בש"פ 9008/11 צחי יצחק ווקנין נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' בר-עם) מיום 23.11.11 במ"ת 25736-10-11, אשר דחתה את בקשת העוררים לבטל את מעצר הבית והתנאים המגבילים שהוטלו עליהם כתנאי לשחרורם ממעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.

ביום 18.10.11 הוגש נגד העוררים ושני נאשמים נוספים כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וייבוא סם מסוכן. על פי הנטען בכתב האישום, בסמוך לחודש ספטמבר 2011 קשרו העוררים יחד עם הנאשמים הנוספים ועם אדם נוסף בשם מוני חזן (להלן: חזן ), השוהה כעת באוקראינה, קשר לייבוא סם מסוכן מסוג קוקאין מפרו לישראל. במסגרת הקשר, רכש ביום 2.9.11 העורר 2 כרטיס טיסה הלוך ושוב לפרו על שמו של עופר משה בונאם (להלן: הבלדר ). ביום 4.9.11 נפגש הנאשם 2, שאינו נמנה עם העוררים, עם הבלדר ומסר לו את כרטיס הטיסה וסכום של 1900$, שאמור היה לשמש להוצאותיו האישיות. כן הובטחה לבלדר תמורה בסך של כ-5000$ עבור שירותיו. ביום 13.9.11 ייבא הבלדר ארצה עבור כלל הנאשמים וחזן סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל כולל של כ- 880 גרם , ונעצר על ידי משטרת ישראל בשדה התעופה בן-גוריון.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בדיון שנערך בבקשה טען בא כוח העוררים כי לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את העוררים, ובמיוחד את העורר 1, לעבירות המיוחסות להם. הראיות לכאורה נגד העורר 1 מבוססות על האזנות סתר, על דו"ח מעקב מיום 22.9.11 ועל שתיקתו של העורר בחקירתו במשטרה. מהאזנות סתר שבוצעו עולה כי העורר 1 קיים שיחות טלפוניות עם חזן, עובר לתפיסתו של הבלדר וגם לאחריה. בנוסף, הודעת העוקב מיום 22.9.11 מפרטת פגישה אשר נכחו בה העוררים, אדם בשם רובי ברביבאי (להלן:

ברביבאי ), ונאשם 2. מהודעת העוקב עולה כי הפגישה נסבה סביב עסקה שיתכן ונכשלה ועל הפסדים כספיים שנגרמו למשתתפים בה. ביחס לפגישה זו קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבוע שמדובר בעסקת סמים בהכרח. עם זאת, תצריף הראיות נגד העורר 1 הוביל את בית המשפט לקבוע שקיימות בעניינו ראיות לכאורה. אשר לעורר 2, הראיות נגדו מבוססות על רכישת כרטיס טיסה על ידו ומסירתו לבלדר יחד עם כסף מזומן, על חקירתו במשטרה, על עימות שנערך בינו ובין הבלדר, על הפקדות כספים שביצע במועדים שונים בחו"ל, בין היתר במדינות דרום אמריקה, לרבות בפרו, בחשבונות בנק של אחרים ובסכומים שונים ועל שתיקתו במהלך חקירותיו במשטרה. אוסף הראיות הנסיבתיות הללו הוביל את בית המשפט המחוזי לקבוע כי גם נגד העורר 2 קיימות ראיות לכאורה, כי הן חזקות יותר מהראיות נגד העורר 1 וכי הן מלמדות על קשר הדוק עם הבלדר.

על רקע זה, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' בר-עם) ביום 30.10.11 כי אמנם קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים, אך טיבן ועוצמתן לא מצדיקים את מעצרם עד תום ההליכים נגדם בלי בחינה של חלופת מעצר. לפיכך נקבע כי העוררים ישלחו לביצוע תסקיר מעצר לשם בחינת שחרורם לחלופת מעצר, וכי עד שיתקבל התסקיר בעניינם ימשיכו לשהות במעצר.

על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה.

ביום 7.11.11 קיבל בית משפט זה (כבוד השופט ס' ג'ובראן) את הערר וקבע כי על בית המשפט המחוזי לערוך עוד באותו היום דיון לשם בחינת חלופת מעצר עבור העוררים. בהתאם להחלטה, ערך בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן-אור) באותו היום דיון בעניינם של העוררים, שבו הוחלט לשחררם למעצר בית מלא תחת פיקוח בכל שעות היממה, בכפוף להפקדת 10,000 ש"ח לקופת בית המשפט והמצאת ערבות צד ג' מטעם מי שנקבעו כמפקחים עליהם, בסכום של 25,000 ש"ח כל אחד. עוד נקבע כי שירות המבחן יגיש את תסקירי המעצר בעניינם של העוררים עד ליום 23.11.11, ולאחר מכן יוחזר התיק לשופט בר-עם על מנת שתישקל האפשרות לשינוי בתנאי השחרור של העוררים. בהחלטתו מיום 23.11.11 קבע השופט בר-עם כי המשיבים ישוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים, כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.11.11, וכן קבע, בהמלצת שירות המבחן, כי העורר 1 ישולב במרכז לנפגעי אלכוהול וכי לעורר 2 יותר להימצא במשך היום, בין השעות 20:00-06:30, בחוות הסוסים בכפר טרומן.

מכאן הערר שבפני.

3.

בא כוח העוררים טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו שהעוררים ישוחררו למעצר בית בפיקוח צמוד ותחת תנאים מגבילים, שכן עוצמת הראיות נגדם היא אפסית ואף אחת מהראיות לא מפלילה את העוררים. בהתייחס לעורר 1, נטען כי מדו"ח המעקב ניתן ללמוד, לכל יותר, שהעורר 1 מכיר את יתר הנאשמים בפרשה ושהוא שהה במחיצתם במועד הרלוונטי. השיחה שאותה שמע העוקב נסבה סביב כסף, ואין בה כל מידע הקושר את העורר 1 לסמים, לעסקאות סמים או לבלדר שנתפס. כך גם אין בשיחות שנקלטו בהאזנות הסתר בין העורר 1 ובין חזן רמז לכך שמדובר על עסקה בכלל או על עסקת סמים בפרט. בנוסף, נטען שמאחר שחזן שוהה בחו"ל ואינו מואשם לעת עתה בדבר, יש לייחס לשיחות בינו ובין העורר 1 משקל מוגבל. לבסוף, נטען כי שתיקתו של העורר 1 בחקירתו במשטרה אינה יכולה לשמש ראיה נגדו בעת הזו, שכן זכות השתיקה היא זכות יסוד במשפט הישראלי. בקשר לעורר 2 נטען כי חלקו בפרשה הסתכם בכך שרכש כרטיס טיסה לאדם שאיננו מכיר, וכי הוא לא ידע שהכרטיס שרכש יסייע לבלדר לייבא סם מסוכן.

לסיכום, טוען בא כוח העוררים כי עוצמת הראיות הלכאוריות נגד העוררים היא אפסית ולפיכך יש לבטל את התנאים המגבילים שהוטלו עליהם ולהסתפק בהפקדת ערבויות להבטחת התייצבותם למשפטם.

4.

מנגד, טוען בא כוח המשיבה כי טענת בא כוח העוררים בדבר עוצמתן האפסית של הראיות הלכאוריות נגדם משוללת כל יסוד. נטען, כי אמנם מדובר בתשתית ראייתית נסיבתית שיש בה חולשה, אך יש גם אינדיקציות לחיזוק מחומר החקירה. עוד נטען כי התנאים המגבילים בעניינם של העוררים נקבעו תוך התחשבות בתסקירי המעצר וכי מדובר בתנאים מינוריים, שאינם שקולים למעצר בית מלא. לסיכום, בא כוח המשיבה סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטה שקולה ומאוזנת, אשר נתנה ביטוי לכל הנתונים הדרושים לעניין, ולפיכך אין מקום להתערב בה.

5.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטות בית המשפט המחוזי ובתסקירי שירות המבחן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בפתח הדברים יצוין כי בדיון שנערך בפני הוגשה רק ראיה אחת מתיק הראיות ולכן הניתוח שלהלן נשען על התשתית הראייתית, כפי שהיא נסקרה בפירוט בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הכלל הוא כי בעת בחינת התשתית הראייתית יבדוק בית המשפט האם הראיות שבידי התביעה הן "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)).

לא עלה בידי בא כוח העוררים לשכנעני שעוצמת הראיות הלכאוריות נגד העוררים הינה "אפסית". למעשה, בא כוח העוררים לא מכחיש את הראיות הנסיבתיות נגד העוררים אלא חולק הוא על האופן שבו יש לפרש אותן. בעוד שהמשיבה סבורה שיש בכוחן של הראיות, לאחר שיעברו את "כור ההיתוך של ההליך הפלילי" (פרשת זאדה , בעמ' 143), להרשיע את העוררים בעבירות המיוחסות להם, לשיטתו של בא כוח העוררים אין בהן כדי להפליל ולסבך אותם ומכאן שלא קיים הפוטנציאל הדרוש להרשעה. כשלעצמי, סבורתני שקיימות בעניינם של העוררים ראיות לכאורה הקושרות אותם לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. אכן, התשתית הראייתית נגד העוררים היא נסיבתית בעיקרה, אין בה ראיה ישירה הקושרת אותם לייבוא הסם המסוכן ויש בה חולשה. אולם, התרשמתי כי צירופן של הראיות הנסיבתיות נגדם כמכלול יכולה לבסס סיכוי סביר להרשעתם במיוחס להם. בעניין זה כבר נקבע:

"כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר האחת ברעותה, נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל"), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על כן, תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי" (בש"פ 8006/09 בוכניק נ' מדינת ישראל , פס' 22 להחלטה (לא פורסמה, 25.10.2009)).

במקרה דנן, ביחס לתשתית הראייתית נגד העורר 1, מבקש בא כוח העוררים לפרש את פגישתם עם ברביבאי ונאשם 2 כפגישה עסקית תמימה שאין בה, כשלעצמה, כדי לקשור את העוררים לייבוא הסם המסוכן. עם זאת, כאמור, יש לפרש פגישה זו על רקע מכלול הראיות האחרות, ובפרט לאור העובדה שהיא התבצעה כשבוע לאחר שנתפס הבלדר, ולאחר שיחות טלפוניות במהלכן הרגיע העורר 1 את חזן ביחס להפסד כספי כלשהו. גם שיחות אלה, הקושרות את העורר לכאורה בקשר הדוק לחזן, אשר דומה כי אין חולק על מעורבותו הלכאורית בעבירת ייבוא הסם המסוכן לישראל, מחזקות את חומר הראיות נגד העורר 1. זאת ועוד, גם שתיקתו של העורר 1 במהלך חקירותיו במשטרה והעובדה שלא סיפק גרסה המניחה את הדעת ביחס לפגישה זו ולקשר הטלפוני עם חזן לפני תפיסת הבלדר ולאחריה – יש בהן כדי לחזק את חומר הראיות הלכאורי נגדו (ראו: בש"פ 1549/09 מדינת ישראל נ' אזולאי , פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 18.2.2009) (להלן: עניין אזולאי )).

ביחס לעורר 2 קיימות ראיות מוצקות יותר וגם לגביהן נסבה המחלוקת סביב המשמעות שיש לייחס להן. לדעתי, נסיבות רכישת כרטיס הטיסה עבור הבלדר והתהיות שהובעו על ידי העורר 2 בפני חזן, ביחס לשאלה מה לו לאדם חרדי מבוגר לעשות בפרו; העובדה שהעורר 2 המשיך בתהליך רכישת כרטיס הטיסה ומסירתו לבלדר, על אף תהיותיו; פנייתו של הבלדר לעורר 2 במהלך העימות שנערך ביניהם ודרישתו שהאחרון לא ימסור לחוקרים שמות; העובדה שהעורר 2 הפקיד כספים במדינות דרום אמריקה, וביניהן בפרו, ששימשו את הבלדר; ושתיקתו במהלך חקירותיו במשטרה – כל אלה מגבשים מסקנה מפלילה לכאורה בדבר מעורבותו של העורר 2 בייבוא הסם.

משכך, אין בידי לקבל את הטענה כי חומר הראיות נגד העוררים הינו אפסי.

6.

לצד זאת, אף אני סבורה כי קיימת חולשה מסוימת בחומר הראיות באופן שאינו מצדיק את שליחתם של העוררים למעצר עד תום ההליכים נגדם. חולשתן של הראיות נובעת, בין היתר, מהעובדה שבפגישה שהתקיימה כשבוע לאחר תפיסתו של הבלדר, שבה נכחו העוררים, לא עלה שמו של חזן או של הבלדר, אלא דובר, כאילו בלשון קוד, על "אדם ששם עליו כסף" ועל טעות שנפלה. עוד אוסיף כי השיחות הטלפוניות בין העורר 1 לבין חזן אינן כוללות התייחסות ישירה לעסקת סמים כלשהי, אלא נסבו סביב עניינים כספיים. אולם, לצד חולשה מסוימת בחומר הראיות, אין להתעלם מכך שנשקפת מן העוררים מסוכנות הנובעת בראש ובראשונה מחזקת המסוכנות המעוגנת בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. לכך יש להוסיף כי לשני העוררים עבר פלילי, כאשר לעורר 1 עבר מכביד יותר הכולל הרשעות בעבירות אלימות; ואילו לעורר 2 עבר באופן יחסי קל יותר באופן יחסי אך

התשתית הראייתית נגדו מוצקה יותר. בשים לב לשיקולים אלה, מקובלת עלי הדרך שבה נקט בית המשפט המחוזי בשלחו את העוררים לחלופות מעצר, אשר היה בה משום איזון בין עוצמת הראיות נגד העוררים ובין מסוכנותם (על הזיקה בין עוצמת הראיות לבין חלופת מעצר ראו בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 4 להחלטה (לא פורסמה, 8.8.2011)).

7.

גם בתנאים המגבילים שהוטלו על העוררים לא מצאתי להתערב. כזכור, העוררים נשלחו למעצר בית תחת פיקוח בכל שעות היממה. עם זאת, נקבעו לכל אחד מהעוררים הקלות שהומלצו על ידי שירות המבחן ואשר מטרתן הייתה לשלבם בחיים נורמטיביים. כך, ביחס לעורר 1, התרשם שירות המבחן כי הוא מרבה להשתמש באלכוהול באופן שמשפיע לרעה על מהלך חייו. לפיכך המליץ שירות המבחן לשלבו במרכז לנפגעי אלכוהול לשם טיפול בבעיה זו (יצוין כי טרם מעצרו של העורר 1 בתיק זה – במסגרת צו מבחן שבו היה נתון בעקבות תיק קודם – הביע העורר 1 נכונות להשתלב בטיפול מסוג זה). לעורר 2 הותר לשהות ברוב שעות היום בחוות הסוסים שבה הוא עבד כמדריך, לאחר שהביע בפני שירות המבחן רצון להקלה בתנאי מעצרו כך שיוכל לשהות בחווה הנזכרת. יצוין כי שירות המבחן התרשם כי החווה משמשת לעורר 2 גורם מייצב ומחזק וכי השהות שם תעזור לו לגייס כוחות חיוביים. המלצותיו של שירות המבחן ביחס לתנאים המגבילים ואימוצן על ידי בית המשפט המחוזי נראות ראויות בנסיבות העניין. בתנאים המגבילים שנקבעו לעוררים יש משום ביטוי לאינטרס ההגנה על הציבור מפני מסוכנותם של העוררים, וזאת תוך ניסיון להקל עימם ואף לנסות ולהביא לשיקומם. לפיכך, כאמור, הנני סבורה שאין מקום להתערב בתנאים המגבילים כפי שנקבעו.

בנסיבות אלה, הערר נדחה. העוררים יישארו במעצר בית בתנאים מגבילים כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 23.11.11.