בש"פ 2898/15 מיכאל ביטון נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 29.3.2015 שהורתה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו (מ"ת 13503-02-15, השופטת ד' שריזלי ).

כתב האישום והליכים קודמים

2.

ביום 22.2.2015 הוגש נגד העורר ושבעה אחרים כתב אישום מתוקן. נגד מעורב נוסף בפרשה, אייל מעוז (להלן: מעוז ), הוגש כתב אישום נפרד, מטעמים ראייתיים. כתב האישום המתוקן כלל שני אישומים. לפי העובדות שפורטו באישום הראשון, בין העורר לבין מספר אנשים נוספים התגלע סכסוך, אשר לרקעו החליט העורר לפגוע בשניים מהם, תומר ברכה (להלן: ברכה ) ומור אדר (להלן: אדר ). לצורך כך, קשר העורר קשר עם הנאשמים האחרים בפרשה, שבמסגרתו הם תכננו להשיג כלי נשק ולפגוע בברכה ואדר. בימים 29 ו-30 בדצמבר 2012 העורר ונאשמים נוספים (נאשמים 2, 3, 5 ו-6) ערכו תצפיות באזור ביתו של ברכה, ברכב ובאופן רגלי, על מנת לבחון את הסביבה. לפי הנטען בכתב האישום, העורר רכש רובה, שהובל אליו ביום 31.12.2014 על-ידי נאשם 2, ונמסר לו כאשר נכחו במקום נאשם 6, נאשם 3 ומעוז. במעמד זה הרובה הושם במקום מסתור, שממנו הוא נעלם מאוחר יותר. בהמשך לכך, פעל העורר להשגת כלי נשק נוסף ורכש אקדח חצי אוטומטי וכן מחסנית שהכילה ארבעה כדורים. ביום 14.1.2015 תכנן העורר עם נאשם 4, ליאור מירו (להלן: מירו ), כי הם יעבירו את האקדח למקום בהתאם למה שייאמר להם. באותו יום עדכן נאשם 6 את העורר באשר למיקומם של הקורבנות המיועדים בשיחת טלפון. מיד לאחר מכן העורר התקשר לנאשמים נוספים שיצטרפו לפעולה. מאוחר יותר הוטמנו האקדח והמחסנית על-ידי מעוז, שהיה מלווה על-ידי מירו, ונאשם 8, לירן זוזוט (להלן: זוזוט ). הטמנת הנשק נעשתה בידיעתו ובהסכמתו של העורר. לאחר מכן נסעו מירו, מעוז וזוזוט לביתו של העורר על מנת לקבל פרטים באשר להמשך מימושה של התוכנית הפלילית. באותו ערב תפסו שוטרים את האקדח וסיכלו את זממם של הנאשמים. בגין עובדות אלו יוחסו לעורר העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); החזקת נשק (לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין); ונשיאת נשק (לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין).

3.

על פי עובדות האישום השני, העורר חשד שבת זוגו באותה עת, חגית צלר (להלן: חגית ) מתרועעת עם אחר. ביום 3.1.2015 תקף העורר את חגית בשל חשדו זה. הוא סטר לה בפניה ובידיה, תפס את לחיה והטיח את פניה בקיר, בעט בה והפיל אותה. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו לחגית שטפי דם וחבורות. ביום 4.1.2015 איים העורר על חגית כי "ישבור לה את הפנים" אם תהיה עם גבר אחר וכי אם היא תדבר עם גבר אחר בזמן שהוא איתה "ישחט אותה". בגין עובדות אלו יוחסו למשיב עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (בת זוג) (לפי סעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ג) לחוק העונשין); ואיומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרם של כל הנאשמים בפרשה עד תום ההליכים נגדם. ביום 29.3.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד חמישה מהנאשמים, ובהם העורר. יצוין, כי שלושת הנאשמים הנוספים בכתב האישום הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה כנגדם. בית המשפט המחוזי התייחס לתשתית הראייתית שהוצגה, שנסמכה על חקירה סמויה בעניינם של הנאשמים, אשר כללה שיחות טלפון שהוקלטו בין המעורבים בפרשה בתאריכים הרלוונטיים, מכוח צווי האזנת סתר, וכן לדיווחי המעקב של בלשי משטרה שעקבו אחרי הנאשמים בתאריכים אלו. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לראיות ישירות כדוגמת נוכחותם של ברכה ואדר ברחוב בבת ים בתאריך 29.12.2014 בשעה 19:30 (שעל-פי הנטען תאמה תכנים שנקלטו בשיחות); האקדח שמצאו השוטרים במקום המסתור; וכן ראיות מהחקירה הגלויה, לרבות הודעות הנאשמים או שתיקתם, ובראשן התוודותו של מעוז בפני מדובב בתא המעצר.

5.

בית המשפט המחוזי התייחס למציאת האקדח על-ידי השוטרים, ולראיות שנגעו להובלתו על-ידי שלושה מהנאשמים, ובכללם מעוז, כאשר בתחילה ניסה להטמינו במקום אחד ולאחר מכן החליף את מקום המסתור (מה שתאם גם את הדברים שאמר מעוז למדובב, מאוחר יותר). עובדת מציאתו של האקדח ומקום הימצאותו שופכים אור, כך נקבע, על שיחות טלפון שקיים העורר קודם להעברת האקדח לידיו. הדברים אמורים גם לגבי הרובה שהושג קודם לכן והיה ברשות הנאשמים, כפי שעולה מן התמליל של השיחות בין מעוז למדובב. בית המשפט המחוזי קבע כי שיחות הטלפון של העורר, יחד עם אמירותיו של מעוז למדובב, מהוות ראיות לכאורה להשגת הרובה, ועולה מהן כי בלילה שבין ה-31.12.2014 ל-1.1.2015 מעוז נשלח להביא את הנשק ממקום המסתור, ואז גילה כי הוא נעלם. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבשיחות המוקלטות איש מהנאשמים לא מזכיר את כלי הנשק בשמם, אך הוסיף כי אמירותיו של מעוז למדובב בתא המעצר מפשטות את ה"קודים" שבהם השתמשו הנאשמים.

6.

ביחס לעבירת הקשר קבע בית המשפט המחוזי כי עובדת קיומו של סכסוך בין שתי החבורות – חבורתם של העורר והנאשמים הנוספים בפרשה, מצד אחד, וזו שאליה השתייכו ברכה ואדר, מצד אחר – מעוגן בראיות, הן באמירה של העורר עצמו למפקח יובל בן שושן (להלן: בן שושן ) לאחר שנעצר, והן באמירותיו של מעוז למדובב. בית המשפט המחוזי קבע כי עובדה זו הייתה לכאורה המניע לפגישות, להתארגנויות ולשיחות שתועדו בהאזנות הסתר. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהנאשמים ניהלו שיחות טלפון קצרות וממוקדות, שעיקרן שימוש בקודים מוסכמים, ועמד על ביטויים שונים בשיחות העוררים כגון "להוציא את האוטו מהחניון", "קראו לו לדגל", וכן "שלא יראו אותך עכשיו יותר מדי". בית המשפט המחוזי אף קבע כי קיים קשר בין התנהלותם של חלק מן הנאשמים, ובכללם העורר, לשיחת טלפון מספר 795, שתיעדה אמירה של הנאשם 5, אמיר שלוש (להלן: שלוש ) עם העורר לפיה "הילדים בחוץ", כאשר מיד לאחר מכן העורר קרא לנאשמים נוספים להצטרף אליו. לאחר חלוף זמן קצר התקשר העורר שוב לשלוש שחזר ואמר "הילדים בחוץ". המשטרה סברה כי מילים אלו כוונו לברכה ואדר, ששהו באותה עת בקרבת ביתו של ברכה, ונאספו על-ידי השוטרים על מנת למנוע פגיעה אפשרית בהם. בית המשפט המחוזי דחה את הפרשנויות שהציעו באי-כוח הנאשמים לשיחות אלו, בקבעו כי שיחות הטלפון מגלמות ראיות לכאורה לא רק על-פי תוכנן, אלא גם על פי מאפיינים של טון וצורת דיבור, ולא פחות מכך, בשים לב להשתלבותן עם ההתרחשויות בפועל. בית המשפט המחוזי קבע, כי השיחות אינן עומדות בפני עצמן, ואת מה שסתום בהן ניתן לפענח באמצעות אמירותיו של מעוז למדובב.

7.

באשר למהימנותו של מעוז, אשר אמר לחוקריו כי שיקר למדובב, נקבע כי נוכח המבנה הראייתי המיוחד תעמוד סוגיית מהימנותו של מעוז למבחן בדיון בתיק העיקרי, אך כי בעת הזו ניתן להתייחס לאמירותיו למדובב כראיה בעלת משקל.

8.

על אף שתיקתו של העורר בחקירתו והכחשותיהם של נאשמים נוספים בחקירה, בית המשפט המחוזי קבע כי ממסכת הראיות כולה עולה תשתית ראייתית לכאורית לאירועים הנטענים בכתב האישום, ובכלל זה האופן שבו בלשו הנאשמים אחר ברכה ואדר, הובלת האקדח לעורר והסתרתו, וכך גם השגת הרובה (אם כי נקבע שהתשתית הראייתית ביחס לרכישת הרובה, לנשיאתו ולהחזקתו איננה בעוצמה גבוהה). טענתו של העורר כי ה"פטרולים" ליד ביתו של ברכה היו תמימים ונועדו ל"רחרח" אחר פעילותה של חגית, בת זוגו, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. זאת, נוכח העובדה שהעורר שתק בחקירתו ונמנע מלתרץ את מעשיו וכן בשים לב לכך שטענה זו אינה מבוססת בראיות, שכן עולה משיחת טלפון בין העורר לחגית, שנקלטה אף היא, כי האחרונה שהתה באותה עת בדירתו של העורר.

9.

כן נדחו טענות הנאשמים ביחס למשקל שיש לייחס לאמירותיו של מעוז בפני המדובב. בית המשפט המחוזי קבע, כי הטענה שמעוז ניסה להפליל את העורר מקומה בהליך העיקרי, וכי בשלב זה אין מקום לדיון בהערכת מהימנותם של העדים. עוד נקבע, כי מעוז מסר את הדברים למדובב בתא המעצר מבלי שיידע כי ייעשה בדבריו שימוש, והפרטים שנידב עולים בקנה אחד עם שיחות הטלפון, נסיבות המפגשים והתנהלותם של הנאשמים כפי שזו עולה מדו"חות העיקוב. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של העורר כי האקדח שהטמין מעוז שימש את מירו לצורך הגנה עצמית, וכי ההטמנה נעשתה רק כדי שלא להכניס אקדח לביתו של העורר הנחשב "יעד משטרתי", אם כי ציין שזו "תיאוריה מעניינת", אשר שעתה תגיע במסגרת הדיון בתיק העיקרי. גם בהקשר זה הביע בית המשפט המחוזי תמיהה כי העורר העלה טענות אלו רק כעת, לאחר ששתק בחקירתו. על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לעורר. כך נקבע גם ביחס לנאשמים האחרים, אם כי לגבי הנאשם 8, שנוסף בכתב האישום המתוקן, זוזוט, נקבע כי קיימת לגביו חולשה ראייתית ספציפית המצדיקה בחינת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר.

10.

בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת עילת מעצר כנגד כלל הנאשמים, וכי בעבירות נשק ישנה מסוכנות גבוהה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, ולא כל שכן כשהנשק נועד לפגוע באדם, ולצורך כך נקשר הקשר הפלילי. בית המשפט המחוזי ציין עוד, כי בהתייחס לעבירות מסוג זה רק במקרים חריגים ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה. בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

11.

להשלמת התמונה יצוין, כי באותה החלטה הורה בית המשפט המחוזי על בחינת עניינם של שלושה נאשמים נוספים לבחינת שירות המבחן (נאשמים 3, 5 ו-8), וזאת בנוסף לעניינם של שני נאשמים נוספים שהסכימו לקיומן של ראיות לכאורה לגביהם (הנאשמים 2 ו-4). הנאשם 6, שהוא קטין, שוחרר לחלופת מעצר מרוחקת בבית דודתו. מעוז, שמשפטו הופרד, הסכים גם הוא בתאריך 23.3.2015 לקיומן של ראיות לכאורה כנגדו והוא נעצר עד תום ההליכים כנגדו. בשלב זה, נאשמים 2, 3 5 ו-6 שוחררו לחלופת מעצר בתנאים, ואילו הנאשמים 4, 7 ו-8 נעצרו עד תום ההליכים כנגדם (להשלמת התמונה ייאמר כי הנאשם 4 לא הצליח להציג חלופת מעצר מספקת, ואילו הנאשמים 7 ו-8 נעצרו בהסכמתם, בין היתר על רקע מעצר ומאסר בתיקים אחרים). עוד יצוין, כי הנאשם 5, שלוש, שלו מיוחסות עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת נשק (אם כי לא נשיאת נשק) הגיש אף הוא ערר לבית משפט זה. ערר זה התקבל ביום 18.5.2015 במובן זה שבית המשפט הורה על ביטולם של מעצר הבית וצו הפיקוח שהוטלו על שלוש, תוך הותרת שאר תנאי השחרור בעניינו בעינם (בש"פ 3161/15, השופטת א' חיות ).

הערר

12.

העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לטענת העורר, קיימות פרשנויות מסתברות נוספות למכלול הראיות, ובכללן לתכנים שנקלטו בשיחות ודו"חות העיקוב. העורר הדגיש כי לא ביקש כי יוכן תסקיר בעניינו בבית המשפט המחוזי משום שהוא משליך יהבו על הטענה כי למעשה אין בתיק ראיות לכאורה המצדיקות את השארתו במעצר.

13.

העורר טוען כי לא הונחה תשתית מספקת לטענה שהשיחות שניהל היו "מקודדות". כך למשל, לטענתו אין בסיס לפרשנות השיחה שלו עם מירו באשר לכך שיגיע אליו עם "חבר" כאילו הכוונה להגעה עם אקדח, וזאת בנסיבות שבהן מירו הגיע לביתו מלווה בחבר, הוא הנאשם 8, זוזוט. עוד טען העורר שהוא מזמין את מירו להגיע אליו עם חבר, כיוון שלמירו אין רישיון נהיגה. העורר עומד על כך שהמדינה לא הצביעה על אמירה של מעוז למדובב באשר לכך שהשיחות היו "מקודדות" או באשר למשמעותם של קודים נטענים.

14.

כמו כן, העורר טוען שקיים הסבר חלופי משכנע ל"פטרולים" שבוצעו ברחוב והמדינה ייחסה למעקב אחר ברכה ואדר. לטענתו, המדובר היה בניסיונות להתחקות אחר צעדיה של חגית, בת זוגו. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את ההסבר הנוגע למעקב אחר חגית על סמך האמירה שמשיחה טלפונית של העורר עמה ניתן היה ללמוד שהיא בבית באותה עת. לדבריו, אין עדות לכך בשיחות המוקלטות שהוצגו במסגרת חומר הראיות.

15.

העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שדחה את טענתו כי הגרסה שמסר מעוז למדובב נועדה להפליל אותו. העורר טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס לגרסת מעוז מתעלמת מן העובדה שחקירתו של מעוז הופסקה ונעשה ניסיון לשכנע אותו להיות עד מדינה. עוד מפנה העורר לתמליל הדיבוב, שבו המדובב מתועד כאומר "אנחנו יכולים להפגיש אותך עם הפרקליטות" ואילו מעוז מתועד אומר שהוא מוכן לעשות הכול כדי "למזער נזקים" ולראות איך הוא "מוריד את הדברים". ממילא, כך נטען, מעוז הבין שהוא "הסתבך" בנוגע לנשק שנתפס, ועל כן ניסה להרחיק את עצמו ולהפליל את העורר מהמעורבות בניסיון הרצח המיוחס לו. לטענת העורר ניתן ללמוד זאת גם מכך שמעוז מסר יותר מאוחר לחוקריו כי שיקר למדובב. כן מפנה העורר לכך שמעוז טען אף בפני המדובב שהוא לא מכיר את יתר הנאשמים, אלא רק את העורר, ועל כן לא ניתן להוכיח שנקשר קשר בין כלל הנאשמים.

16.

העורר טוען עוד כי אין ללמוד דבר מהמזכר של מפקח בן שושן ממעצרו של העורר, שבו נכתב כי העורר הודה בקיומה של יריבות בינו לבין חבורה אחרת, לצורך ביסוס הראיות לכאורה לכתב האישום שהוגש נגדו. לטענתו, המזכר המשטרתי שנכתב אז לא קובע כי קיים סכסוך בינו לבין האנשים הספציפיים המעורבים בפרשה או כי נקשר קשר על מנת לפגוע בהם. עוד טוען העורר כי גם אם קיים סכסוך כזה או אחר, ארוכה הדרך מכאן ועד לקביעה כי מדובר בסכסוך דמים המכוון לפגיעה. לטענתו, לא ניתן ללמוד מן הראיות על קיומו של סכסוך בין החבורות, ועל כן אין גם כל ראיה להוכחת הקשר הנטען. לטענתו של העורר, אף ברכה הכחיש את קיומו של הסכסוך האמור במשטרה, ואדר אף אינו מתגורר בבת ים.

17.

באשר לעבירות של החזקת הנשק ונשיאת הנשק, טוען העורר כי קיים פיחות בעוצמת הראיות המתייחסות אליהן, וכי כך סבר גם בית המשפט המחוזי שכינה את התיאוריה של העורר ביחס לאקדח כתיאוריה "מעניינת". על פי טענה זו, מירו נשא את האקדח לצורך הגנה עצמית (שהוא נושא על עצמו בשל תקיפה שעבר) וביקש עזרה מהעורר וממעוז בהצפנת האקדח לשעות ספורות בלבד, כיוון שידע שהוא אינו יכול להכניס את האקדח לביתו של העורר, בשל היותו "יעד משטרתי", כמי שהוא בעל עבר פלילי גם בתחום הנשק. העורר שב וטוען שלא מדובר באקדח "מוזמן" לצורך פגיעה באדם כלשהו.

18.

לבסוף, העורר טוען כי קיימים חסרים ראייתיים המעלים תמיהות בגרסת המדינה, וביניהם העובדה שלא הועבר הדיסק של שיחת מעוז והמדובב, אלא רק התמליל. לטענתו, ייתכן ויש דברים שאינם מתועדים בתמליל, והראיה שהוגשה אינה מלאה. העורר אף טוען כי טרם הועברו לו על-ידי המדינה תמלילי השיחות ואף זיהוי קולותיהם של המעורבים בפרשה בשיחות.

19.

לסיכום, העורר טוען כי כלל הראיות בתיק הן ראיות חלשות ונסיבתיות והן אינן מובילות יחדיו לכדי תמונה מרשיעה בהכרח, ועל כן אין הן מספיקות על מנת לבסס ראיות לכאורה (בהפניה לבש"פ 8311/13 אברמוב נ' מדינת ישראל (19.12.2013)). לטענתו, בהתחשב בכל אלה, כל שנותר בחומר הראיות הוא שתיקתו של העורר בחקירה ומציאת האקדח, ובאלה אין די על מנת לבסס ראיות כנגדו (בהפניה לבש"פ 9126/04 חוסייני נ' מדינת ישראל

(7.11.2004)).

20.

המדינה סבורה שדין הערר להידחות, מאחר שהמכלול הראייתי – בהצטברותו – מניח בסיס של ממש לראיות לכאורה.

21.

המדינה סבורה כי ההאזנות לשיחות הטלפון תומכות במידה רבה בעובדות כפי שהן מפורטות בכתב האישום. לטענתה, דבריו של מעוז למדובב מלמדים במידה רבה על ה"קודים" שבהם השתמשה החבורה בשיחותיה, במובן זה שמהקשר הדברים ניתן ללמוד כיצד נעשה השימוש בקודים. כך למשל, המדינה מצביעה על כך שמן ההתייחסות של מעוז ל"אם 16 ארוך" ניתן להבין מהי משמעותה של המילה "ארוך", וכך הלאה.

22.

המדינה הפנתה לשיחות שמהקשרן ומן הרצף שלהן ניתן להבינן כמכוונות לאירועים הפליליים המתוארים בכתב האישום. כך נטען ביחס למילים "הילדים בחוץ" (בכל הנוגע להימצאותם של ברכה ואדר ברחוב), כמו גם לשיחות הרבות שעסקו בדבר מה ש"נעלם" וזאת לאחר שהמעורבים לא מצאו את כלי הנשק שנעלם. כן טוענת המדינה כי אופיין של השיחות, שהן "קצרות ומבצעיות", מלמד אף הוא על תוכנן.

23.

המדינה סבורה כי לא ניתן לייחס משקל רב להסברים החלופיים שנשמעו מפי בא-כוח העורר באשר לתוכנן של השיחות כאשר אלה נשמעו כולם מפי בא-כוחו של העורר, בדיעבד, ולא מפיו של העורר עצמו בחקירתו במשטרה.

24.

באשר לטיעון הנוגע למעקב אחר חגית מסביר בא-כוח המדינה כי טיעון זה נסתר מן השיחות המוקלטות עם חגית. בהקשר זה, טען בא-כוח המדינה כי שיחות אלה לא נמסרו להגנה תחילה משום שאלה סווגו תחילה כשיחות פרטיות ולא רלוונטיות, אך לנוכח הטיעון שנשמע מפי ההגנה אלה יועברו לעיון ההגנה גם כן.

25.

לבסוף, טוענת המדינה בכל הנוגע לזיהוי הקולות בשיחות – כי זיהוי הדוברים נתמך קודם כל במספרי הקווים שלהם בוצע ההאזנה ולהזדהות הדוברים. עם זאת, צוין כי זיהוי הקולות יושלם לאחר סיום התהליך של תמלול ההקלטות.

26.

ביום 5.5.2015, לאחר הדיון שהתקיים בפני, עדכן בא-כוח המדינה כי קיבל לידיו את השיחות בין העורר לחגית, לאחר סיווגן מחדש כשייכות לחומר הראיות. בא-כוח המדינה עדכן כי מדובר בשיחות טלפון ומסרונים מהתאריכים 29 ו-30 לדצמבר, בשעות הרלוונטיות ל"פטרולים" שתוארו בכתב האישום. נטען, כי מתוכן השיחות עולה כי העורר יודע איפה חגית נמצאת והיא אף מחכה לבואו, דבר שאינו מתיישב עם הטענה שהפטרולים נועדו לעקוב אחר מעשיה. כן נטען כי אף לא הוסבר מדוע צירף אליו העורר נאשמים נוספים לפטרולים אלה. להודעת העדכון צורפו תמלילי השיחות והמסרונים.

27.

בהמשך לכך, הוריתי כי בא-כוח העורר יוכל להשלים טענותיו בכל הנוגע לתמלילי השיחות עם חגית שהועברו אליו באיחור, ובא-כוח העורר הגיש תגובה להודעת העדכון שהוגשה. בא-כוח העורר טוען שאין בשיחות ובמסרונים שהוצגו על-מנת להפריך את טענתו בדבר הפטרולים, וכי אין כל ראיה לכך שבזמן שהעורר היה מצוי בקרבת ביתו של ברכה הוא שוחח עם חגית שהמתינה לו בביתו. לטענת העורר, בשיחה מתאריך 29.12.2014, בשעה 17:42, עולה מהתמליל כי חגית מצלצלת לעורר ואומרת שהיא בביתה, כאשר העורר מציין שהוא עבר ליד ביתה זה עתה, מה שתואם את הנטען בכתב האישום לפיו החל משעה 17:30 ערך העורר סיורים ברחובות הסמוכים. עוד צוין כי חגית גרה ברחוב משה סנה 10 בבת ים, ועוקבי המשטרה אף צפו בעורר כשהוא ממתין בשעה 18:14 ברחוב משה סנה ליד ביתה של חגית. בהקשר זה, נטען עוד כי ההסבר לדברים הוא כי העורר שואל את חגית למיקומה, וגם בודק זאת הלכה למעשה. ביחס לתאריך 30.12.2014 נטען, כי ה"תצפית" באזור ביתו של ברכה על-פי כתב האישום הייתה רק משעה 19:00, ועל כן השיחה שצורפה להודעת העדכון בין העורר לחגית, בשעה 16:18 ממנה עולה כי חגית בדרך אליו, או מסרונים משעה 20:57 מהם עולה כי היא בדירתו, אינם מעלים או מורידים. אף נטען כי לא ידוע אם חגית אכן הגיעה לדירת העורר אחרי השיחה, וכי ייתכן שלא הגיעה והעורר יצא על מנת לבדוק את תנועותיה.

דיון והכרעה

28.

לאחר עיון בחומרי החקירה ושקילת טענותיהם של הצדדים אני סבורה שדין הערר להידחות.

29.

כידוע, גם במצב בו כל הראיות הן ראיות נסיבתיות, ייתכן ובית המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים כנגדו, וזאת אם מדובר בראיות עוצמתיות על פניהן, ששילובן יחד יוצר על פני הדברים מסכת ראייתית רצופה של עובדות שיכולות לבסס הרשעה. בהקשר לתרחישים החלופיים שמציע העורר, יש לבחון אם אלה מצביעים על חולשה כזו בראיות ששומטת את הקרקע תחת התרחיש המפליל, או שמא מדובר בהסבר חלופי הגיוני שעשוי להתקבל בסופו של ההליך הפלילי (ראו למשל: בש"פ 3484/14 מדינת ישראל נ' חיימוב

, פסקאות 26-23 (22.5.2014); בש"פ 898/15 עזיז נ' מדינת ישראל , פסקה 34 (19.2.2015)).

30.

לא השתכנעתי שההסברים החלופיים שמציע העורר הם בעוצמה השוללת את פוטנציאל ההרשעה בצירופן של הראיות הנסיבתיות. כך לגבי התצפיות וקשירת הקשר לפגוע בברכה ואדר (בראש ובראשונה ביחס להסבר החלופי כי התצפיות סביב הבית נגעו לחגית בלבד), וכך גם לגבי עבירות הנשק (שנטען לגביהן כי העורר רק "עזר" למירו להחביא את הנשק).

31.

חומרי החקירה שהציגה המדינה גם בפני נסמכים בעיקרם של דברים על שלושה אדנים: האזנות הסתר, דו"חות העיקוב והודעות וחקירות של הנאשמים בפרשה, ובראשם תמליל הדיבוב של מעוז.

32.

יש לציין כי על-פי המתואר בדו"חות העיקוב קיימות אי התאמות מסוימות בין הנאמר בכתב האישום לבין דו"חות אלו ולמשמעויות שניתנו בעקבותיהם לשיחות הנאשמים. השופטת חיות עמדה על כך בהחלטה בעניינו של נאשם 5, שלוש (בש"פ 3161/15 הנ"ל, בפסקה 5). בהקשר זה יש לציין כי השופטת חיות התייחסה בעיקר לשיחה שבה נשמע שלוש אומר לעורר "הילדים בחוץ" כאשר באותה עת הוא לא היה קרוב לביתו של ברכה. אולם, בהקשרו של העורר בפני, אין חולק כי דו"חות העיקוב מצביעים על הימצאותו של העורר יחד עם נאשמים נוספים בקרבת ביתו של ברכה – לעיתים ממש בקרבת הבית (בחניון הצופה עליו ואף ליד הבית עצמו, וראו למשל סעיף 10 בדו"ח עיקוב 14, סיכום פעילות לתאריך 29.12.2014 מיכאל ביטון), ולעיתים בסביבת הבית, גם אם במרחק כמה רחובות שם. גם העורר לא חלק על הימצאותו באזור זה יחד עם הנאשמים הנוספים, אלא טען כי עשה זאת על מנת "לרחרח" אחרי חגית. דין טענה זו להידחות. לא זו בלבד שהמדינה הציגה תמלילי שיחות שיש בהן כדי לתמוך בעמדה שהעורר ידע היכן חגית נמצאת במועדים הרלוונטיים, אלא גם ששתיקתו של העורר בחקירה בנוגע לכך מעלה תמיהות.

33.

חשוב להטעים, כי העורר שתק לכל אורך חקירתו, ונמנע מלהציג הסברים לכלל ההתרחשות. הסברו המאוחר כי שתיקתו נועדה להגן על חגית על מנת לא לחשוף את הקשר ביניהם ניתן באופן של "חוכמה לאחר מעשה". העורר מסביר את העובדה שלא סיפק הסברים באשר לחגית בכך שהוא מסוכסך עם אמיל, שחגית הייתה עמו בקשר רומנטי, וכן בכך שחגית היא חברה טובה של ברכה ולכן העורר חשד שהיא עשויה להימצא בקרבת ביתו. במידת מה מדובר בטענה מעגלית, שכן, העורר טוען כי כלל אין לו סכסוך עם חבורתו של אמיל, ובכללם אדר וברכה. על כן, הספק הנטען שמעלה העורר באשר להימצאותו באזור אינו "שומט את הקרקע" תחת התרחיש המפליל, כפי שנטען, ואין בו כדי לפגוע בראיות לכאורה כנגדו.

34.

באשר להאזנות הסתר, המדינה הציגה חומר הקלטות עשיר, אשר ממנו עולה כי השיחות נשמעות פעמים רבות "מקודדות" ולמצער "זהירות". רוב השיחות הן קצרות ואף מינימליות, כך שנאמרים בהם דברים "סתומים" והדוברים שואלים זה את זה "הבנת", או מתעקשים שלא לדבר על הדברים בטלפון (ראו למשל שיחה 848 מיום 30.12.2014 בין העורר למעוז, שיחה 524 מיום 14.1.2015 בין העורר לנאשם 2, ושיחה 790 מיום 29.12.2014 בין העורר לנאשם 6 וכן שיחות 553 ו-572 מיום 14.1.205 בין מעוז לעורר). אין ספק כי השיחות מעלות שאלות לגבי התנהלות העורר והנאשמים הנוספים, במיוחד בהינתן מיקומיהם בדו"חות העיקוב, והעובדה שהנאשמים, ובראשם העורר, נמנעו מלתת הסברים לשיחות או לדו"חות הללו.

35.

בצד זאת, אני סבורה כי עמדתה של המדינה לפיה מעוז "מפשט" את הקודים בדיבוב אינה חפה מקשיים. אכן, מעוז מציין כי "בטייפ לא מדברים אקדח לא מדברים ברזל, אין את הביטוי הזה בהקלטות ברזל משהו וזה" (עמ' 10 לתמליל הדיבוב). אולם, לא ניתן להבין מכך בהכרח מהן המשמעויות המקודדות של המלים שבהן כן נעשה שימוש. מנגד, גם טענותיו של העורר באשר למשמעות ה"פשוטה" של המלים שנאמרו אינן נקיות מספקות. בהקשר זה, ניתן לציין כי טענת בא-כוחו של העורר לפיה כאשר העורר אמר למירו לבוא "עם חבר" הוא התכוון לחבר ממש, היינו לנאשם 8, זוזוט, מעלה סימני שאלה, במיוחד נוכח השימוש במילה "חבר" בהקשרים שונים ולעיתים "סתומים" בהאזנות הסתר (ראו למשל: שיחה 524 מיום 14.1.2015; שיחה 899 מיום 31.12.2014; וכן שיחה 553 מיום 14.1.2015).

36.

בעיקרו של דבר, אני סבורה כי יש במכלול הראייתי שהוצג ראיות לכאורה הקושרות את העורר לסכסוך ולקשירת הקשר, ואף להחזקת הנשק. כך למשל, על אף שהעורר מכחיש את הסכסוך בין שתי החבורות, הרי שדבר קיומו עולה בבירור מתמליל הדיבוב של מעוז, פעמים רבות (ראו עמ' 14, 23 ו-28 לתמליל הדיבוב, עמ' 2 להודעת המדובב מיום 21.1.2015). כן עולה מהתמליל בבירור הקשר של העורר להחזקת הנשק והטמנתו (ראו עמ' 22 לדיבוב, עמ' 3-2 להודעת המדובב מיום 21.1.2015). בהקשר זה, מעוז סיפר למדובב על החבאת הנשק בהרחבה, תוך התייחסות, בין היתר, לכך שהלך לחפש את הנשק יחד עם חברתו. ראיה זו מקבלת משנה חיזוק גם מהחקירה של בת זוגו של מעוז במשטרה מיום 18.1.2015 המעידה על דברים דומים, וגם מדו"ח העיקוב המעיד על כך (סעיפים 6 ו-7 לדו"ח עיקוב מספר 9, דו"ח פעילות לתאריך 14-15.1.2015 מיכאל ביטון).

37.

לכך מצטרפות גם האזנות הסתר מיום 14.1.2015. ראשית, קיימות מספר שיחות בין מירו לעורר, לגבי הבאת דבר מה לעורר, ובהמשך לכך שיחה הקשורה לכך אף בין העורר למעוז, שבה מעוז מביע ספקות באשר למיקום שאליו מירו "מביא" את הדבר האמור. בשיחה עם המדובב אומר מעוז כי היו לו ספקות באשר למיקום החבאת הנשק. מאוחר יותר באותו יום נקלטו מספר שיחות בהן מעוז מדווח לעורר כי הוא "לא מוצא את זה", והעורר מביע דאגה "אני מת אחי, זה שבע עשרה אלף שקל מה קרה לך". גם סכום זה עולה בשיחה עם המדובב לגבי הנשק. התחברות הדברים יחדיו מביאה לתשתית לכאורית מספקת ביחס להחזקת הנשק על-ידי העורר.

38.

בשולי הדברים יש להעיר, כי הדיבוב של מעוז, אשר "שופך אור" על הסיטואציה בכללותה, הוא חלק ממערך הראיות הנסיבתיות הרחב שהוצג כנגד העורר. העורר העלה טענות כנגד הדיבוב שהן בעיקרן טענות של מהימנות, שאין מקום לבחון אותן בשלב זה של "ראיות לכאורה", כשמדובר בראיות שטרם עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי (ראו למשל: בש"פ 7953/10 חאלדי נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (4.11.2010); בש"פ 3732/13 אסדי נ' מדינת ישראל , פסקה ו' (4.6.2013)) . בהקשר זה, הטענות הנוגעות לציפייתו של מעוז לשמש עד מדינה אינן בעלות בסיס איתן דיו, והן נוגעות לעניינים שיתבררו במשפט. מכל מקום, בעת הזו מדובר בחלק חשוב של חומר הראיות נגד העורר, אשר כמפורט לעיל, עולה בקנה אחד גם עם ראיות נוספות שהוצגו, ואלו מספקים יחד את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת בשלב זה.

39.

בשים לב לכל אלה אני סבורה שהונחה תשתית מספקת לראיות לכאורה נגד העורר. לצד זאת, האמת ניתנת להיאמר שלא כל הראיות הן בעוצמה גבוהה. המיקומים המצוינים בדו"חות העיקוב אינם תואמים במדויק את המתואר בכל סעיפי כתב האישום, והשיחות שנקלטו אינן תמיד ברורות על פניהן, על אף שהן לכל הפחות מעוררות חשדות. נוכח זאת, אני סבורה כי יש מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר (ראו: בש"פ 4584/11 ג'בארין נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (5.7.2011) ). בחינה זו טרם נעשתה מן הטעם שהעורר ביקש לתקוף ראשית את הראיות כנגדו. אני מורה אפוא כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת חלופות מעצר אפשריות שיציג העורר. בחינה זו תיעשה בכפוף ובשים לב לעברו הפלילי של העורר ולעבירות החמורות בהן הוא מואשם במסגרת האישום הראשון, שהכלל בהן הוא דווקא מעצר עד תום ההליכים (וראו למשל: בש"פ 2509/13 דהן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (18.4.2013); בש"פ 4850/08 אבו הניה נ' מדינת ישראל , פסקאות ו'-ז' (10.6.2008)).

40.

סוף דבר: הערר נדחה. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת חלופת מעצר בעניינו של העורר.