בש"פ 347/05 מסלח קורעאן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' כץ) בב"ש 21474/04 מיום 6.1.05, אשר על פיה נעצר העורר עם תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו את העבירות הבאות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; התחזות לאחר, לפי סעיף 441 לחוק; הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"ה-1961 (להלן: הפקודה) וכן נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, לפי סעיפים 10 ו-62 לפקודה.

באת-כוח העורר הסכימה בדיון אשר התנהל בבית-המשפט המחוזי לקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, המספיקות לביסוס כתב האישום שהוגש נגדו, אך יחד עם זאת טענה, כי תיאור העובדות בכתב האישום הינו מוגזם ולמעשה טענה היא, נסיעתו של העורר לא הייתה כה פרועה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב האישום. באת-כוח העורר אף הסכימה בפני בית-המשפט המחוזי לקיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר וביקשה שיוגש תסקיר מטעם שירות המבחן אודותיו.

מטעם שירות המבחן הוגשו שני תסקירים אודות העורר הראשון מיום 23.12.04 והשני מיום 29.12.04.

בתסקיר שירות המבחן מיום 23.12.04 צוין, כי להערכת שירות המבחן קיימת רמת סיכון לחזרתו על עבירות מסוג זה ושירות המבחן סבר, כי שחרורו של העורר בפיקוחם של בן דודו של אביו ושני ילדיו, לא יכול לשמש כחלופה מתאימה, שכן מדובר בשני צעירים העובדים בשעות הבוקר כאשר מעמדו החברתי של העורר רם משלהם ולכן לא יוכלו להציב לו גבולות. בתסקיר השני מיום 29.12.04 נבחנה חלופת מעצר נוספת אשר על פיה העורר יתגורר אצל חותנו שהינו פנסיונר של צבא-קבע ומתנדב במשטרה והוא ייפקח עליו ביחד עם אחיו וקרוב משפחה נוסף. שירות המבחן ציין כי המפקחים הנ"ל מודעים לתפקיד הנדרש מהם ויוכלו להפחית את הסיכון שהעורר יחזור לבצע עבירות.

בית-המשפט המחוזי, כאמור, ולאחר שבחן את העניין הגיע למסקנה, כי העורר בהתנהגותו הוכיח, כי אין לתת בו אמון ואין ליטול את הסיכון שבשחרורו לחלופת מעצר והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפני.

באת-כוח העורר טענה, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהחליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ומן הדין הוא להורות על שחרורו בתנאים מגבילים כפי שהמליץ שירות המבחן. עוד הוסיפה וטענה באת-כוח העורר, כי העורר בן 30, נשוי ואב לשבעה ילדים, עברו הפלילי קל ביותר, הינו הבעלים של חברה להסעות ועבודות עפר והינו אדם חיובי.

מנגד, תמך בא-כוח המדינה את יתדותיו בהחלטת בית-המשפט המחוזי וביקש לדחות את הערר.

לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין הגעתי למסקנה, כי דין הערר להתקבל. מבלי להמעיט מחומרת המעשים המיוחסים לעורר, ניתן יהיה לנטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו על-ידי חלופת מעצר מתאימה. מתוכן תסקיר שירות המבחן מיום 29.12.04 ניתן ללמוד, כי החלופה שהוצעה שם יש בה כדי להפחית את הסכנה שהעורר יחזור על מעשיו.

אשר-על-כן, הערר מתקבל. הדיון מוחזר לבית-המשפט המחוזי, אשר יקיים דיון בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי שרות המבחן, ויקבע את יתר תנאי השחרור בערובה אשר יכללו גם הפקדה כספית במזומן.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.