בש"פ 8676/10 חילו סלאמה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה במ"ת 824-11-10 מיום 7.11.2010, לפיה יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי מיוחסות לעורר עבירות של החזקה ונשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה. נטען כי ביום 15.10.10 בסביבות השעה 23:30 הגיע אחיו של העורר למקום בו שהה המתלונן עם כמה מחבריו. בין אחי העורר לבין אחד מחברי המתלונן התפתח דין ודברים, אשר במהלכו ביקש המתלונן מאחיו של העורר לעזוב את המקום. לאחר זמן קצר הגיע למקום העורר כשהוא מחזיק אקדח ללא רשות על פי דין לנשיאתו והחזקתו ופנה אל המתלונן, תוך כדי השמעת איומים לעברו. בהמשך התפתח בין העורר למתלונן מאבק שבמהלכו שלף המתלונן אקדח וירה מספר יריות, אשר אחת מהן כוונה למתלונן ופגעה בכתפו הימנית. בתגובה התערבו חבריו של המתלונן בנעשה והעורר הלך מהמקום. עקב הפגיעה אושפז המתלונן מספר ימים בבית החולים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט (כבוד השופט א' טובי) קיבל את הבקשה. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בנוסף קבע בית המשפט כי לאור נסיבות המקרה אין כל חלופה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר. בית המשפט הדגיש את נסיבות המקרה בהן הניף העורר נשק על אדם אשר הגדיר כחבר, בעניין פעוט, בתעוזה רבה ומבלי שהפעיל שיקול דעת תוך שהוא מעמיד את חייהם של הסובבים אותו בסיכון רב.

מכאן הערר שבפניי.

3.

בא כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים מבלי שבחן את האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר. לשיטתו, ניתן לאיין את מסוכנות המשיב על ידי חלופת מעצר, ולכל הפחות יש לקבל בעניינו תסקיר של שירות המבחן. לחיזוק טענתו מציין הוא כי העורר נעדר עבר פלילי ומנהל אורח חיים נורמטיבי. בא כוח העורר תמך את דבריו בפסיקה

המלמדת כי אף באישומים בעבירות חמורות מהמקרה דנן, הורה בית המשפט לבדוק חלופות מעצר.

4.

טיעוני המשיבה לא נשמעו בשל שביתת פרקליטי המדינה.

5.

דין הערר להידחות. במוקד הערר עומדת השאלה האם קיימת חלופת מעצר אפקטיבית אשר תוכל להשיג את תכליות המעצר. אכן, סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מורה כי על בית המשפט לבחון בכל מקרה האם לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בתנאי שחרור שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה. בפרשת סעאידה התייחסתי לטיבו של המבחן שאותו צריך לערוך בית המשפט :

"מדובר בבחינה דו-שלבית. בשלב הראשון בוחן בית המשפט האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בנסיבותיו הספציפיות של הנאשם בדרך של חלופת מעצר. רק אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, פונה בית המשפט לשלב השני, בו נבחנות חלופות מעצר קונקרטיות ומידת הגשמתן את תכלית המעצר". (בש"פ 3002/06 סעאידה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 17.4.2006)).

בית המשפט ערך את שלב הבחינה הראשון וקבע כי לאור נסיבות המקרה אין לעבור לשלב השני ולבחון את חלופות המעצר הקונקרטיות. בקביעה זו התבסס בית המשפט קמא לא רק על העבירות החמורות המיוחסות לעורר, אלא אף על נסיבות המקרה והתנהגות העורר אשר ממנה למד כי הוא מסוכן לשלום הציבור בדרגת חומרה אשר איננה ניתנת לאיון, ודעתי כדעתו. לאור העבירות המיוחסות לעורר – החזקה ונשיאה של נשק וחבלה בכוונה מחמירה,

נסיבות המקרה וההתנהגות המיוחסת לו בכתב האישום ניתן להסיק כי המסוכנות הנשקפת מהעורר היא רבה ולא ניתן להפיג אותה בשלב זה באמצעות חלופת מעצר. מהמיוחס לעורר, עולה כי נטל נשק ועשה בו שימוש בגין עניין של מה בכך, תוך פגיעה בחברו וסיכון חייהם של אחרים. התנהגות שכזו מצביעה על העדר יכולת ריסון עצמי ומלמדת באופן חד משמעי כי נשקפת ממנו מסוכנות. לכך מתווספת העובדה עליה עמד בית המשפט קמא כי הנשק ששימש לביצוע העבירה לא אותר וייתכן שהוא עדיין מצוי בידי העורר, דבר המחזק את המסוכנת הנשקפת מהעורר ומעורר חשש לשיבוש הליכי משפט.

משכך, דין הערר להידחות.