בש"פ 2702/19 אנס עוואד נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פבלו אקסלרד ) במ"ת 66776-03-19 מיום 8.4.2019, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת חפץ אסור מסוכן במטרה להביא לסיכון חיי אדם ולגרום חבלה חמורה לאדם – לפי סעיף 52(ב)(1)(ד) בנסיבות סעיף 52(ב)(3) לפקודת בית הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 ועבירה של ניסיון לחבלה חמורה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום, החזיק העורר, בהיותו אסיר בכלא קציעות, דוקרן מאולתר באורך 8.5 ס"מ. באחד הימים, הוצאו אסירי התא בו שהה העורר לעבר המקלחת. כאשר נכנס העורר למקלחת, הבחין אחד הסוהרים (להלן: הסוהר ) כי העורר מחזיק בידו את הדוקרן. הסוהר צעק "דוקרן, דוקרן" וניסה לתפוס את הדוקרן מידי העורר. העורר ניסה לדקור או לחתוך את הסוהר עם הדוקרן כשהוא מכוון את הדוקרן לעבר ראשו וצווארו של הסוהר. סוהר אחר ששמע את קריאתו של הסוהר, הגיע למקום וסייע לו והשתלט על העורר. הדוקרן נמצא על הרצפה, בקרבת העורר.

2.

יחד עם כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר, מנגד, טען כי אין בחומר הראיות בסיס להרשעתו, שכן המיוחס לו מבוסס על עדותו של הסוהר בלבד, ולא ניתן להרשיע רק על פיה. לאחר דיון, קיבל בית משפט קמא את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בתוך כך, קבע בית משפט קמא שאכן קיימות מספר נקודות חולשה בראיות שהציגה המשיבה: כך למשל, לא נלקחו טביעות אצבע מהדוקרן; אין בתיק החקירה פרטים לגבי הנוכחים במקום; לגבי החיפוש שנערך על העורר, במידה ונערך; לגבי איזוקו; אין פרטים בדבר קיומן של מצלמות אבטחה במקום ועוד. לבסוף קבע כי " ראיות התביעה אינן נטולות סימני שאלה במקרה הזה, אך אין הדבר מוביל מסקנה כי אין ראיות ברמה של ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל להרשעתו של [העורר – ג'.ק.], לאחר עיבודן במסגרת התיק העיקרי ".

כמו כן, קבע בית המשפט כי נוכח המסוכנות הגבוה, הסטטוטורית, הנשקפת מהעורר לאור המיוחס לו, ונוכח החשש הממשי להימלטות מהדין, בהיותו תושב הרשות הפלסטינית, אין להיעתר לבקשה לשחררו בתנאים.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

3.

העורר עותר לשחררו ממעצרו בחלופה של הפקדה כספית וערבות צד ג'. העורר מכחיש את המיוחס לו בכתב האישום וטוען כי לא נעשו פעולות חקירה חיוניות אשר ביצוען היה יכול להאיר את התמונה בפני בית המשפט. עוד טוען העורר כי התיק כולו בנוי על עדות יחידה של סוהר וכי קיים קושי בהרשעת נאשם על סמך עדות יחידה. לטענתו, גילויים של פגמים וסתירות בחומרי החקירה, אשר מחלישים את עוצמת הראיות לכאורה, מהווים שיקול מכריע לשחרורו לחלופת מעצר. בדיון שהתקיים בפניי, חזר בא כוח העורר על טענות אלו.

4.

מנגד, המשיבה סומכת ידה על החלטת בית המשפט קמא וטוענת כי גם בהינתן הקשיים הראייתיים, אין מחלוקת לגבי כך שמתקיימות ראיות לכאורה. לטענתה, לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר – וגם לא תחת הפקדה והתחייבות עצמית – שכן אין באמצעים אלו כדי לאיין את מסוכנותו.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, ולאחר שבחנתי בקפידה את חומר הראיות הלכאורי שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

6.

כידוע, בשלב בקשת המעצר עד לתום ההליכים נדרש בית המשפט לבחון האם די בחומר הראיות הגולמי שלפניו על מנת לבסס תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי להצביע על סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 145 (1996)). בשלב זה, בית המשפט אינו נדרש לבחינת מהימנות העדים או משקלן של העדויות, אלא אם יש בהן סתירות מהותיות המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל , בפסקה 13 (18.4.2010); בש"פ 6603/17 אברמוב נ' מדינת ישראל , בפסקה 8 (11.09.2017)). כאמור בהחלטתו של בית משפט קמא, בחסרונם של חומרי החקירה יש כדי לעורר סימני שאלה בעוצמת ראיות התביעה. אולם, בשלב זה, די בחומר החקירה הקיים – עדות הסוהר ותפיסת הדוקרן – כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית. כמו כן, לא ניתן לומר כי בחומר החקירה ישנן סתירות מהותיות המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. על כן, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

7.

בית משפט זה עמד זה מכבר על כך שעצם היותו של נאשם תושב הרש"פ אינה מחייבת את מעצרו או שוללת את אפשרות בחינתה של חלופת מעצר, על אף החשש להימלטות מהדין (ראו: בש"פ 6781/13 קונדוס נ' מדינת ישראל (4.11.2013)). עם זאת, במקרה שלפנינו, לחשש מהימלטות מצטרפת המסוכנות הנשקפת מהעורר לנוכח העבירות המיוחסות לו, אשר לא ניתן לאיינה בחלופת מעצר (ראו והשוו: בש"פ 2735/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.4.2018)). על כן, לא מצאתי להתערב גם בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

8.

סוף דבר, הערר נדחה.