בש"פ 9753/11 אשרף עלוש נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט בר-עם) בתיק מ"ת 44464-09-11 מיום 29.11.11, בו הוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע

ב.

נגד העורר, יליד 1976, ושלושה אחרים (להלן נאשמים 3-1 ) הוגש ביום 21.9.11 כתב אישום, המייחס לנאשמים 2-1 עשרות עבירות של לקיחת שוחד ועשיית מעשה העלול להפיץ מחלה, ולעורר ולנאשם 3 עשרות עבירות של מתן שוחד, ועשיית מעשה העלול להפיץ מחלה. לעורר יוחסו בנוסף עשרות עבירות של נהיגה ללא רישיון בתוקף. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן ברביעית, המחזיק חמישה אישומים (מהם מיוחסים לעורר ארבעה), שימשו נאשמים 2-1 מאבטחים במחסום אל-ג'יב, סמוך לגבעת זאב, שמטרתו למנוע כניסה לא מבוקרת של אנשים וסחורות משטחי הרשות הפלסטינית לישראל. לפי הנטען, קשרו נאשמים 2-1 עם העורר ונאשם 3, כך שתמורת מתן האפשרות למעבר חופשי של משאיות ומטען ללא בידוק בטחוני, ישלמו העורר ונאשם 3 5,000 ₪ על כל מעבר; בצורה זו הועברו 50 פעמים כלי רכב, והכסף שולם בהתאם. באחד מן המקרים (האישום השני), ביום 30.7.11, שהו בקרבת המקום גורמי אכיפה, ובהם החוקר ניר חבר לשם ביצוע פעולה יזומה; אלה החלו לעקוב אחר העורר כשהוא נוהג במשאית שהוכנסה ללא בידוק. לאחר שהורו לו לעצור הגביר העורר את מהירותו ונהג מעבר למהירות המותרת. בשלב מסויים ניסה רכב המשטרה לעקוף את העורר משמאל, אז הסיט העורר את ההגה בפתאומיות שמאלה, וניסה לנגח את רכב השיטור; זה הצליח להתחמק, אולם סטה לעבר מעקה הבטיחות; בהמשך ניסה העורר שוב לנגח את רכב השיטור. העורר המשיך בנהיגה פרועה, לרבות נהיגה אחורנית בכביש ראשי, כך שאילץ מספר כלי רכב לסטות לשוליים ולבלום, וכן עבר ברמזור אדום, עד שלבסוף הצליח, בעזרתו של נאשם 3, להתחמק; על כן הואשם העורר בנוסף גם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד וחבלה בכוונה מחמירה.

ג.

בדיון ביום 27.9.11 הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה, אולם ביקש לשמור על זכותו לטעון לעניין עוצמתן; בית המשפט הורה על הגשת תסקיר בעניינו. בתסקיר מיום 23.10.11 צוין, כי העורר התקשה להסביר את התנהלותו העבריינית, וניכר כי אינו מבין את ההשלכות החמורות של הפעולות המיוחסות לו; מכאן התרשם השירות כי לעורר דפוסי התנהגות עבריניים. בתסקיר מיום 23.11.11 סקר שירות המבחן את חלופת המעצר שהוצעה (ולאחר שחלופה קודמת נפסלה), בבית אחותו של העורר ובעלה במזרח ירושלים, בפיקוח האחות ובעלה וכן אחיו של העורר ואשתו, אשר יחלקו ביניהם את שעות הפיקוח. השירות התרשם, כי יהא באפשרותם של כל המפקחים שהוצעו להציב לעורר גבולות ולפקח עליו באופן אפקטיבי, ועל כן המליץ לשחרר את העורר לחלופה. השירות המליץ על איזוק אלקטרוני, אולם כיון שזה אינו אפשרי במזרח ירושלים, הומלץ להעמיד את העורר בפיקוח מעצר של השירות.

ד.

ביום 29.11.11 הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. באשר לטענת העורר כי לא הוא שנהג ברכב באורח מסוכן נקבע, כי החוקר ניר חבר זיהה אותו בוודאות. אשר לאפשרות לחלופת מעצר נקבע, כי העבירות המיוחסות לעורר חמורות, ובעיקר נהיגתו הפרועה ונסיונו לברוח מן השוטרים ולנגח את רכבם. לא נתקבלה המלצתו החיובית של שירות המבחן, וזאת נוכח המסוכנות היתרה הטבועה בעצם ביצוען של העבירות. לבסוף נדחתה טענת העורר לפיה יש לשחררו נוכח שחרורו של נאשם 3, וזאת בנימוק שהמעשים המיוחסים לנאשם 3 פחותים בחומרתם.

הערר, הדיון וההודעות המשלימות

ה.

נטען בהודעת הערר, כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחרור העורר, ובכך שדחה את טענת ההפליה בין העורר ובין נאשם 3. עוד נטען, בלא פירוט, כי שגה בית המשפט בקבעו שקיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. בדיון לפניי ביקש העורר להרחיב לעניין היעדר הראיות לכאורה, שטענות לגביהן לא פורטו בהודעת הערר כדי לאפשר למשיבה להכין עצמה, ועל כן ניתנה לו האפשרות להגיש הודעה מעדכנת לעניין זה. בהודעה המעדכנת מיום 24.1.12 נטען, בין היתר, כי החוקר חבר התבלבל תחילה בזיהוי בין העורר לבין אחיו, ועל כן אין ליתן משקל לזיהוי העורר על-ידיו. כן נטען, כי מכשיר הטלפון אשר אוכן בזירת האירוע אינו שייך לעורר, ואמנם הוא מסר בעצמו במסגרת חקירות אירועים קודמים כי זהו מספרו, אולם בעשותו כן, כך נטען, שיקר לחוקרים, ולמעשה לא היה זה מספרו מעולם. עוד נטען, כי אין הוכחה המצביעה על כך שהעורר נטל חלק במתן השוחד, וכי כל תפקידו, לפי כתב האישום, היה לנהוג ברכב.

ו.

באת כוח המשיבה טענה בדיון, כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר המצביעות על זלזול ברשויות החוק, ובצירוף עברו התעבורתי המכביד, אין מקום לשחרורו לחלופה. עוד נטען, כי אף תסקיר שירות המבחן (ראשון מתוך שלושה) מיום 23.10.11 מצביע על מאפייני אישיות בעייתיים המדגישים את המסוכנות הנשקפת מהעורר. אשר לטענת ההפליה נטען, כי העורר, להבדיל משותפיו לכתב האישום, הואשם בנהיגה פראית אשר סיכנה את חיי השוטרים, ומכאן שבצדק הבחין בית המשפט המחוזי בינו ובינם; אמנם נאשם 3 הואשם גם הוא באותה עבירה, אולם החלק המיוחס לעורר בביצועה, כך נטען, גדול בהרבה מזה של נאשם 3. בהודעה מעדכנת מיום 2.2.12 הגיבה באת כוח המשיבה לטענות העורר בדבר היעדר קיומן של ראיות לכאורה. נאמר, כי עבירות השוחד, קשירת קשר לביצוע פשע ועשיית מעשה העלול להפיץ מחלה, המיוחסות כאמור לעורר, אין בהן בהכרח כדי להקים עילת מעצר, ועל כן התמקדו עיקר טענות המשיבה בקיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישום השני, המקים לבדו עילת מעצר. נאמר עם זאת, כי העורר היה חלק מחבורה מתוחכמת, כמעביר המשאיות ובהן סחורה בלתי חוקית לישראל. אשר לאישום השני נטען בפירוט, כי קיימות די ראיות לביסוס אשמת העורר לכאורה באישום זה - איכונים, הודעות שוטרים ועוד, ועל כן, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, יש להותירו במעצר עד תום ההליכים.

הכרעה

ז.

לעניין הראיות סבורני, כדעת באת כוח במשיבה, כי די באישום השני המיוחס לעורר כדי להקים עילת מעצר, ועל כן אתמקד בראיות הקיימות לעניין אישום זה. בזכרון דברים שערך השוטר ניר חבר ביום 7.9.11 צוין, כי באותו יום הבחין במשאית בה נהג, לפי הנטען, העורר ביום האירוע, וזאת לפי צבעה והכתובת הרשומה בצידה. בנוסף, זיהה השוטר חבר את נהג המשאית

- העורר - כמי שנהג במשאית ביום האירוע. במזכר מיום 19.9.11 ציין החוקר חבר, כי זיהה את העורר במשרד החקירות כזה שנהג במשאית הן ביום האירוע והן ביום 7.9.11. יתרה מכך ובניגוד לטענת העורר לעניין זה, כאשר עלתה הסברה כי אחיו של העורר - אותו מכיר החוקר מאירועים קודמים - היה זה שנהג במשאית ביום האירוע, לאחר שהתבקש חבר לזהותו ציין מפורשות כי לא בו הבחין כנוהג המשאית, אלא באחיו העורר (זכרון דברים מיום 6.9.11). באותו זכרון דברים ציין החוקר חבר, כי אמנם בעת האירוע סבר שיתכן שהוא מזהה את אחיו של העורר כנהג, אולם לאחר שראה את שני האחים הבין כי היה זה העורר שנהג ברכב. בנוסף לכך, מפקד מחסום אלג'יב, אשר על-פי החשד לקח גם הוא שוחד בעבור העברת המשאיות, העיד כי במרבית המקרים היה זה העורר שנהג במשאית שעברה במחסום (הודעתו מיום 7.8.11, ש' 51-50).

אשר למכשיר הטלפון, חומר הראיות מצביע בבירור על כך שהיה זה מכשיר הטלפון של העורר שאוכן בזירת האירוע. ראשית, בחקירות קודמות הודה העורר שזהו מספרו, וניסיונו לטעון כעת, מבלי נימוק של ממש, כי שיקר בחקירותיו הקודמות לעניין זה, אינו משכנע על פניו. שנית, פלט השיחות מצביע על כך שבוצעו מאותו מכשיר מספר רב של שיחות לנאשם 3, וכן לחמיו של העורר. אלה מצביעים על כך שהיה זה מכשיר הטלפון של העורר אשר אוכן בזירת האירוע.

די בראיות אלה כדי לבסס באופן לכאורי את אשמת העורר, למצער באישום השני (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 144; בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה , פ"ד נב(1) 625, 629). אשר לטענותיו של העורר לעניין מהימנות הזיהוי של החוקר חבר, אין מקומן של טענות אלה בשלב המעצר אלא בהליך העיקרי, ככל שינוהלו הוכחות.

ח.

המסוכנות הנשקפת מן העורר רבה. לפי המיוחס לו, ברח העורר מרכב המשטרה והביא למרדף משטרתי במהלכו סיכן את חיי השוטרים ואת חייהם של המשתמשים בדרכים. כל זאת - כדי למלט עצמו מן הזירה, לאחר שהבין כי הוא עומד להיעצר בגין עבירות אחרות המיוחסות לו. הכלל שנתגבש בפסיקה לעניין העבירות בהן מואשם העורר ונסיבות ביצוען, הוא כי אלה מחייבות מעצר מאחורי סורג ובריח, נוכח המסוכנות הטבועה בהן והזלזול המופגן בהן כלפי חיי אדם וכלפי מערכת אכיפת החוק (בש"פ 2465/05 אלחמידי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), פסקה 7; בש"פ 2613/06 סראיעה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 18). כך למעט מקרים חריגים, בהן נוכח נסיבות יוצאות דופן – עברו הנקי של הנאשם, גילו הצעיר ועוד – יתאפשר שחרורו לחלופה (בש"פ 347/05 קורעאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); בש"פ 1295/05 אלאטראש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 10550/05 מדינת ישראל נ' מוחרב

(לא פורסם)).

ט.

ענייננו אינו בא בגדרם של חריגים אלה. אמנם, עברו הפלילי של העורר אינו מכביד, וכולל הרשעה אחת בעבירה של קשירת קשר לפשע משנת 2009, שבגינה ריצה עונש מאסר בפועל של 13 יום והוטל עליו מאסר על תנאי (אשר על פניו, בר הפעלה בענייננו). עם זאת, עברו התעבורתי מכביד, וכולל 40 עבירות תעבורה לאורך תריסר שנים ומהן רבות של נהיגה כשהרישיון פקע או בהיעדר ביטוח, וגם עבירות אחרות המבטאות זלזול גמור בחוק. לכך יש להוסיף שחלופת המעצר שהוצעה במזרח ירושלים אינה מאפשרת, למרבה הצער, איזוק אלקטרוני, שבנסיבות היה חיוני. שילובם של אלה מצביע על כך כי אין אפשרות לשחרר את המבקש לחלופה שהוצעה.

י.

אשר לטענת ההפליה - אין בידי לקבל טענה זו, ועם כל הכבוד, לא היה מקום להעלותה. חלקו של העורר בביצוע העבירות היה על פניו חמור בהרבה מזה של נאשם 3, עם כל חומרת עבירותיו של אותו נאשם, והדבר מקבל ביטוי הן בכתב האישום עצמו והן בהחלטות המעצר בעניינו של העורר (כמתואר מעלה) ושל נאשם 3 (מ"ת 2199-08-11, החלטת השופטת בן אור מיום 11.9.11, ע' 48).

יא.

אין בידי איפוא להיעתר לערר.