בש"פ 7696/10 מוחמד מסארוה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט ) במ.ת. 15118-06-10 מיום 20.9.2010, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו.

עובדות כתב האישום

1.כעולה מכתב האישום שהוגש כנגד העורר, ביום 8.5.2010 סמוך לשעה 04:00, יצאו חמשת המתלוננים מאירוע התרמה שנערך בסמיכות לצומת בית עובד. בצאתם מהאירוע הבחינו המתלוננים בעורר ובחבריו בסמוך לרכב המזדה השייך לעורר. בין הצדדים התפתח ויכוח במהלכו קיללו העורר וחבריו את המתלוננים והשמיעו לעברם קריאות על רקע לאומני. בהמשך, העורר וחבריו הטילו את מימיהם לעבר המתלוננים תוך שהם מקללים אותם. משעמדה להתפתח תגרת ידיים הפריד יותם פנסו, אחד המתלוננים, בין המעורבים והמתלוננים עזבו את המקום לעבר רכבם מסוג גולף. העורר וחבריו נסעו מהמקום כשהעורר נוהג ברכב המזדה, בעוד המתלוננים התעכבו במכוון מספר דקות על מנת שלא להיתקל בעורר ובחבריו.

2.לאחר שהחלו המתלוננים בנסיעתם ברכב הגולף, לפתע חסם העורר או מי מחבריו את רכב הגולף בגופו והחלו ליידות אבנים ובלוקים לעבר רכב הגולף אשר היה בסמוך לרכבים נוסעים ולהולכי רגל. המתלוננים ניסו לברוח מהמקום ואז התפתח מרדף במסגרתו החלו העורר וחבריו לדלוק באמצעות רכב המזדה אחר המתלוננים שנסעו ברכב הגולף, תוך נהיגה מסוכנת ומהירה. בהמשך המרדף ניסו העורר וחבריו להסיט את רכב הגולף ממסלולו. תוך כדי המרדף עקף רכב המזדה את רכב הגולף, חסם אותו בנתיבו והאט את מהירותו. כמו כן השליכו העורר וחבריו אבנים מרכב המזדה אל רכב הגולף תוך כדי נסיעה. האבנים שהושלכו פגעו במכסה המנוע של רכב הגולף. לאורך כל המרדף ניסו העורר וחבריו לנגח את רכב הגולף ויושביו, לעקוף אותו ולשבש את מהלך נסיעתו התקינה, תוך שהם מסכנים רכבים אחרים שנסעו אותה שעה בכביש.

3.כשהצליחו המתלוננים לחמוק מרכב המזדה, בעת שפנו לעבר המחלף בין כביש 42 לכביש 431 לכיוון ראשון לציון, איבד נהג הגולף את השליטה על הרכב שסבב על צירו, כבה ונעצר באמצע המסלול. משהבחינו העורר וחבריו כי רכב הגולף נעצר, הם עצרו את רכב המזדה בסמוך לגדר הביטחון המפרידה בין הכביש בו הם נסעו לבין הכביש בו נסעו המתלוננים. העורר וחבריו זינקו מרכב המזדה אל מעבר לגדר הביטחון ורצו לרכב הגולף כשהם אוחזים במברגים ומוטות ברזל. העורר וחבריו התקרבו לרכב הגולף, ניפצו את שמשת החלון שבסמוך לנהג הגולף והחלו להכות ולדקור את הנהג בצווארו באמצעות מברגים שעה שרכבים אחרים חולפים על פניהם בכביש. בהמשך ניפצו העורר וחבריו שמשות נוספות ברכב הגולף, הכו את המתלוננים ודקרו אותם בחלקי הגוף השונים. המתלוננים ניסו להתגונן ולהיחלץ מרכב הגולף והזעיקו את המשטרה למקום. בשלב מסוים נמלטו העורר וחבריו מהמקום.

4.כתוצאה מהאירוע נגרמו ליותם פנסו ואחיו איתמר דקירות וחתכים בגופם והם נזקקו לתפרים ולטיפול רפואי. כתוצאה מניפוץ שמשות הרכב נגרמו למתלוננת גילת מסיקה חתכים ברגליה.

5.לפיכך, הואשם העורר בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ובנסיבות סעיף 335(א)(1)+(2) לחוק העונשין.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

6.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו. כפי שעולה מהחלטתה של השופטת ברנט , באת כוח העורר הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ועתרה לעריכת תסקיר מעצר לשם בחינתה של חלופת מעצר בעניינו של העורר.

7.עוד עולה מהחלטתה של השופטת ברנט כי ביום 2.9.2010 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר. כמו כן עולה מהחלטתה של השופטת ברנט כי שירות המבחן התרשם שהעורר התבטא באופן שטחי, סלקטיבי ובלתי מהימן אודות האירועים בגינם נעצר ואף מסר אינפורמציה סותרת הן ביחס לחשדות כלפיו והן ביחס לאופן בו הוא מנהל את חייו, כשבדבריו בלטו פערים גדולים בין האופן בו הוא תיאר את תפקודו החיובי לאורך השנים לבין העובדה שכיום הוא עצור בגין המעשים המתוארים בכתב האישום ולעובדה כי כבר נשפט ל-14 חודשי מאסר בגין עבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ושוחרר ממאסר לפני כשנה. מאחר ושירות המבחן לא הספיק לבחון את חלופת המעצר המוצעת כמו ולאור התרשמותו מהעורר, לא הצליח שירות המבחן לגבש המלצה לעניין שחרורו של העורר. עוד עולה מהחלטתה של השופטת ברנט כי תסקיר נוסף בעניינו של העורר הוגש ביום 15.9.2010. בתסקיר זה נבחנה האפשרות לשחרר את העורר למעצר בית בפיקוח סבו, סבתו וכן בפיקוח של אמו ודודו שהוצעו כמפקחים נוספים. שירות המבחן ציין כי מצד אחד בעניינו של העורר עולה חשד לביצוע עבירות מורכבות שבוצעו אך תקופה קצרה לאחר ששוחרר מריצוי עונש מאסר בפועל בגין עבירת אלימות אחרת, וכן מדובר במי שלוקה בחוסר מודעות לבעייתיות שאפיינה את תפקודו טרם מעצרו. ואולם, מן הצד השני התרשם שירות המבחן כי חלופת המעצר שהוצעה הינה הולמת ועשויה להפחית את המסוכנות הנובעת המעורר. משכך, המליץ שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת.

8.המשיבה טענה כי המלצת שירות המבחן בתסקירו השני עומדת רובה ככולה על התרשמותו מן המפקחים המוצעים ולא מהתייחסות שונה אל המשיב והמסוכנות הנובעת ממנו. כמו כן, טענה המשיבה כי מדובר במסגרת העבירות דנן נפגעו המתלוננים על ידי העורר וחבריו שעשו שימוש בנשק קר. בנוסף לכך הדגישה המשיבה כי מסוכנותו של המשיב גבוהה הן בשל המעשים בגינם הוגש כנגדו כתב האישום והן בשל העובדה כי העורר כבר ריצה מאסר בפועל בגין עבירה דומה ולחובתו אף תלוי ועומד מאסר על תנאי בר הפעלה.

9.העורר טען כי למרות שהסכים לקיומן של ראיות לכאורה, הרי שבפועל הוא לא יצא מן הרכב כדי לדקור או להכות מי מהמתלוננים. כמו כן טען העורר כי קצינת המבחן שערכה את התסקירים בעניינו הייתה מודעת לחומרת העבירות המיוחסות לו ולעברו הפלילי ובכל זאת המליצה לשחררו לחלופת מעצר.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

10.בית המשפט המחוזי הפנה בהחלטתו לבש"פ 1053/07 רבוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.2007), בו הודגש כי לתסקיר מעצר שנערך על ידי שירות המבחן ישנה חשיבות רבה בבחינת התאמתן של חלופות מעצר, אולם על בית המשפט לשקול שיקולים רחבים יותר מאלו העומדים לפני שירות המבחן ולכן התסקיר הוא בגדר המלצה ואין בו כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות המקרה קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

11.בית המשפט המחוזי נימק החלטתו במסוכנות הנובעת מהעורר לאור העובדה כי ביצע את העבירות שבנדון כאשר לחובתו כבר עומדת הרשעה קודמת בעבירת אלימות שבגינה נידון ל-14 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה בר הפעלה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן לא קבע בתסקירו השני כי מסוכנותו של העורר פחתה אלא שירות המבחן התמקד בחלופה המוצעת בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לתת אמון בעורר, אשר אף להתרשמותו של שירות המבחן התבטא באופן שטחי, סלקטיבי ובלתי מהימן אודות האירועים בגינם נעצר וכן מסר אינפורמציה סותרת הן ביחס לחשדות כלפיו והן ביחס לאופן בו הוא מנהל את חייו, כאשר בדבריו בלטו פערים גדולים בין האופן בו תיאר את תפקודו החיובי לאורך השנים לבין העובדה שכיום הוא עצור וכי נגזרו עליו בעבר 14 חודשי מאסר בפועל בגין עיברה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. בית המשפט הדגיש כי העבירות בוצעו על ידי העורר זמן קצר לאחר ששוחרר מריצוי מאסר בפועל ואף על פי כן תקופת מאסרו לא היוותה עבורו גורם מרתיע. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי גם בתסקיר השני עמד שירות המבחן על התרשמותו מהעורר כבלתי מהימן ומחוסר המודעות שלו לבעייתיות שאפיינה את תפקודו עובר למעצרו. מטעמים אלה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוון הערר שלפניי.

נימוקי הערר

12.לטענת העורר – באמצעות באת כוחו, עו"ד מאיה ז'ולסון-גלעדי – שגה בית המשפט המחוזי משלא הורה על שחרורו לחלופת מעצר.

13.לטענת העורר, הגם שנתן הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הרי שעמדו לו טענות רבות כנגד תיאור האירועים נשוא כתב האישום. בשעת הדיון הוסיפה באת כוחו של העורר לטעון בעניין הראיות לכאורה והדגישה כי למרות הסכמתה לקיומן של ראיות לכאורה הרי שיש לפרשן בצורה אחרת. לטענת העורר הוא אינו מתכחש כי בסופו של יום חבריו נהגו באלימות כלפי המתלוננים, אולם לטענתו הגורמים לתחילת האירוע נעוצים דווקא במתלוננים עצמם שיזמו תגרה עם העורר וחבריו לאחר שהשמיעו כלפיהם אמירות בעלות אופי גזעני. כמו כן טען העורר כנגד משקלו של הזיהוי שערך המתלונן, במהלכו הצביע עליו כמי שדקר אותו בצווארו, היות שהזיהוי התרחש במסגרת העימות ביניהם. בהקשר זה ממשיך העורר לטעון כי שעה שחבריו יצאו מהרכב ופגעו במתלוננים הוא נותר להמתין ברכב ולא השתתף בהתקפה האלימה. בהגינותה הודתה באת כוח העורר כי לאחר שנתנה הסכמתה לקיומן של ראיות לכאורה דחה בית המשפט המחוזי את נסיונותיה לטעון לעניין עוצמת הראיות ופרשנותן.

14.לטענת העורר, חלופת המעצר נבחנה על ידי שירות המבחן ונמצא על ידו כי יש בה כדי לאיין את מסוכנותו ולהציב לו גבולות. המפקחים שהוצעו הם סבו וסבתו של העורר אשר הוכיחו במעצריו הקודמים כי הם מסוגלים לשמש כמפקחים נאותים. אף דודו של העורר מוכן לשמש כמפקח עבורו. כמו כן הדגיש העורר כי נתן הסכמתו לאיזוק אלקטרוני כמו גם לביצוע הפקדות לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

15.העורר מוסיף לטעון כי אין מדובר באירוע מתוכנן ומכוון אלא תגרה שהתפתחה והסלימה, לא מעט בשל תרומתם של המתלוננים אשר הפנו כלפיו וכלפי חבריו אמירות בעלות אופי גזעני. כמו כן טוען העורר כי על אף שעסקינן באישום של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורי הרי שאין עסקינן בנסיבות המצויות ברף הגבוה של אישומים כגון דא, היות שאין מדובר בהתקפה כנגד שלטון החוק והמשטרה אשר אופיינית לאישומים המוגשים בגין עבירה זו לבתי המשפט ובמסגרתם מדובר בדרך כלל במרדפים של שוטרים אחרי חשודים. מכל הטעמים לעיל טוען העורר כי יש לקבל את הערר ולהורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת שכן אין המעצר בא על חשבון העונש.

תגובת המשיבה

16.בפתח תגובתה טענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד בת עמי ברוט – כי יש לגנות את הרגלם המתגבר של סנגורים אשר במסגרת ערר המכוון לשחרור הנאשם לחלופת מעצר טוענים בנושא הראיות לכאורה, זאת חרף העובדה שהסכימו לפני הערכאה הדיונית לקיומן של ראיות אלה. משכך, ביקשה המשיבה להתעלם מטיעוני העורר במישור הראיות לכאורה. לשם הזהירות בלבד טענה המשיבה כי היא אינה מקבלת את פרשנותו של העורר לאירועים שהתרחשו במועד הרלבנטי. לטענתה, ניתן להבחין בתקליטור, שנמסר לעיוני, בעורר ובחבריו היוצאים מרכבם שהותירו בנתיב הנסיעה הנגדי, מקפצים מעל גדר הביטחון כשהם מצוידים במוטות ובמברגים ומתחילים לנפץ את שמשות רכב הגולף ולדקור את המתלוננים. לטענת המשיבה רק בנס נמנע אובדן חיי אדם. המשיבה דוחה את טענתו של העורר כי מעשיו אינם מצויים ברף הגבוה של העבירה שבנדון, שכן עסקינן במעשה "לינץ'" שניסו העורר וחבריו לבצע במתלוננים. באשר לטענתו של העורר כי שיתף פעולה עם המשטרה והפליל את חבריו, טוענת המשיבה כי אין אמת בדבר היות שבהודעתו במשטרה לא מסר העורר את פרטיהם של חבריו, ויתר על כן ניסה להרחיק את עצמו מהאירועים ולהקטין את חלקו בהם על אף זיהויו כמי שהשתתף בהתקפה על המתלוננים. עוד מציינת המשיבה כי על אף שבתסקיר המשלים המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הרי שהתרשמותו של שירות המבחן מהעורר נותרה כשהייתה בתסקיר הראשון, ולפיה העורר מוסר אינפורמציה חלקית וסותרת לא רק לגבי נסיבות ביצוע העבירה דנן כי אם גם באשר להתנהלותו בחייו. לכן, טוענת המשיבה כי אף לפי התסקיר המשלים לא ניתן לתת אמון בעורר. כמו כן, טוענת המשיבה כי העורר ביצע את המיוחס לו כשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה ולאחר שהשתחרר מריצוי מאסר בפועל בגין עבירת אלימות דומה. מכל הטעמים שלעיל מבקשת המשיבה לדחות את הערר.

דיון והכרעה

17.מקובלת עליי עמדתה של המשיבה לפיה אין מקום להתייחס במסגרת הערר שלפניי לסוגיית הראיות לכאורה, שכן העורר נתן הסכמתו לקיומן. לא בכדי דחה בית המשפט המחוזי את נסיונותיו של העורר לשוב ולטעון כנגד הראיות לכאורה לאחר שנתן הסכמתו לקיומן. יחד עם זאת, יוער כי גם אם האירוע התחיל בעקבות הערות כלשהן של המתלוננים, הרי שאין בכך הצדקה להתנהגות העורר וחבריו אשר נהגו לכאורה באלימות קשה כלפי המתלוננים. מעבר לכך, באשר לטענותיו של העורר כנגד זיהויו, הרי שעסקינן בטענה המופנית כנגד משקל הראיות לכאורה. ואולם, הלכה ידועה היא כי בחינתן של הראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים אינה צריכה להתייחס לשאלת המשקל או למהימנותם של העדים השונים, שכן מדובר בשאלה שעתידה להתברר לאחר השלמת כור ההיתוך של ההליך הפלילי [ראו למשל: החלטתו של השופט א' לוי בבש"פ 975/08 קבתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008)]. לפיכך, יש לצאת מנקודת הנחה כי הראיות לכאורה הן אלה שנתן להן העורר הסכמתו.

18.משכך, קמה בעניינו של העורר עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, שכן העבירה דנן בוצעה תוך שימוש באלימות קשה ותוך שימוש בנשק קר. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

19.אף אם המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לא ניתן להתעלם מהתרשמותו של שירות המבחן מהעורר ולפיה הוא מוסר אינפורמציה חלקית אודות התנהלותו בחייו ולאו דווקא אודות נסיבות ביצוע העבירה דנן בלבד. ממצא זה מצביע על כך שלא ניתן לתת אמון בעורר. מעבר לכך, העורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר בגין עבירת אלימות קשה וכשתלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה. נתונים אלה מצביעים לכאורה כי ההליכים המשפטיים והעונשים שעשויים להיות מושתים עליו אינם מרתיעים את העורר. לא זאת אף זאת, הלכה היא שהמלצות שירות המבחן אינן כובלות את שיקול דעתו של בית המשפט והוא זה שבידו מופקדת ההכרעה אם לשחרר את העורר לחלופת מעצר או להותירו במעצר מאחורי סורג ובריח, כשהוא שוקל שיקולים נוספים ואחרים מאלו שעמדו לפני שירות המבחן [ראו למשל: החלטתה של השופטת ע' ארבל

בבש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.02)].

20.נוכח כל הטעמים הנ"ל איני סבור כי יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. אשר על כן, הערר נדחה.