בש"פ 2607/10 יורם פיניאן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ז' הווארי ) בב"ש 2196/09 מיום 28.2.2010, לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

עובדות והליכים קודמים

1.

עובדות המקרה וכרונולוגיית הליכי המעצר והמשפט תוארו בהרחבה בהחלטתו של השופט י' עמית בבש"פ 127/10 מיום 12.1.2010. במסגרת החלטה זו נקבע כי מעצרו של העורר יוארך במסגרת מעצר ביניים עד למועד מתן ההחלטה בבקשת המעצר עד תום ההליכים. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 14.2.2010 שטח העורר את טענותיו לעניין אי קיומן של ראיות לכאורה כמו גם עילות מעצר. בהחלטתו מיום 28.2.2010 עמד בית המשפט המחוזי על כך שכתב האישום נסמך בעיקרו על הודעותיו של עד התביעה וכן על מסכת ראיות נסיבתיות. בית המשפט המחוזי

סקר באופן מפורט את הראיות המצויות בתיק ואת גרסת המשיב וקבע כי מכלול הראיות יוצר תשתית ראייתית לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת עילת מעצר נגד העורר, שאינה ניתנת לאיון באמצעות חלופה. על כן, הוחלט על הארכת מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

2.

העורר – באמצעות באי כוחו, עו"ד בני נהרי ועו"ד קרן נהרי – טוען כי אין תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצרו עד תום ההליכים.

לעניין האישום הראשון (בכלל זה, סיוע לרצח בחוף שלדג) טוען העורר כי מכלול הראיות הנסיבתיות אינן יוצרות מסקנה מפלילה, ברורה והחלטית הגוברת, באופן לכאורי, על כל תזה עובדתית אחרת. על כן, טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי קיימות ראיות לכאוריות נסיבתיות מספקות לשם מעצרו עד תום ההליכים.

בכלל זאת טוען העורר כי מיקומו בליל הרצח, בסביבת אכסניית "פורייה", אינו מהווה ראיה נסיבתית נגדו הן משום שמדובר במקום המרוחק כתשעה קילומטרים מזירת הרצח והייתה בו נוכחות תדירה של המשטרה והן מכיוון שהגיע למקום במטרה לעשן סמים, וכי ניסיונות ההתקשרות בין העורר לבין אייל שטרית (להלן: שטרית ) בליל הרצח נעשו על מנת ליידע את האחרון בדבר התחקור שנערך לעורר על ידי שוטר (על רקע חששו של העורר כי תיוחס לשטרית עבירת סמים) ועל מנת לתאם מועד מפגש בין השניים, במהלכו יוחזר לשטרית רכבו. עוד נטען כי ניסיונות ההתקשרות בין העורר לבין עד התביעה המרכזי ס' (שלא נחשד כקשור למסכת הרציחות דנן) ואי התקשרות באותה עת עם יהודה אוחיון מעידים על העדר כל תיאום בין העורר לבין מבצעי הרצח בחוף שלדג; כי בהשאלת רכבו של שטרית לעורר אין די כדי לקשור אותו למסכת האירועים שכן העורר שאל את רכבו של שטרית מספר פעמים במהלך התקופה הנדונה ואף בית המשפט קמא כי בגרסת העורר בעניין זה לא נפלו סתירות. בנוסף, שטרית נהג אותה עת להשתמש ברכבים שכורים ואין הדעת נותנת כי היה מורה לעורר להשתמש דווקא ברכבו האישי ולא ברכב שכור לשם ביצוע המילוט מזירת הרצח; כי במשמעות המיוחסת לפגישה שנערכה בין העורר לבין שטרית כיומיים לאחר הרצח אין ממש, הואיל ותכליתה הייתה סיוע של שטרית לעורר בהעברת שיקים, מסקנה המתחזקת אף נוכח דו"ח המעקב מאותו יום; כי עזיבתו של העורר את הארץ תוך שימוש בדרכון מזוייף נבעה מחששו של העורר לחייו ולאחר פניות עקרות רבות שבוצעו על ידי עורך דינו דאז לשם הסרת צו עיכוב היציאה מן הארץ שהושת עליו; כי ס' צריך להיות מוגדר כעד מדינה כך שעדותו המפלילה נזקקת לתוספת ראייתית מסוג סיוע וכי עדותו המאוחרת, הקושרת לראשונה את העורר למסכת האירועים, מהווה הלכה למעשה עדות כבושה הטומנת בחובה עדות שמועה.

כמו כן, טענו באי כוח העורר בדיון שנערך לפניי כי העובדה שכתב האישום הוגש רק לאחר עדותו של ס' ולעורר אף ניתנה בשעתו הודעה על סיום החקירה בעניינו מחוסר ראיות, מעידה על כך שהראיות הנסיבתיות לבדן (ללא עדותו של ס') לא הספיקו לצורך הגשת כתב אישום ועל כן שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הראיות הנסיבתיות הספיקו, כשלעצמן, על מנת לבסס מעורבות לכאורית של העורר ברצח בחוף שלדג.

העורר טוען כי בעוד שבכתב האישום המקורי יוחסה לו עבירה של "ניסיון לסיוע" הרי שלאחר מכן תוקן כתב האישום כך שיוחסה לעורר עבירה של סיוע לרצח, על אף שהעובדות המתוארות בכתב האישום לא שונו. לטענת באי כוח העורר, אין בתיק ראיות לסיוע לרצח אלא לכל היותר לניסיון לסיוע, שאינו מהווה עבירה פלילית. לכן, לדבריהם, אף אם קיימות ראיות לכאורה לקשירת קשר לביצוע פשע, ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, נוכח העובדה שמדובר בעבירות שבוצעו לכאורה לפני שנים רבות.

3.

לעניין האישום השני (ובכלל זה, רצח) טוען העורר כי היות שלא קיימות ראיות לכאורה לקיומו של "הסכם" בין שטרית לבין העורר לעניין הסיוע לביצוע הרצח בחוף שלדג (כאמור באישום הראשון), נשלל המניע לביצוע העבירות נשוא האישום השני. כן טוען העורר כי האישום השני מבוסס, רובו ככולו, על עדותו הכבושה של ס' הנתמכת בעדותה של שרה שטרית (אשתו של שטרית) וכי אין די באלה כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה מספקת על מנת לשלול את חירותו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

לטענת העורר, במהלך כל הודעותיו הוא שלל את טענותיו של ס' וביאר כי לא ביקר אצל ס' כלל ועיקר וכי לא ציין באוזניו כי "לקח" את שטרית; כי עת מסר העורר את הודאתו הלכאורית בפני ס' היה תחת השפעתם של סמים וכי עקב אובדן של חומר חקירה משמעותי, ובכלל זה חלק מהודעותיו של ס', כלל לא ניתן לעשות שימוש בעדותו של ס' כראיה. ובכל מקרה, נטען כי עדותו של ס' בעניין מעורבותו של העורר ברצח שטרית הינה עדות כבושה ובעלת סתירות, והיא מצריכה תוספת ראייתית משמעותית (במיוחד לנוכח טובות ההנאה להן הוא זוכה בעקבותיה) ולכן יש לייחס להודעתו הלכאורית של העורר בפני ס' משקל נמוך. עוד נטען כי ל-ס' יש אינטרס מהותי בהפללתו של העורר, משום שממכלול הראיות עולה כי קיימות ראיות לכאורה דווקא נגדו בגין ביצוע הרצח נשוא האישום השני; כי עדויותיהם של עדי הראייה לעניין האישום השני מחזקות את התזה הלכאורית לפיה ס' הוא היורה שרצח את שטרית; כי בניגוד לדבריה של שרה שטרית, בליל הרצח יצא שטרית בגפו למפגש עם ס' וכי קיימות סתירות מהותיות בין עדותה הכבושה של שרה שטרית לבין דבריה זמן קצר לאחר הרצח (בהם לא ציינה דבר בנוגע לעורר), באופן המקעקע את היותה של העדות "ראיה לכאורה" נגד העורר; וכי קיימים מחדלי חקירה רבים המשליכים על קיומן של הראיות לכאורה ועל עוצמתן. כך למשל, ס' לא נחקר לעניין טיב יחסיו עם שטרית ולעניין הודעתו של חגי יעיש, לא הוצא איכון הטלפון הנייד של העורר מליל הירצחו של שטרית. כמו כן, טוען העורר כי חומר חקירה רלוונטי ומהותי אבד, ובכלל זה ההודעות שנגבו מ-ס' משנת 2001 אשר יכולות היו לשפוך אור על מעורבותו של ס' ברצח שטרית. באי כוח העורר ציינו כי תחת חומר החקירה הרלוונטי, קיבלו מידי הפרקליטה שעסקה בתיק מסמך "שחזור" קצר ביותר על פי מיטב זכרונה המתייחס לעדויות שנגבו לפני 8-7 שנים.

4.

לעניין האישום השלישי (פציעה בנסיבות מחמירות), טוען העורר כי גם בהתקיים ראיות לכאורה, יש לשקול בחיוב את שחרורו לחלופת מעצר, שכן לא נגרם ל-ס' נזק ממשי והלה לא נזקק לטיפול רפואי. העורר טוען כי יש בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו הנטענת.

באי כוח העורר אף ציינו כי יש לזקוף את הודאתו של העורר באישום השלישי לזכותו ולא לרעתו, וכי הודאה זו מעידה על כך שהעורר הודה במעשים שעשה ולא הודה במעשים שלא עשה.

5.

לבסוף, טוען העורר כנגד התנהלותה של המשיבה. הוא מציין, כי למרות שהייתו הממושכת במעצר, רק ביום 28.3.2010 ולאחר פניות רבות של באי כוח העורר למשיבה, נופקו הפרפראזות של החומר החסוי בתיק וזאת חרף הוראתו של בית המשפט המחוזי מיום 25.1.2010 למתן מלוא חומר החקירה לידי העורר עוד בטרם הדיון בשאלת הראיות לכאורה. בנוסף, מציין העורר כי אף בהתאם להחלטתו של בית המשפט העליון, הוא שהה תקופה ממושכת במעצר לא חוקי.

טענות המשיבה

6.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד אוהד גורדון – טוענת, ראשית, כי בשלב בחינת שאלת המעצר עד תום ההליכים בודק בית המשפט האם קיימות ראיות לכאורה בלבד, המבססות סיכוי סביר להרשעה. לדברי בא כוח המשיבה, חלק נכבד מטיעוני העורר מהווים למעשה ניסיון לסתור או לספק הסברים חלופיים לראיות הקיימות בתיק (שההגנה מכירה בקיומן) על אף שמקומן של טענות אלה הינו בערכאה הדיונית בשלב ההוכחות. בא כוח העורר טען בדיון שנערך לפניי כי חלק מן הטענות המצויות בכתב הערר הועלו לראשונה בפני בית משפט זה, כגון הטענה כי העורר היה נתון בהשפעת סמים עת הודה לכאורה בפני ס' בעניין מעורבותו ברצח בחוף שלדג.

7.

המשיבה מציינת כי העורר יצא מן הארץ באמצעות דרכון מזוייף לאחר ביצוע הרצח המיוחס לו באישום השני וחזר רק כעבור שנה באמצעות דרכון מזוייף אחר. בנוסף טוענת המשיבה, בניגוד לעמדת באי כוח העורר, כי העורר לא שיתף פעולה בכל חקירותיו ובחלק מן המקרים שמר על זכות השתיקה.

8.

לעניין עדותו של ס' בעניין מעורבות העורר ברצח בחוף שלדג הסביר בא כוחה של המשיבה כי מקורה בהודעתו של ס' ביום 15.9.2009 בפרשה נפרדת שאינה נוגעת לענייננו

וכי בעקבות הסדר שנחתם עם ס', מסר האחרון ביום 28.9.2009 הודעה נוספת ומפורטת המפלילה את העורר. לטענת בא כוח המשיבה, השוני בין גרסאותיו של ס' במועדים השונים נובע מ"דינאמיקה של החקירה". בא כוח המשיבה טוען עוד כי חומר החקירה שנתבקש על ידי באי כוח העורר השתייך לאירוע אחר והמשיבה הייתה מוכנה להציג חומר זה בפני באי כוח העורר לפנים משורת הדין, אילולא אבד החומר.

בהקשר לתוכן הודעתו של ס', טען בא כוח המשיבה כי ל-ס' לא היה כל אינטרס לטפול את האשמה דווקא על העורר וכי העורר עצמו תיאר חברות טובה עם ס' באחת מהודעותיו, אלא ששינה את גרסתו לאחר שנודע לו כי ס' הפליל אותו, וטען לקיומו של סכסוך כספי בין השניים.

בא כוח המשיבה מציין כי בהודעתו בנושא הרצח בחוף שלדג, מסר ס' פרטים מוכמנים שלא יכול היה לדעת אילמלא סיפר לו אותם העורר (כגון המתנת העורר בקרבת האכסנייה, הביקורת שהתבצעה על ידי השוטר והסתלקותו של העורר מן המקום).

לעניין הודעתו של ס' בנושא רצח שטרית, טען בא כוח העורר כי אילו רצח ס' את שטרית בעצמו, כפי שטוען העורר, הרי שכל שהיה עליו לעשות הוא לא להזכיר את הרצח וכי נכונותו לספר על האירוע אינה מתיישבת עם האפשרות כי הוא ביצע את הרצח בעצמו.

בתגובה לטענת העורר לפיה דרושה לעדותו של ס' תוספת ראייתית מסוג סיוע, מפנה בא כוח המשיבה להחלטת בית משפט זה בע"פ 3197/07 עיאט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2007) לפיה ביחס לאישומים להם עד המדינה לא היה שותף נדרשת "בחינה זהירה" ולא תוספת ראייתית מסוג סיוע. לטענתו, לנוכח העדר דרישת הסיוע, די בהודעותיו של ס' בעניין הדברים אשר נאמרו לו על ידי העורר.

9.

המשיבה טוענת כי מלבד הודעתו של ס', קיימות ראיות עצמאיות רבות לעניין האישום הראשון, ביניהן נוכחות העורר בסמוך לאכסנייה באמצע הלילה; השימוש במכוניתו של שטרית; פלט שיחותיו של העורר המעיד על כך שהלה התקשר אל שטרית 19 פעמים באמצע הלילה לאחר הביקורת שערך השוטר; פגישתו של העורר עם שטרית יומיים לאחר הרצח; ניסיונו של העורר לעזוב את הארץ לאחר ביצוע הרצח המיוחס לו באישום השני ושמירתו על זכות השתיקה בחלק מחקירותיו במשטרה.

10.

באשר לסעיפי האישום הראשון, בא כוח המשיבה טען כי קיימות ראיות לסיוע לרצח וכי בכל מקרה, עבירה של קשירת קשר לפשע, המיוחסת גם היא לעורר, הינה חמורה דיה.

לעניין סגירת התיק נגד העורר בשעתו, בטרם התקבלה עדותו של ס', טען בא כוח המשיבה כי באותו שלב טרם הוכחה מעורבותו של שטרית עצמו ברצח בחוף שלדג ולכן גם לא ניתן היה לבסס את מעורבותו של העורר באותו רצח, שכן העורר עמד בקשר עם שטרית בלבד באותה פרשה.

11.

לטענת המשיבה, הראיות הקשורות ברצח בחוף שלדג רלוונטיות גם לעניין האישום השני, שכן רצח שטרית נבע לכאורה מסכסוך כספי שפרץ בין העורר לבין שטרית על רקע סירובו של שטרית לשלם לעורר את מלוא התמורה עליה הוסכם בגין מעורבותו של העורר ברצח בחוף שלדג. בנוסף, ציין בא כוח המשיבה כי העורר יצא מן הארץ מייד לאחר הרצח בדרכון מזוייף. לעניין עדותה של שרה שטרית כי בעלה אמר לה בליל הרצח כי הוא הולך להיפגש עם העורר, טען בא כוח המשיבה כי בחקירתה הראשונה היא פחדה לספר את הידוע לה ומכאן השוני בגרסאותיה. לעניין הודעתו של חגי יעיש לפיה ראה את ס' במכוניתו של שטרית זמן קצר לפני הרצח, טען בא כוח המשיבה כי מגרסתו עולה שהוא ראה את ס' בחברת שטרית ביום חמישי בעוד שהרצח התרחש במוצאי שבת וכי אדם נוסף ששהה עם יעיש מכחיש שראה את ס' בחברת שטרית זמן קצר לפני הרצח. לטענת המשיבה, יעיש שיקר בהודעתו מכיוון ש-ס' לחץ עליו להחזיר כספים שיעיש חייב לו. בא כוח המאשימה ציין כי יעיש נעלם לפני מספר שנים ומסיבה זו לא ניתן לחקור אותו.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהוגש על ידי המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

13.

בהתאם להוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על בית המשפט לבחון, טרם החלטתו על מעצר הנאשם עד תום ההליכים, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו במיוחס לו בכתב האישום. בשלב זה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2)133; בש"פ 748/10 איסקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2010) והאסמכתאות הנזכרות שם]. המשקל שצריך להינתן לכל ראיה ייקבע על ידי הערכאה הדיונית בשלב בירור אשמתו של הנאשם כך ש בית המשפט הבוחן את דבר קיומן של ראיות לכאורה במסגרת דיון במעצר עד תום ההליכים אינו נדרש לשאלות כגון מהימנות העדים ולסתירות כאלה ואחרות, ככל שהן עולות מן העדויות שנגבו. רק מקום בו מוצא בית המשפט כי מדובר בסתירות מהותיות הגלויות על פני הדברים, עשוי הדבר לעתים להוביל למסקנה כי בשל חולשת הראיות לכאורה אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח או שיש מקום להורות על חלופת מעצר [ראו: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2006)]. סבורני, כי המקרה שלפניי אינו אחד מאותם מקרים.

14.

האישום הראשון נגד העורר מבוסס על מכלול ראיות נסיבתיות, ביניהן עובדת הימצאותו של העורר, סמוך לשעת הרצח, בקרבת אכסנית "פורייה" במכוניתו של שטרית, ניסיונותיו הרבים של העורר להתקשר אל שטרית לאחר שפגש בשוטר, מפגשו עם שטרית יומיים לאחר הרצח ועזיבתו של העורר את הארץ ימים אחדים לאחר הרצח באמצעות דרכון מזוייף. לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה די בראיות אלה כדי לבסס מעורבות לכאורית של העורר ברצח בחוף שלדג.

באי כוח העורר טענו כי העובדה שהעורר קיבל בשעתו (טרם התקבלה הודעתו המפלילה של ס') הודעה על סיום החקירה בעניינו מחוסר ראיות מעידה על כך שלא היה בראיות הנסיבתיות כדי לבסס פוטנציאל להרשעת העורר באישום הראשון. בהקשר זה אין לי אלא להפנות להסבר אשר ניתן על ידי המשיבה, כי אותה הודעה ניתנה לעורר בטרם התבררה מעורבותו של שטרית ברצח בחוף שלדג וכי הגילוי בדבר מעורבותו של שטרית הוביל ישירות אל העורר.

העורר מנסה להציע הסברים חלופיים לכל אחת מן הראיות הסיבתיות, כגון סיבת הימצאותו בקרבת האכסניה בליל הרצח (על מנת לצרוך סמים), הסיבה לכך שמכוניתו של שטרית היתה ברשותו (לפיה נהג לשאול משטרית את מכוניתו באותה תקופה) והסיבה לניסיונותיו הרבים להתקשר (על מנת לתאם עם שטרית את מועד החזרת המכונית). אולם, קיומן של טענות בדבר הסברים אפשריים נוספים אינו שולל את עצם קיומן של ראיות לכאורה בשלב הדיון בשאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים. יתרה מכך, ריבויין של הראיות הנסיבתיות וצירופן יחדיו מחזקים את הגרסה הלכאורית המוצגת בכתב האישום ומקשים על ניסיונו של העורר להציע תזה חלופית המתיישבת עם חומר הראיות. בהקשר זה קבעתי בעבר כי:

"כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר האחת ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על כן, תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי..."

[ראו: בש"פ 8006/09 בוחניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2009), פסקה 22 להחלטתי].

לא מצאתי כי ההסברים שמציע העורר לראיות הנסיבתיות נגדו מכרסמים בעוצמתן כראיות לכאורה הנדרשות בשלב הדיון במעצרו של העורר עד תום ההליכים. ויודגש, הסבריו החלופיים של העורר ביחס לראיות הנסיבתיות יתבררו ויישקלו בכובד ראש על ידי הערכאה הדיונית, לכשיידון התיק לגופו של עניין.

15.

לצד הראיות הנסיבתיות, קיימת בתיק אף ראיה ישירה אשר קושרת את העורר לרצח בחוף שלדג, והיא הודעתו המפלילה של ס'. השגותיו של העורר ביחס לעדות זו, כגון שמדובר בעדות כבושה המסתמכת על עדות שמועה, ראויות להישמע בפני הערכאה הדיונית שתדון בתיק לגופו. בייחוד יצויין כי אכן תמוה כי חלק מהודעותיו של ס' לא נמצאו. ואולם בשלב זה, אני מקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי אשר מצא את עדותו של ס' מהימנה מספיק כדי להיחשב ראיה לכאורה הקושרת את העורר לרצח בחוף שלדג, בייחוד בהצטרפה למכלול הראיות הנסיבתיות הרלוונטיות לאישום זה.

16.

האישום השני המיוחס לעורר, דהיינו רצח שטרית, מבוסס ברובו על הודעתו המפלילה של ס'. בית המשפט המחוזי קבע כי חיזוק לעדותו של ס' ניתן למצוא בהודעתה של שרה שטרית ובעדויותיהם של עדי ראייה. העורר העלה שלל טענות בעניין עדותו של ס', וביניהן: העובדה כי ס' לא ייחס את רצח שטרית לעורר בהודעותיו שקדמו ליום 15.9.2009; המניע שהיה לכאורה ל-ס' לטפול את האשמה ברצח שטרית על העורר; הודעתו של חגי יעיש לפיה ראה את ס' בחברת שטרית זמן קצר לפני הרצח והעדר חומר חקירה אשר יגלה האם נחקר ס' בעניין מעורבותו ברצח שטרית. בא כוח המשיבה, מצידו, סיפק תשובות שיש בהן, לגישתו, כדי להפריך את טענות העורר. כך למשל, טען בא כוח המשיבה כי הפללתו של העורר מופיעה לראשונה בהודעתו של ס' מיום 15.9.2009 עקב אופי התנהלות החקירה; כי ל-ס' לא הייתה סיבה לטפול את האשמה ברצח שטרית דווקא על העורר וכי מחומר הראיות הקיים, לרבות עדות נוספת, עולה כי הודעתו של יעיש הייתה שקרית.

אכן, הרשעתו של העורר ברצח שטרית תהיה תלויה באמינות שתיוחס לעדותו של ס' ובמשקל שיוחלט להעניק לה ביחס לכלל הראיות הרלוונטיות. החלטה זו ראוי שתיעשה על ידי הערכאה הדיונית שתבחן את אשמתו של העורר. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי הטענות שמעלה העורר נגד עדותו המפלילה של ס' מפריכות אותה באופן שאין בה כדי לשמש ראיה לכאורה בשלב הדיון בשאלת הארכת מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

17.

משקבעתי כי אכן קיימות בתיק ראיות לכאורה נגד העורר בשני האישומים הראשונים, הרי שההחלטה בדבר שחרורו של העורר לחלופת מעצר תיעשה על רקע אישומים אלה, ועל כן לא מצאתי להרחיב את הדיבור על האישום השלישי, שחומרתו פחותה באופן יחסי.

18.

העבירות בהן נאשם העורר בשני האישומים הראשונים מקימות עילת מעצר סטטוטורית בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(1) וסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים . כמו כן, עבירת הרצח, כשלעצמה, מקימה עילת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים ורק במקרים יוצאי דופן ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר למי שמואשם בעבירה זו [ראו למשל: בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.1.2010); בש"פ 2081/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 29.3.2010)]. לנוכח המעשים החמורים המיוחסים לעורר ונסיבותיהם ולנוכח עברו הפלילי המשמעותי של העורר, לא שוכנעתי כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים יוצאי דופן בהם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

19.

לנוכח כל האמור, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. אשר על כן, הערר נדחה.