספר קבלני בניה, לרבות באמצעות שליחים מטעמו, לשלם לו עבור שירותי שמירה באתרי הבנייה. המשיב עשה כן ביחס לאחד עשר קבלנים שנאלצו לשלם לו ולחברת עין האופק סכום של 2,264,000 ש"ח. כתב האישום פירט בהרחבה כיצד נהג המשיב כלפי כל אחד מהקבלנים (האישום הראשון); כמו גם את אופן ניהולן של עין האופק ופוליש הדרום כחברות שמירה שפעלו ללא רישיון כדין ושהעסיקו שומרים ללא רישיון כדין, תוך הצגת מצג ללקוחותיהן כאילו הן פועלות כחוק (האישום השני).

4.יחד עם הגשת כתב האישום נגד המשיב וחברת עין האופק, הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד לתום הליכי המשפט נגדו. בא-כוח המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בנוגע לאישום השני, אולם חלק על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס ההאשמות באישום הראשון. על כן, ומשעה שעמדת העוררת הייתה כי האישום הראשון הוא שעומד ביסוד בקשתה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, מדרך הטבע טיעוני הצדדים התמקדו בשאלת כוחן הראייתי של הודעות הקבלנים שהפלילו את המשיב אשר נמסרו למשטרה. יצוין כי חלק מן הקבלנים מסרו את גרסתם תחת אזהרה וכחשודים שהעסיקו חברת שמירה ללא רישיון כדין.

טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי

5.בא-כוח העוררת טען כי הונחה תשתית ראייתית כנדרש לחובת המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, שתמציתן הודעות המתלוננים לצד הודעות מחזקות של קבלנים נוספים; תכתובות וואטסאפ בין המשיב לבין חלק מהקבלנים; ממצאי מחקרי תקשורת בין המשיב לבין קבלנים ושומרים המחזקים את גרסאות המתלוננים; והאזנות סתר למשיב. כן הפנתה העוררת לחוות דעת של גורמי המודיעין במשטרת ישראל בנוגע לתופעת הפרוטקשן, לרבות המוניטין העברייני של שבט תראבין אליו משתייך המשיב. לטענת העוררת, יש בעדויות ביטויים חוזרים המצביעים על איומים מטעם המשיב ושלוחיו. על כן ובשים לב לרף הראייתי הנדרש בעת בחינת קיומן של ראיות לכאורה, שלא נעשית כלפי כל ראיה בנפרד אלא בהתייחס למצבור הראיות, במקרה זה יש ראיות למכביר.

6.אשר ליסוד האיומים בעבירות הסחיטה באיומים, נטען כי הדרישה על פי הפסיקה היא לאיומים בפריזמה אובייקטיבית, כלומר שאדם סביר במצבו של המתלונן בנסיבות שבהן הושמעו האיומים, ועל רקע יחסים עם המאיים, היה חש מאוים. בענייננו, התשובה לשאלה זו ביחס לכל המתלוננים היא חיובית. הפסיקה הכירה בכך שאין עוד צורך באיום מפורש ודי באיום משתמע על רקע היחסים והתופעות בחייהם של המאוים והמאיים. גם שימוש בשם היוצר אפקט מאיים יכול לקיים את רכיב האיום שבעבירה. השאלה היא מה הקבלן הסביר בנעליו של המתלוננים היה מרגיש בשומעו את האמירה, שהיא חלק מהקשר כולל. מכל מקום, נטען כי השאלה האם עובדות כתב האישום מקימות עבירה של סחיטה באיומים מקומה להיבחן בתיק העיקרי.

7.אשר ל"מוניטין" של המשיב, נטען כי השימוש בשם השבט לצורך מוניטין פלילי נשען על שלושה אדנים. הראשון, דברי המתלוננים; השני, חוות דעת גורמי המודיעין במשטרת ישראל; והשלישי, דברי המשיב עצמו. באשר לדברי הקבלנים המתלוננים, חלק מהם מסרו כי הפנייה אליהם נעשתה תוך אזכור של שם השבט תראבין ובכך היה די מבחינתם. הם מסרו כי הם מודעים למשמעות הייחודית של שם השבט הזה מבחינה פלילית, לעומת שבטים אחרים. באשר לחוות הדעת של גורמי המודיעין במשטרת ישראל, חוות הדעת סוקרת דוגמאות של כתבי אישום שהוגשו נגד בני השבט תראבין בעבירות רכוש, סחר בסמים, אלימות וסחיטה. בנוסף, חוות הדעת מפנה לכתבות אשר התפרסמו בתקשורת בין השנים 2022-2021 על אודות תופעות דמי חסות במחוז הדרום באתרים ynet, וואלה חדשות, ישראל היום ובאר-שבע נט. באשר לדברי המשיב בעצמו, הלה העיד על מודעות לקיומה תופעת הפרוטקשן ועל הצורך להימנע מלהציג את עצמו בשם השבט תראבין בעת הצעת שירותי שמירה לקבלנים.

8.בכל הנוגע לעילת המעצר ציינה העוררת כי למשיב עבר פלילי וכי המלצתו של שירות המבחן הייתה שלילית, כאשר לא הובאו טעמים ונימוקים מיוחדים המצדיקים סטייה מהמלצה זו. כמו כן, טיב האישומים המיוחסים למשיב מעידים על מסוכנותו. שכן על פני תקופת זמן ממושכת עשה המשיב שימוש באיומים ובהטלת מורא כאמצעי לשליטה בטריטוריה שהוא תפס לעצמו ולסחיטת דמי חסות מחברות בנייה. מסוכנותו של המשיב נלמדת מהתנהגותם של הקבלנים הרבים המעידים על חששם מהמשיב ומהתנגדות "להצעותיו" לתת "שירותי שמירה" באתריהם, שבצדן איום סמוי לגרימת נזק באתרים. בבחינת מסוכנותו של המשיב יש גם לתת את הדעת למכת המדינה של סחיטת דמי חסות. נוכח תופעה נרחבת זו והנזק האישי, החברתי והכלכלי שהיא גורמת, כמו גם נוכח מיעוט המתלוננים וחששם של המאוימים כי תלונה עלולה להוביל לפגיעה בהם ובעסקיהם, ישנה חשיבות מרובה בהרחקת המאיימים שנתפסים מפעילותם. עבירות הסחיטה באיומים, המרמה והעבירות הכלכליות שביצע המשיב, כמו גם הימנעותו מלקבל רישיון לצורך עיסוקיו לאורך זמן ובצורה שיטתית, מלמדים שאימת הדין ממנו והלאה. אשר לחשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים, נטען כי הפסיקה עמדה על כך שבעבירות סחיטה באיומים מתקיים חשש מובנה מפני שיבוש הליכי משפט. בהקשר זה נטען כי מחומר הראיות עולה שמתלוננים רבים הביעו את חששם מפני המשיב וסירבו לערוך עימות איתו. נוכח כל האמור טענה העוררת כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

9.בא-כוח המשיב טען מנגד כי אין מחלוקת שהמשיב הוא בן שבט תראבין, אך אין בידי העוררת ראיות המלמדות על מוניטין עברייני לשבט כולו ולמשיב בפרט. המשיב אכן הודה כי לא היה בידיו רישיון עיסוק כקבלן שירותי שמירה, אך הוא הדביק מדבקות פרסומת על כלי הרכב שבבעלותו באופן לגיטימי לשיווק עסקיו. אף הוכח כי כל קבלן אשר שכר את שירותיו ונשאל האם היה ממשיך את העסקתו לוּ ידע על בעיית הרישוי, תשובתו הייתה כי היה מפסיק את הקשר עמו. היו אף כאלו שעשו כן ללא תנאי. נתונים אלו מוכיחים שהקבלנים לא אולצו לקבל על עצמם בכפייה את שירותי השמירה של המשיב. אין גם בחומר הראיות ראיה המלמדת כי המשיב איים על מי מהקבלנים עמם היה בקשר, בין במילים ובין בהתנהגות. אדרבה, חומר הראיות מלמד כי המשיב אדם נוח, נחמד ואיש עסקים הגון אשר העניק שירותי שמירה במקומות שבהם היה צורך אמיתי לעשות כן. מחומר החקירה אף עולה כי באזורים בהם עבד המשיב והפעיל עסק חוקי, קיימות עוד מספר חברות שמירה עמן היו הקבלנים בקשר ובכך יש ללמד על היעדר שליטה מוחלטת של המשיב בשוק שירותי השמירה באותו אזור. נהפוך הוא, מדברי הקבלנים עלתה בבירור המגמה כי העסקת המשיב נתקבלה על דעתם הן בשל הצעות המחיר הזולות ביחס להצעות המחיר של חברות השמירה הנוספות, והן מהסיבה שמשרדו של המשיב היה קרוב גיאוגרפית לאתרי הבנייה באזור. מחומר החקירה אף עולה כי קבלנים קיבלו את מספר הטלפון של המשיב מקבלנים אחרים באזור או כי שמעו שהמשיב מספק שירותי שמירה והם אלו שפנו אליו ללא כל פנייה מצדו אליהם.

10.זאת ועוד, מחומר הראיות אף נסתרת טענת העוררת כי המשיב לא העמיד שומרים במקום או ביצע סיורים באתרים. יתר על כן, גורמי החקירה הפעילו לחץ על חלק מהקבלנים וחקרו אותם תחת אזהרה, בטענה שהתקשרו עם חברת שמירה שאין לה רישיון, וזאת בניגוד לחוק. אלא שחרף הלחצים שהופעלו על הקבלנים ונציגי החברות, רובם מסרו עדות חיובית על אופיו של המשיב והכחישו כל חשש מפניו.

11.באשר לטיעון המאשימה המייחס למשיב "מוניטין" בשל היותו בן שבט תראבין, נטען כי התשתית הראייתית בהקשר זה מופרכת ומבוססת רק על כתבות בעיתונים. במסגרת זו נטען כי אין לייחס כל משקל לחוות הדעת של גורמי המודיעין של משטרת ישראל, שכן שבט תראבין הוא שבט בדואי שיש בין חבריו גם מעורבים בפשע, כמו יתר האוכלוסיות בכל הארץ, אבל יש ביניהם גם רופאים, עורכי דין, אנשי עסקים, משכילים, אנשים נורמטיביים ושומרי חוק. כמו כן, חוות הדעת המודיעינית לא מייחסת למשיב ולוּ פרט מידע אחד או חשד לסחיטה באיומים נגד קבלנים.

12.בשים לב לאמור ולכך שאין חשש שהמשיב ישבש את הליכי משפט, נטען כי אין מניעה לשחרר אותו לחלופת מעצר. אכן לא ניתנה המלצה חיובית על ידי שירות המבחן, אך מדובר בהמלצה שלא מחייבת את בית המשפט. מה גם, ששירות המבחן לא התרשם מקיומה של רמת סיכון גבוהה, אלא רק ציין כי קיים סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק, וגם זאת אך בשל חומרת החשדות העומדים נגד המשיב בכתב האישום. באשר להיעדר ההמלצה לערבים שנבחנו – שלושת אחיו של המשיב – נטען כי מדובר באנשים בוגרים ואחראים, נעדרי הרשעות קודמות. על כן מסקנת שירות המבחן ביחס אליהם תמוהה, שכן הם מבינים את האחריות המוטלת עליהם, מגנים כל התנהגות עוברת חוק ומוכנים להתגייס עבור המשיב לצורך שיקום חייו וניהול אורח חיים נורמטיבי. הם גם אינם מעורבים בניהול העסק, ואין כל רלוונטיות לשאלה אם הם יודעים האם העסק עדיין פעיל ומי מנהל אותו. כמו כן, בניגוד לאמור בתסקיר, הם אכן מודעים לעברו הפלילי של המשיב. על רקע האמור, עתר הסנגור להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא בכתובת מגוריו בכפר תראבין, תחת פיקוחם של אחיו שנבחנו הן על ידי שירות המבחן והן על ידי בית המשפט.

החלטת בית המשפט המחוזי

13.נוכח העובדה שבא-כוח המשיב הסכים כאמור לקיומן של ראיות לכאורה בנוגע לאישום השני, הדיון התמקד באישום הראשון המייחס למשיב עבירות סחיטה באיומים. בית המשפט המחוזי דק פורתא בכל טיעוני הצדדים ולא השאיר אבן על אבן בניתוח הטענות ומסקנותיהם. לאחר שסקר את ההלכה הפסוקה בעניין עבירת הסחיטה באיומים, פנה בית המשפט לבחינת העובדות המיוחסות למשיב ומשמעותן. נאמר כי למעשה אין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה המלמדות על תשלומים שהעבירו קבלנים וגורמים שונים למשיב. אלא שלשיטת העוררת מדובר היה בדמי חסות, ואילו לשיטת המשיב מדובר בתשלום לגיטימי בגין שמירה שמתבצעת במקום בלבד. לאחר שסקר בית המשפט את הראיות בנוגע לסחיטה באיומים של הקבלנים המתלוננים בכתב האישום, הוא הגיע לכלל מסקנה כי התשתית הראייתית נגד המשיב בעלת חולשה ממשית.

14.כך, באשר לקבלן ב.ב. צוין כי נטען לגביו בכתב האישום שהוא נסחט במשך כשנה וחצי, כאשר המוניטין העברייני של המשיב כבן שבט תראבין סייע לו להטיל אימה על קבלנים בטריטוריה שלו. אלא שמחומר הראיות, הכולל את הודעותיהם של הקבלן והמשיב במשטרה וכן הודעות קוליות שהוחלפו ביניהם, עולה כי קיימת חולשה של ממש בראיות לכאורה באישום זה המביאה למסקנה כי מדובר בראיות לכאורה גבוליות. צוין כי מסקנות העוררת מבוססות על ראיות אשר בחלקן הגדול יכולות להתפרש באופן שונה לחלוטין מהפרשנות הנטענת על ידה. אכן הקשרים שונים של מעשים יכולים להעלות חשד, אולם ענייננו בדרישה לראיות לכאורה ולא די בחשד. נקבע כי גרסאותיו של אותו קבלן ביחס למועדי קבלת שירותי השמירה ונסיבות קבלת הצעת שירותי השמירה, לא נתמכות ואף נסתרות על ידי אחיו העובד עמו. כמו כן, מרבית הודעתו נסמכת על דברים מפי השמועה, הן ביחס למשיב והן ביחס לשבט אליו נמנה. כך הם פני הדברים גם ביחס לאמירות המיוחסות לשליח של המשיב שזהותו אינה ידועה.

15.נקבע כי ההודעות הקוליות שנשלחו על ידי המשיב לאותו קבלן סותרות באופן מהותי ומכרסמות, כבר בשלב הלכאורי, את התיאור העובדתי של העוררת, הן ביחס לנסיבות קבלת שירותי השמירה מחברת עין האופק והן ביחס למועדי ההתקשרות עמה. כן מצא בית המשפט אי-סדירויות נוספות במערכת הראייתית, ושם דגש על כך שהקבלן האמור תיאר אך באופן כללי כיצד הדברים מתנהלים בדרום הארץ בו שורר חוסר משילות, וזאת מבלי להתייחס באופן ספציפי למשיב. זאת שעה שהקבלן אף העיד שלא היו דברי איום מצד המשיב. בית המשפט גם מצא בחומר הראיות תימוכין לכך שהמשיב הציג עצמו לאותו קבלן בשמו הפרטי ולא כבן לשבט תראבין.

16.בעניין הטריטוריה של המשיב צוין כי עדות הקבלן בהקשר זה נסמכה על עדויות מפי השמועה, ועל כך אין מחלוקת. כמו כן, בכתב אישום אחר שהוגש על ידי העוררת נגד נאשמים אחרים היא טענה כי אותה טריטוריה נתונה להם. בעניין זה גם נמצא בחומר הראיות תימוכין לגרסת המשיב. שכן בהודעות חלק מהקבלנים ומנהלי העבודה, הם אישרו כי כאשר קיימים שירותי שמירה באותו אזור בו מבוצעות עבודות, פונים הקבלנים או מנהלי העבודה מיוזמתם על מנת לברר מי נותן שירותי שמירה באזור, וזאת גם נוכח דרישת חברות הביטוח לכיסוי הביטוחי על פי פוליסות הביטוח שלהן. מה גם, חלק מהקבלנים מסרו כי בירור כאמור נובע משיקולים כלכליים, שכן יש הבדל במחיר הנגבה על ידי חברה שאין לה שומרים או סיירים באזור, לבין חברה שקיימת באזור ונותנת שירותי שמירה. כמו כן, מחומר הראיות עולה כי קיימות חברות שמירה נוספות שמספקות שירותי שמירה באזורים בהם סיפק המשיב שירותי שמירה.

17.לעניין טענת המוניטין השלילי של שבט תראבין, נקבע כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת, לא למוניטין כשלעצמו ולא לשימוש מודע של המשיב במוניטין. העוררת טענה כי המוניטין נלמד מתוך דברי הקבלנים השונים בפרשה זו. אולם, עיון בדבריהם מלמד כי אין בסיס לדברי העוררת אצל רובם המוחלט של הקבלנים, ואמירות כלליות ביותר על אודות שבט תראבין נאמרו על ידי ארבעה קבלנים בלבד מתוך 11 שמוזכרים בכתב האישום. על כן לא ניתן לומר כי בכך השבט קנה לעצמו מוניטין שלילי בקרב קבלנים באופן כללי. העוררת הגישה לעניין זה גם חוות דעת של קצין מודיעין של המשטרה, אולם הוא הפנה למקבץ ידיעות מודיעיניות על מעשי עבירה ולכתבי אישום בגין עבירות שבוצעו על ידי יחידים בני השבט. התרשמות קצין המודיעין בדבר ריבוי יחסי של עבירות בקרב בני השבט אינה מהווה ראיה למודעות ציבורית לתופעה זו, ובוודאי שלא למוניטין המיוחס לשבט כקולקטיב של ארגון פשיעה. קצין המודיעין גם הפנה לסדרה של כתבות על בעיית הסחיטה באיומים בדרום, היקף התופעה, קשיי המשטרה ולעיתים על כתבי אישום. מכתבות אלה אכן משתמע שהתופעה נפוצה בקרב הקהילה הבדואית בדרום, אך לא נטענה בהן טענה קונקרטית על שבט תראבין, וממילא אין הן יכולות ליצור מוניטין שלילי על אודות השבט או ללמד על קיומו של מוניטין כזה. העוררת גם טענה שמדברי המשיב עצמו משתמע כי הוא מודע למוניטין כאמור, משום שבעת מפגשיו עם לקוחות פוטנציאליים אין הוא נוהג להציג עצמו בשם משפחתו או כבן השבט אלא כמנכ"ל חברת שמירה. אלא שעיון בדברי המשיב מלמד כי הוא מבטא מודעות לבעיה של השם הרע שיצא לבדואים בדרום בכלל, ודוחה את הטענה ביחס לשבטו או למשפחתו באופן ספציפי. יתרה מכך, טענת העוררת בהקשר זה סותרת את הנחת היסוד שלה. אם הנחתה היא שהמשיב משתמש בשם משפחתו ובמוניטין של שבטו על מנת להטיל אימה מבלי לומר מילות איום באופן מפורש, הרי שטבעי היה שיציג עצמו "בתמימות" תוך שימוש בשם משפחתו ובשם השבט. דווקא טענתו כי הוא משתמש בשמו הפרטי ובתוארו כמנכ"ל מלמדת על גישה שיווקית קונבנציונלית, שאינה מצביעה על מודעות לאיום כלשהו, ובוודאי לא על שימוש מודע בשם "תראבין" כדי להלך אימים.

18.בשים לב לכל האמור, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי התשתית הראייתית בנוגע לסחיטת הקבלן האמור הינה בעוצמה נמוכה, וגם משליכה על יתר חלקי האישום הראשון המתייחסים לסחיטה באיומים של קבלנים אחרים. בית המשפט התייחס גם לקבלנים אלה בתמצית והגיע לכלל מסקנה כי אכן גם לגביהם העוררת הניחה תשתית ראייתית בעוצמה נמוכה. נקבע בין היתר כי מחומר הראיות עולה שניתנו שירותי שמירה בפועל ולא מדובר בפיקציה כנטען על ידי העוררת; כי חומר הראיות עליו נסמכת העוררת בנוגע לחלק מהקבלנים מתייחס לדברים שנאמרו מפי השמועה; וכי גם לגבי מקרים אלו עולה כי היו קיימות חברות שמירה נוספות באזורים הרלוונטיים לאישומים המיוחסים למשיב ועמדה לפני הקבלנים האופציה לפנות ולקבל את שירותיהן. עוד נקבע בהקשר זה כי חלק מהקבלנים בחרו בשירותיו של המשיב משיקולים כלכליים ופרקטיים; חלקם בעקבות המלצות של קבלנים אחרים או מנהלי עבודה בשטח; חלקם בשל היכרות בעבר עם המשיב; וחלקם קיבלו את שירותי השמירה כ"ירושה" מבעלים קודמים. אף כאן נקבע כי הסברו של המשיב לפיו פניות יזומות לקבלנים היו לגיטימיות ולא נבעו מעצם היותו בן לשבט תראבין המטיל אימה, איננו משולל יסוד ואף נתמך בראיות שבאו מפי מרבית הקבלנים.

19.בית המשפט הדגיש כי נתן דעתו לכך שיש להסתכל על הראיות כמכלול, אולם המסקנה המתחייבת היא שפרשת התביעה לוקה בחולשה מהותית ולא ניתן לומר שהראיות לכאורה איתנות. מדובר בראיות בעוצמה נמוכה המחייבות לשקול חלופת מעצר. בעניין זה בית המשפט העיר כי בשלבים הראשונים של ההליך סבר שיתכן שיהיה מקום לעצור את המשיב בפיקוח אלקטרוני. אולם משמצא כי הראיות מוחלשות, אין בהן כדי להצדיק פגיעה משמעותית שכזו בחירותו של המשיב וניתן להסתפק בחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא בפיקוח ערבים וערבויות כספיות משמעותיות.

20.יצוין כי בית המשפט התייחס לתסקיר שירות המבחן במסגרתו צוין מחד גיסא כי מדובר באדם הממלא את תפקידיו השונים בחייו באופן מיטבי, אשר עשה מאמץ לשמור על רצף תעסוקתי תקין לאורך חייו, ושיש לו מערכת תמיכה משפחתית מצד אחיו ואחיותיו המסייעים לו בעת הצורך. מאידך גיסא צוין כי הוא מתקשה לבחון כל התנהלות בעייתית לאורך חייו, סגור, מתקשה לשתף ברגשותיו, בעל עמדה עצמית נוקשה, הפועל להציב חזות חיובית ומתפקדת. נוכח כל אלה, לצד חומרת החשדות העומדות נגדו, קיים סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק מצדו. על כן שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרור המשיב למעצר בית, ואף לא למעצרו בפיקוח אלקטרוני, שכן אין במתווה כאמור כדי לתת מענה לרמת הסיכון הנשקפת ממנו. כמו כן ציין שירות המבחן כי במידה שהעסק פעיל, יהיה קושי למנוע מהמשיב להיות מעורב בניהולו במסגרת מעצר הבית או מעצר בפיקוח אלקטרוני. חרף האמור ציין בית המשפט שנדמה לו כי מסקנת שירות המבחן נשענת על חומרת האישומים והיקפם, שכן התסקיר דל ביחס לנתוניו האישיים של המשיב עצמו, למאפייני אישיותו ולדרכי התנהלותו. כך הם פני הדברים גם ביחס למסקנת שירות המבחן לגבי הערבים שבחן. על כן, על רקע המתואר לעיל, ולאחר שבחן את מכלול השיקולים הרלוונטיים, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב בתנאי הערובה הבאים: שהייה במעצר בית מלא בכתובת מגוריו תחת פיקוחם של שלושת אחיו לסירוגין; הפקדה כספית בסך 100,000 ש"ח; חתימת ערבות עצמית וצד ג', כל אחת על סך של 150,000 ש"ח; איסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, הן במישרין והן בעקיפין; איסור הצעת שירותי שמירה בהיעדר רישיון כדין; צו עיכוב יציאה מן הארץ; והפקדת דרכון במזכירות בית המשפט.

מכאן הערר שלפנַי.

תמצית טענות הצדדים בערר

21.העוררת סמכה את ידיה על עדויות 11 הקבלנים שהתלוננו, המכילות גרסאות דומות ביחס להתנהלות המשיב, והעומדות לדעתה ברף הראייתי הנדרש בהליך מעצר. סקירת הראיות בהחלטת בית המשפט מבוססת על פרפרזות ושברי ראיות שהוצאו מהקשרן ומשכך מציירת תמונה שונה מזו שעולה מכתב האישום ומכלל הראיות בתיק. בנוסף, קיימות ראיות מחזקות נוספות בתיק החקירה אשר הוצגו לבית המשפט, אולם לא מצאו את ביטוין בהחלטתו. מהראיות עולה כי הוחזרו כלים וחפצים שנגנבו בטרם ניתנו שירותי השמירה על ידי המשיב וכי נאמר על ידו שמדובר בשטח שלו, וחברת השמירה שלו היא זו ששומרת במקום ולא ניתן להביא שומר אחר. כל זאת שעה שהמשיב לא פעם לא סיפק שירותי שמירה כלל ועיקר. כן שגה בית המשפט עת בחן את הראיות במנותק מהמסגרת של תופעת הפרוטקשן המתוארת בחלק הכללי של כתב האישום, וייחס את מאפייני תופעת סחיטת דמי החסות – היעדר הצורך להשתמש באיומים מפורשים, היעדר הצורך לפנות אל הלקוחות ישירות ודי בפניה עקיפה, והידיעה של הלקוחות כי עליהם לאתר בעצמם את נותן החסות המקומי – להתקשרות לגיטימית בין לקוחות לספק.

22.עוד ציינה העוררת כי שגה בית המשפט עת התייחס לשאלות משפטיות העומדות בבסיס טיעוני ההגנה ביחס לאופי האיומים ועצם קיומם של רכיבי הסחיטה באיומים. שאלות אלו מקומן להתברר בהליך העיקרי לאחר שמיעת הראיות והתרשמות מעדויות המתלוננים, ולא על יסוד בחינה דווקנית של גרסאותיהם הכתובות. צוין בהקשר זה כי בפסיקה נקבע שרכיב האיומים בעבירה של סחיטה באיומים אינו דורש איום מפורש, ודי באיום משתמע או בשימוש בשם שיוצר אפקט מאיים כדי להקים רכיב זה. כן נקבע כי יש לקחת בחשבון את הקשרם של הדברים. בענייננו, בחינת הקשר המעשים והאמירות של המשיב, בצירוף היכרות המתלוננים עם תופעת הפרוטקשן ועם תדמית השבט אליו הוא משתייך, מבהירים היטב כי לא היה צורך באיומים מפורשים ודי במה שנאמר כדי שיתקיים רכיב האיום. משכך, שגה בית המשפט כשקבע שאין בנמצא תשתית ראייתית לכאורה לעבירת הסחיטה באיומים. עוד שגה בית המשפט עת בחן את יכולת שליטת המשיב על התממשות האיום, שכן לתפיסת המתלוננים קיימת אפשרות כזו ומכל מקום לא מדובר בנסיבה בלעדיה אין.

23.בהקשר זה, לדעת העוררת בית המשפט שגה בכך שלא נתן משקל הולם לעדויות המתלוננים המתארות את השיטה בה פעל המשיב. בית המשפט גם שגה עת לא נתן מספיק משקל לקיומה של הטריטוריה ולראיות המלמדות על כך, ובהן כי המשיב לא סיפק שירותי שמירה באזורים אחרים וכי שומרים אחרים לא הסכימו לתת שירותים "בשטח שלו". כן שגה בית המשפט כאשר התעלם מהמוניטין של המשיב שעלה הן מעדויות המתלוננים, הן מעדויות שני סיירים כי הם אינם משתמשים בשם השבט שלהם כי הוא "בעייתי", והן מחוות הדעת המודיעינית. מדובר לדעתה של העוררת ב"זן חדש" של העולם העברייני ושל עבירת הסחיטה באיומים, ואם תיק זה לא בא בקהלם של עבירת הפרוטקשן החדשה, לא יבוא תיק אחר אל תוך שערן של עבירות מסוג זה.

24.העוררת הוסיפה והתייחסה לשגגות רבות נוספות שנפלו לשיטתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ובכללן כי שגה כשלא התייחס לפסקי דין שהרשיעו בעבירות סחיטה באיומים בנסיבות דומות; כשקיבל את עמדת ההגנה כי המשיב שיתף פעולה בחקירותיו שעה שהוא שתק בחלקן, גם לאחר שהוטחו בו גרסאות של מתלוננים, ולעתים ניסה להרחיק עצמו מליבת התופעה תוך סתירה לעדויות המתלוננים; כשביקש מבא-כוח המשיב להגיש מסמך טענות ראייתי במעמד צד אחד מבלי שניתנה לעוררת זמן מספיק להתייחס אליו; וכשהתעלם מטענות העוררת בדבר אי-דיוקים בטענות המשיב.

25.בכל הנוגע לעילת המעצר טענה העוררת כי עבירת סחיטה באיומים מקימה חשש אינהרנטי למסוכנות, שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ועל כן בעבירות אלו אין מקום ככלל לשחרר לחלופת מעצר. לכך יש להוסיף כי סטייה מתסקיר שלילי מחייבת נסיבות מיוחדות, ואין בענייננו הצדקה לסטות מהלכות אלה. המשיב מואשם בביצוע ריבוי עבירות סחיטה באיומים בהיקף כספי משמעותי; מדובר בעבירות שבוצעו תוך שימוש בשליחים ובטלפון; הנסחטים הביעו את חששם מהמשיב; מסוכנותו נלמדת גם מהאזנות הסתר והיעדר מורא החוק נלמד מהודעתו בביצוע עבירות השמירה ללא רישיונות במשך שנים; קיים חשש מהתחמקות המשיב מהליכי משפט, נוכח היות אשתו תושבת חברון; ואין היתכנות לחלופת מעצר שתאיין את המסוכנות ואת החשש לשיבוש הליכים בשל אי התאמת המפקחים, אי-המלצת שירות המבחן, וסמיכות מקום החלופה לעדים ולאתרים. על כן בשים לב למסוכנות המשיב והתרשמותו השלילית של שירות המבחן ממנו, יש להורות על מעצרו מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים, ולמצער על מעצר בפיקוח אלקטרוני במקום מעצר בית.

26.מנגד בא-כוח המשיב טען בתחילת טיעוניו כי לא ניתן להתעלם מאורחות חייו הנורמטיביים של המשיב, אשר למעט עבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית והחזקת סכין שלא כדין, אין לו כל עבר פלילי. כמו כן, עיון בטענות העוררת מלמד כי טענתה העיקרית אינה כי המשיב לא שמר באתרי הבנייה, אלא כי עשה כן ללא רישיון על פי דין. אלא שביצוע עבירה מעין זו אינו מצדיק מעצר עד תום ההליכים. ודאי מקום בו החקירה לגבי המשיב החלה בחודש מאי אשתקד ורק בחודש מרץ השנה ראתה העוררת לעצור אותו. בהקשר זה גם נשאלת השאלה כיצד המשיב, המהווה סיכון לדעת העוררת, הסתובב כמעט שנה ללא כל מגבלה ורק כעת רצה אצה לה הדרך לעצרו. לגישתו, חוות הדעת המשטרתית של העוררת מוכיחה עד כמה היא נגררת אחר פרסומי התקשורת, כאשר מבחינה מודיעינית אין בה דבר וחצי דבר שיכול להצביע על מעורבותו של המשיב בפלילים.

27.העוררת גם לא הוכיחה שהמשיב קיבל לידיו שקל אחד שלא כדין. הקבלנים לא הגישו תלונה נגד המשיב מיוזמתם, וכל שיש בידי העוררת הוא משוואה תיאורטית שצירוף היות אדם בדואי עם היותו עובד בתחום השמירה מוביל למסקנה בלתי נמנעת שהוא עוסק בפרוטקשן. לטיעון מעין זה אין לשעות ואין לאמצו. זאת ועוד, מתוך חומר הראיות עולה כי כל אימת שנגנב דבר מתוך האתרים בהם שמר המשיב, הוא פיצה את הקבלן על אובדנו. מנגד, השכר שקיבל המשיב על כל עמלו היה מזערי – סך של כ-6,000 ש"ח מכל קבלן למשך חודש. התנהלות מעין זו, בתוספת העובדה המוסכמת גם על העוררת כי המשיב ניהל משא ומתן עם כל הקבלנים לגבי גובה שכר עבודתו, אינה מתיישבת עם הטענה כי כפה עצמו באיומים על הקבלנים לקבל את שירותו.

28.נוסף על כך, מתוך חומר הראיות עולה כי כל הקבלנים העידו – גם אלו שהעידו כי עשו כן מתוך הכרח – שחפצו להעסיק שומר באתרי הבנייה, ולוּ בשל דרישות חברות הביטוח שביטחו את רכושם. על כן, הם חיפשו פתרון קרוב, זול וטוב ומצאו פתרון זה אצל המשיב. המשיב לא איים על איש מעולם. המשיב אמנם שתק בחקירתו לא פעם, אך עשה זאת רק כשנחקר במהלך חודש הרמדאן בהיותו בצום תשוש כוחות. על כן אין לזקוף לחובתו את שתיקתו. כמו כן, המשיב אכן הודה כי הזהיר את לקוחותיו הפוטנציאלים כי אם לא ידאגו למערכת שמירה באתרי הבנייה, קיימת סכנה כי רכושם יינזק או ייגנב. ברם, מתן אזהרה מעין זו אינו בבחינת איום כי אם ניסיון שיווק לגיטימי. המשיב גם הקפיד להימנע משימוש בשם משפחתו כדי להתנזר מכל חשש שהוא מאיים על לקוחותיו.

29.באשר לתסקיר שירות המבחן, נטען כי הוא נערך לפני שניתנה החלטת בית המשפט בדבר חולשתן של הראיות העומדות נגד המשיב. על כן, לפני שירות המבחן עמד רק כתב האישום החמור שהוגש נגדו. כפועל יוצא מכך, שירות המבחן יצא מנקודת ההנחה כי האמור בכתב האישום, על ראשו, קרבו וכרעיו אמת לאמיתה. ברם, עכשיו כשהאמת מתחילה לצאת לאור, אין ספק כי המלצתו הייתה מיטיבה יותר עם המשיב. זאת בין היתר בשים לב לטיב המפקחים ולכך שאין כל חשש שימלט מהדין. העובדה שאשתו של המשיב תושבת חברון במקור אינה מוכיחה אחרת, ודאי מקום בו שלושת אחיו ערבים והלה הפקיד סכום משמעותי של 100,000 ש"ח להבטחת התייצבותו. על כן, עתר בא-כוח המשיב לדחיית הערר.

דיון והכרעה

30.השאלה שיש להשיב עליה היא האם העסקים שניהל המשיב היו לגיטימיים, או שמא קיימות ראיות לכאורה לכך שאותם עסקים שעל פניהם נראו כלגיטימיים למהדרין, היוו הלכה למעשה כסות לניהול עסקי פרוטקשן, היינו כפיית שירותי שמירה בתשלום תחת איום.

31.בית המשפט המחוזי התמקד בהחלטתו בעיקר במספר עדויות של קבלנים אשר נחקרו תחת אזהרה כחשודים בהעסקת חברת שמירה ללא רישיון כדין. המדובר בחברות שניהל המשיב, ואין מחלוקת שהן היו מוציאות חשבונית בגין כל תשלום שמי מהקבלנים שילם להן עבור שירותי השמירה. אין גם מחלוקת שהחברות סיפקו שירותי שמירה במידה זו או אחרת, בדמות הצבת שומר באתר שבו חנו כלי העבודה של הקבלנים המזמינים או בדמות הענקת שירותי סיור באתרים בשעות הלילה. המחלוקת נסובה על מידת השמירה שהעניקו החברות ועל השאלה האם השירות נכפה על הקבלנים.

32.מבין הקבלנים שנחקרו אכן לא הייתה תמימות דעים באשר למידת כפיית השירות של המשיב עליהם, אם בכלל. היו אף קבלנים שהעידו כי היחסים עם המשיב היו תקינים לחלוטין. הם מסרו כי המשיב נתן שירותי שמירה טובים, כי הוא לא איים עליהם כלל ועיקר וכי הם אלו שיזמו את הפניה אליו (הודעת ז.י.נ. מיום 22.3.2023). היו גם כאלו אשר העידו כי המשיב אמר להם כי כל אימת שהם יחפצו להפסיק את שירותי השמירה, הם יוכלו לעשות כן באין מפריע (הודעת י.א מיום 6.3.2023, שורות 154-153). והיו גם כאלו שהעידו כי המשיב אף פיצה אותם על גניבת רכוש בשל מחדליו במהלך השמירה (הודעת א.ב. מיום 9.3.2023, שורה 130). אך כאן בדיוק נעוץ התחכום של שיטת העבודה של המשיב.

33.בניגוד להודעות המתוארות מפיהם של קבלנים אשר היו מלאי תשבחות על המשיב, מהודעותיהם של מספר קבלנים אחרים מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. מתוך הודעות אלו עולה כי על פי רוב, חברות הביטוח שביטחו את השימוש בכלי עבודתם של הקבלנים דרשו כתנאי למתן הכיסוי הביטוחי, העסקת חברת שמירה שתשמור על כלי העבודה. עם הגעתם של הקבלנים לשטח פנה אליהם "בחור בדואי" או "טנדר עם בדואים" אשר המליצו בחום להעסיק את המשיב בשמירה על כליהם, שאם לא כן, למחרת היום ללא סייג ויוצא מהכלל הכלים ייגנבו או יינזקו. או אז, הקבלן היה מתקשר למשיב ומבקש ממנו לספק לו שירותי שמירה. השיחות שניהלו הקבלנים עם המשיב סביב קביעת תנאי השמירה היו אכן נימוסיות, ואף התנהל משא ומתן על סכום התמורה המשולמת. לאחר מכן אף נשלח לקבלן הסכם שמירה מסודר לחתימתו. ברם בפועל, שיחות אלו התנהלו בעיני הקבלנים בלית ברירה. השירות של המשיב נכפה עליהם, הם לא יכלו להעסיק חברת שמירה אחרת, ובפועל לא מעט פעמים לא הייתה שמירה באתר כלל (הודעת ב.ב.ס. מיום 8.3.2023, שורה 52; הודעת ס.א. מיום 19.3.2023, שורות 20-18, 121; הודעת ש.ש. מיום 23.3.2023, עמוד 2; הודעת ש.א. מיום 28.4.2022, שורות 7-6, 10, 34-33; הודעת א.מ. מיום 6.3.2023, שורות 79-67; הודעת א.מ. מיום 12.5.2022, שורות 28-16; הודעת ג.מ.ש. מיום 11.5.2022, שורות 29-26; הודעת ת.ד. מיום 28.3.2023, שורות 41, 71-69; הודעת ג.ט. מיום 14.3.2023, שורות 95-94, 147, 198-190; הודעת י.ד. מיום 23.3.2023, שורות 39-19; הודעת י.ד.א. מיום 15.3.2023, שורות 114-106). חרף זאת ידעו הקבלנים שלא יאונה להם כל רע וטובת רכושם מובטח להם. מנגד, גם ידעו הקבלנים שאם יסרבו לקבל את השירות או יפסיקו אותו, הם ישלמו מחיר מיידי וכבד של פגיעה או גניבה של רכושם, ככל הנראה על ידי מי מטעם חברת השמירה עצמה (הודעת ב.ב. מיום 8.3.2023, שורות 58-27, 88-72, 213-203; הודעת א.ב. מיום 9.3.2023, שורות 28-27, 52-45; הודעת ב.ב.ס. מיום 8.3.2023, שורות 74-70; הודעת ס.א. מיום 19.3.2023, שורות 74-73, 118-114, 149-147). הלכה למעשה אפוא, דובר בשירות חובה על כל המשתמע מכך (הודעת ב.ב. מיום 8.3.2023, שורה 160; הודעת א.ב. מיום 9.3.2023, שורות 58-55; הודעת ב.ב.ס. מיום 8.3.2023, שורה 37; הודעת ס.א. מיום 19.3.2023, שורות 200-195; הודעת י.א. מיום 22.3.2023, שורות 44-43; הודעת מ.א. מיום 12.3.2023 שורות 221-214; הודעת ש.ש. מיום 23.3.2023, עמודים 8-2; הודעת ת.ד. מיום 28.3.2023, שורות 78-75, 96; הודעת מ.פ. מיום 26.3.2023, שורות 50-48; הודעת י.ד.א. מיום 15.3.2023, שורות 145-127; הודעת ג.ט. מיום 14.3.2023, שורות 54-53, 80-74, 111-109; הודעת מ.ק. מיום 5.3.2023, שורות 190-186; הודעת מ.א.ג. מיום 16.3.2023, שורות 57-53). כל זאת שעה שרוב הקבלנים היו סבורים כי חברת השמירה מצוידת עם הרישיונות המתאימים מטעם הרשויות בשל המצג שהמשיב הציג להם שעסקיו מתנהלים כשורה ועל פי דין (לדוגמא: הודעת ש.א. מיום 21.3.2023, שורה 130-124; הודעת ג.ט. מיום 14.3.2023, שורות 159-157, 240-238; הודעת י.ד.א. מיום 15.3.2023, שורות 194-191).

34.לעומת כל זאת, המשיב אשר נחקר פעמים רבות בחר לשתוק כאשר נשאל שאלות הקשורות בטבורן של עבירות הסחיטה באיומים אשר יוחסו לו, ואילו בכל הנוגע לעניינים האחרים הקשורים לניהול חברת עין האופק מסר גרסה מפורטת ורחבת היקף. לכן, כבר עתה יש לדחות את טענת המשיב ששתיקתו הייתה תולדה של ימי צום הרמדאן שעברו עליו באותם ימים בהם נחקר על ידי המשטרה. אם אכן ימי הצום העיקו עליו עד כדי כך שכפו עליו שתיקה, לא ברור מדוע השיב בהרחבה רבה לגבי העניינים האחרים עליהם נשאל בחקירתו באותם ימים ממש. לא למותר לציין גם כי בראשית חקירתו מסר המשיב לשוטר החוקר כי איבד את האמון שלו ברשויות ועל כן הוא אינו מוכן להגיב להאשמות נגדו (תרשומת התשאול של רפ"ק הרפז מיום 27.3.2023). הוא לא אמר דבר על קשייו לתת מענה ענייני על ההאשמות בשל היותו בצום.

35.ולגופו של עניין, המשיב טען בחקירותיו כי לא שלח איש כדי לשכנע מי מהקבלנים שיפנו אליו על מנת שיספק להם שירותי שמירה (הודעה מיום 14.3.2023, שורות 114-109, 205-201, 282-276, 311-308, 329, 380-370; הודעה מיום 19.3.2023, שורות 392-380, 415, 500-497). לטענתו הוא לא ידע כלל כיצד ומדוע הקבלנים פנו אליו. הוא גם התחמק ממתן תשובה לשאלה כיצד עסק במתן שירותי שמירה ללא רישיון כדין (הודעה מיום 14.3.2023, שורה 403). לשאלה האם בסמוך לאתרים בהם הוא העניק שירותי שמירה קיימים אתרים בהם היו חברות אחרות שהעניקו שירות מעין זה, השיב כי אינו יודע מי הן מפני שלא התעניין בכך (הודעה מיום 19.3.2023, שורות 49-44). כך גם התחמק ממתן תשובה עניינית והגיונית לשאלה האם סיכם עם לקוחותיו את מהות השמירה וסוגה. תשובתו הייתה שהלקוחות לא ידעו על כך מכיוון שעניין זה לא עמד במרכז התעניינותם, שכן הדבר מסור לאחריותו (הודעה מיום 20.3.2023, שורות 171-146). גם לא היו לו תשובות לכך ששלושה מהשומרים שטען שהעסיקם הכחישו שאכן עבדו עבורו בשמירה (הודעה מיום 20.3.2023, שורות 414-406, 508-473).

36.בהמשך לחקירותיו לעיל, המשיב נחקר מספר פעמים נוספות. ביום 23.3.2023 הוא נחקר ובחר בתחילת החקירה להשיב על השאלות שנשאל. ברם, כאשר נשאל לגבי חוסר האפשרות של הלקוחות לסרב לו לקבלת שירותי השמירה, מילא את פיו מים. לעומת זאת, כאשר נשאל לגבי העובדים מטעמו המגיעים לשטח ומשכנעים את הקבלנים לבוא עמו בהסכם שמירה, הוא השיב לשאלות בהרחבה. אלא שחיש מהר כאשר נשאל על אודות המונופול שיש לו במתן שירותי שמירה באזורים מסוימים, ועל תשלום דמי חסות על ידי הקבלנים, שוב מילא את פיו מים. כך גם המשיך המשיב בחקירתו. לעתים משיב ולעתים שותק.

37.כך בחקירתו מיום 26.3.2023 בחר במחצית הראשונה של החקירה להשיב לשאלות (עמודים 11-1) ואילו במחצית השנייה של החקירה בחר לשתוק (עמודים 23-11). באותו חלק שבחר לשתוק, הוא נשאל שאלות נוקבות על ניסיונו לשבש את החקירה; על כך שהלכה למעשה לא נכחו שומרים באתרי הבנייה; על פניותיו לקבלנים השונים על ידי שליחים; על כך ששליחיו מקפידים לציין את העובדה שהוא נמנה על בני משפחת תראבין ששמה יצא למרחוק כמשפחה העוסקת בפרוטקשן שלא מומלץ להסתכסך איתה; ועל כך שחברת עין האופק פועלת ללא רישיון כדין.

38.כך גם ביום 27.3.2023 הוא נחקר על גרעין החשדות המיוחסים לו במשך שעות ארוכות ובחר שלא להשיב על שאלה כלשהי שנשאל עליה. וכך בחקירתו מיום 29.3.2023 בחר לשתוק כאשר נשאל על הפעלת עסקו ללא רישיון; ועל "שאלת השאלות" כאשר נתבקשה התייחסותו לכך שבמשך השנים הוא קיבל מיליוני שקלים מלקוחות שנסחטו באיומים על ידו (שורות 457-453). ולבסוף יצוין כי באותה חקירה הודה כי לא העניק שירותי שמירה החל מחצות הלילה והלאה (שורה 810).

39.ממכלול הראיות שפורטו לעיל עולה אפוא כי קיימות ראיות לכאורה למכביר בהודעותיהם של מספר לא קטן של קבלנים, לכך ששירותי השמירה שהעניק המשיב באמצעות החברות שבבעלותו נכפו עליהם מתוך חשש לגורלם. סיבת פנייתם אל המשיב הייתה, על פי רוב, בשל ביקור מקדים של שליח מטעמו ששכנע את הקבלנים שאי-העסקתו עלולה בוודאות קרובה לוודאי להפקיר את רכושם לגנבים ומזיקים שונים שאין להם שליטה עליהם. המשיב מצדו בחר למלא את פיו מים ולא להשיב להאשמות החמורות שהופנו כלפיו. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם יש בראיות אלה כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה לצורך הרשעתו של המשיב בעבירה של סחיטה באיומים. כפי שיפורט להלן, התשובה לכך לטעמי חיובית.

40.עבירת הסחיטה באיומים, המעוגנת בסעיף 428 לחוק העונשין, כוללת יסוד עובדתי של "איום", בכתב, בעל פה, או בהתנהגות, בהתאם לאחת החלופות המפורטות ברישא של הסעיף; ויסוד נפשי של מודעות לרכיבי היסוד העובדתי וכוונה להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו (ע"פ 5569/12 שמאלה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (24.7.2013); ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 378 (1989)).

41.בכל הנוגע ליסוד העובדתי, הראיות כאמור מצביעות על כך שהקבלנים התקשרו עם המשיב לקבלת שירותי השמירה לאחר שנמסר להם על ידי שליחים מטעמו שאי-העסקתו תביא לפגיעה ברכושם ומתוך חשש כי אכן תיגרם להם פגיעה שכזו. אמנם, אין בחומר הראיות עדות לאיום מפורש מצד המשיב או מצד השלוחים מטעמו. לכאורה, מעיון בכל ראיה לבדה ניתן אף לסבור כי המשיב הינו בבחינת טלית שכולה תכלת, רודף שלום, אוהב שלום ונקי מכל רבב, שכל רצונו היה לכלכל את משפחתו בדרך הישר מתוך עיסוק לגיטימי בהענקת שירותי שמירה מתוך היכרותו הקרובה עם מנגנוני האלימות והגניבה שהם נחלת הציבור בדרומה של הארץ. אלא כפי שאמר בית משפט זה בעניין בש"פ 5953/10 אלפרון נ' מדינת ישראל (6.9.2010):

"איום, כנודע, אינו חייב להיות איום מפורש ובמפגיע; יכול שיהא משתמע, מרומז או עקיף. מאיים 'מתוחכם' יימנע מאיום מפורש, אלא ישתמש בלשון 'תמימה' לכאורה, אשר תשיג אותה מטרה מבלי להביאו בגדרי איום מפורש. כפי שאמר השופט טירקל בעניין חנניב (בש"פ 7683/99 רומן חנניב נ' מדינת ישראל) ממנו הביא אף בית המשפט קמא:

'האיום אינו חייב להיות גלוי ומפורש ואינו חייב להיות איום בפגיעה פיזית ישירה בגוף, או פגיעה ישירה אחרת במאוים, באותם ענינים המנויים בסעיף. יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות, יהיה מוסווה בדברים תמימים, או בדברי חלקות ונועם - שאין להם, לכאורה, משמעות מאיימת - או יעלה מתוך ליטופים ומגעי חיבה גופניים אחרים. חשיפתו של האיום - כאשר אינו מפורש אלא מרומז, משתמע בעקיפין, או מוסווה - מצריכה בדיקה זהירה של הרקע הכללי של הפרשה, אישיותם של המאיים ושל המאוים, ההיכרות ביניהם לפני האיום, אם היתה כזאת, וגורמים נוספים'" (שם, פסקה ט').

בית המשפט הוסיף באותו עניין כי יש להשקיף על מכלול הראיות "מלמעלה" באופן מצטבר שם מתקבלת תמונה מקיפה יותר (וראו עוד בעניין זה: בש"פ 4120/11 דדוש נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (6.6.2011); בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (24.5.2009); בש"פ 5794/16 מדינת ישראל נ' טיירי, פסקה 31 (18.8.2016); בש"פ 490/21 מדינת ישראל נ' אבו עסא, פסקאות 39-38 (28.1.2021)).

42.כמו כן, השאלה האם מדובר באיום אינה נבחנת בחלל ריק, אלא היא מביאה בחשבון את מכלול נסיבות המעשה כמו גם את נסיבותיו של המאוים. וכפי שהסביר זאת בית משפט זה בעניין ע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל (25.11.2009):

"מהו איום? האם די בכך שאדם חש מאוים מאמרת הזולת – מבחן סובייקטיבי טהור? הלכת ליכטמן קובעת שלא די ברגישותו של מי שהדברים מכוונים כלפיו כדי לקבוע שיש באמרה משום איום. המבחן הוא: 'הערכתו של האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה' (ע"פ 203/88 משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 373). כאמור, טוענת הסנגוריה שהאמרה במקרה זה, לפנות לרב מקובל, אין בה כדי להשפיע על האדם הסביר. מענה לטענה מעין זו ניתן על ידי כב' הנשיאה ביניש בעניין חמדני (ע"פ 3779/94 חמדני משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 408): 'כבר נפסק לא אחת כי יש לבחון את התקיימותו של האיום לפי אמת מידה אובייקטיבית, היינו, האם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן הישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום'.

אמת המידה אינה האדם הסביר בתור אידיאל אפלטוני. הוא ממילא לעולם אינו מתרשל וייתכן גם שאינו מאוים בקלות. האדם מן הישוב הינו יצור מסוג אחר. הוא חי בחברה ונושא על גבו מטענים שונים. בכל מקרה, לא ייתכן שעבירת איום תתקיים רק אם חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסייה יחושו מאוימים כתוצאה מאמירה מסוימת. ראייה כזו כללית מדי בשני מובנים. הלכת ליכטמן למדתנו שיש לבחון את נסיבות המעשה ושאין לקבוע כלל גורף רק על סמך סוג האמרה. הלכת חמדני למדתנו שיש לבחון את נסיבות המאוים על פי מבחן כולל יותר של האדם מן הישוב. יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות.

אמת היא שהמבחן לאיום אינו רק סובייקטיבי. נדמה כי תוצאה אחרת עלולה להרחיב את עבירת האיום מעבר לגבולות סבירים ולפגוע בערך המוגן שלה ואף בשיקולים מתחרים כגון חופש הביטוי. מהצד האחר, בל נשכח כי החומרה הגלומה בעבירת האיום על פי תכליתה היא רצונו של האחד לשלול את הבחירה החופשית של הזולת על ידי איום בפגיעה בו שלא כדין (וראה רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96, 105). לדעתי, יש לאמץ את הגישה לפיה כוונה לפגוע באופן כזה בחירותו של הזולת מהווה גם פגיעה באוטונומיה שלו. זהו רובד מרכזי בחומרת המעשה (שם, פסקה 7).

בענייננו, הגורמים המאוימים הם קבלנים הפועלים בדרום הארץ בתחום הבנייה. המצב העגום של מערכת הפרוטקשן בנגב ידוע לכל, והמציאות הוכיחה ומוכיחה כי בהיעדר מעטפת שמירה מטעם מי ממשפחות הפשע על רכוש הקבלנים, הללו עלולים בהסתברות גבוהה למצוא עצמם חשופים לנזקים ולגניבות. על רקע מציאות זו, המסרים שהועברו לקבלנים על ידי המשיב ושלוחיו מקיימים לכאורה על פניו את היסוד העובדתי של עבירת הסחיטה באיומים.

43.זאת ועוד, נוכח מציאות עגומה זו, קיימת אף תשתית לכאורית להוכחת היסוד הנפשי שבעבירה. הדעת נותנת כי גם המשיב ער היטב להתפשטותה של התופעה באזור פעילותו ולכך שמסרים בדבר פגיעה ברכוש של קבלנים יביאו אותם להתקשר עמו לקבלת שירותי שמירה, ואין הוא יכול להתכסות אחר מסך הבערות.

44.ויובהר, אין פירוש הדבר כי כל אדם באשר הוא העוסק במתן שירותי שמירה בנגב עלול למצוא עצמו יושב על ספסל הנאשמים בגין עבירת סחיטה באיומים. ברור כי גם אדם ישר מן הישרים יכול לבחור לעצמו בנגב לעסוק בעסקי שמירה. ברם במקרה זה השימוש במסרים של פגיעה ברכוש הקבלנים אלמלא יתקשרו עם המשיב לקבלת שירותי שמירה, בצירוף הרעה החולה המוכרת והידועה של תופעת הפרוטקשן הפושה בדרום הארץ; העובדה שהמשיב הודה שלא נכח שומר בכל אתרי הבניה בכל שעות היממה כפי שהתחייב בהסכמים שחתם עם הקבלנים; העובדה שאין בידו רישיון עיסוק כקבלן שירותי שמירה; והעובדה שמספר שומרים שטען שהעסיקם הכחישו שאכן עבדו עבורו בשמירה – כל אלה יחדיו מבססים ראיות לכאורה לביצוע עבירה של סחיטה באיומים.

45.ולכל אלה מצטרפת גם העובדה שהמשיב בחר לשתוק בחקירותיו ולהתחמק ממתן תשובות ברורות לשאלות שבליבת האישומים נגדו. הוא לא נתן מענה לטענה שלא היה לו רישיון על פי דין; הוא לא נתן מענה לשאלה מה סיכם עם הקבלנים לגבי מהות שירותי השמירה – שאלה שאך מתבקש שיינתן לגביה פירוט מרבי ומפורט; הוא לא נתן תשובה הולמת לגרסתם של מועסקים על ידו שטענו כי הוא כלל לא העסיקם; הוא לא נתן מענה ענייני ומפורט על האצבע המאשימה שהפנו הקבלנים כלפיו לגבי חוסר אפשרותם לסרב לקבל את שירותי השמירה על ידו וחוסר יכולתם להשתחרר מכבליו; והוא לא נתן מענה לטענה כי השליחים הקפידו על פי רוב לציין את ההשתייכות המשפחתית-שבטית שלו למען ישמעו וייראו ממנו. הדעת נותנת כי אילו היה המשיב חף מכל פשע, הוא היה נלחם על שמו הטוב בעת חקירתו במשטרה ונותן מענה לכלל תהיות חוקריו. אלא שהוא לא עשה כן, ובנסיבות העניין שתיקתו היא לא פחות מרועמת ועשויה בבוא היום להוות חיזוק לראיות התביעה ולשמש ראיה נסיבתית עצמאית (וראו לעניין זה: ע"פ 517/19 אבו עמאר נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (6.7.2020); ע"פ 6928/17 מדינת ישראל נ' אסרף, פסקה 22 (16.8.2018); ע"פ 2996/09 דבור נ' מדינת ישראל, פסקה קמ"א (11.5.2011); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 591 (2003); ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 788 (1985)).

46.סיכומו של דבר, העוררת עברה את הרף הדרוש להוכיח בשלב זה את קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמות המיוחסות למשיב, שכן יש בראיות פוטנציאל ראייתי להרשעתו (וראו לאחרונה: בש"פ 5830/23 סיאני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (4.8.2023); בש"פ 2006/23 סוקפה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (1.5.2023); בש"פ 1908/23 בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (3.4.2023); בש"פ 8769/23 מסראווה נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (22.1.2023)).

47.ומכאן לשאלת חלופת המעצר. כפי שנקבע לא אחת, עבירה של סחיטה באיומים מצדיקה ככלל את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת בשל המסוכנות הנשקפת מנאשם בעבירה זו ובשל החשש לשיבוש הליכי משפט הטבוע בה (בש"פ 5462/17 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (15.8.2017); בש"פ 2346/22 מדינת ישראל נ' רמיחאת, פסקה 5 (17.5.2022)). לכך יש להוסיף כי בענייננו שירות המבחן לא בא בהמלצה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, ואף לא למעצרו בפיקוח אלקטרוני, נוכח מסקנתו כי אין בחלופות המוצעות כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. כידוע, סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תיעשה רק בהתקיים טעמים כבדי משקל (ראו למשל לאחרונה: בש"פ 5358/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 (17.7.2023); בש"פ 3383/23 מדינת ישראל נ' חסונה, פסקה 9 (7.5.2023)), ולא מצאתי כי מתקיימים בענייננו טעמים שכאלו.

48.בשולי הדברים אעיר כי בכוונת מכוון לא התייחסתי לחוות הדעת של המודיעין המשטרתי. חוות דעת זו על פניה בעייתית ומרביתה מבוססת כאמור בה, לא על מידע מודיעיני כי אם על מידע הפתוח לכל דורש.

התוצאה היא אפוא, כי הערר מתקבל והמשיב יישאר לעת הזאת במעצר.