בש"פ 3253/10 מדינת ישראל נ. אריאל אזייב

1.

כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה מייחס למשיבים שלפניי ולשני נאשמים נוספים עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, סחיטה בכוח, שוד וניסיון שוד והדחה בחקירה. בכתב האישום נטען, כי ביום 19.2.2010 בסביבות השעה 05:00 חזרו אלעד כלפון, אוראל נגר, טל דמארי ורותם דגני (להלן: אלעד, אוראל, טל ורותם וביחד: המתלוננים) מבילוי בתל-אביב לחדרה. כאשר הגיעו המתלוננים לצומת מסוימת, פנו אליהם המשיבים ושני נאשמים נוספים, הפרידו אותם זה מזה, הטילו עליהם אימה, שאלו אותם שאלות אישיות ודרשו מהם תשלום של 100 ש"ח על-מנת שיניחו אותם לנפשם. במהלך אירוע זה, ניגשו משיבים 2 ו-3 לרותם. טל, שנעמד ליד רותם, הותקף על-ידי משיב 2 באגרופים. במקביל לכך, ביקש אלעד מן הנאשמים שיעזבו את המתלוננים לנפשם ובתגובה, המשיב 1 סטר לו. על-פי הנטען, אל משיב 1 הצטרפו בהדרגה כלל הנאשמים, אשר תקפו את אלעד בסטירות, בבעיטות ובאגרופים בכל חלקי גופו, תוך שהם הודפים אותו זה לעבר זה ומפילים אותו לרצפה. בהמשך, גררו אותו הנאשמים הרחק מחבריו והמשיכו לתקוף אותו בכל חלקי גופו בבעיטות ובאגרופים, תוך שהם מפילים אותו שוב ושוב על הרצפה ומכסים את ראשו בכובע החולצה שלבש. סמוך לאחר מכן, לפי המיוחס בכתב האישום, תפס משיב 3 את אלעד בידיו ובעוד הנאשמים האחרים ממשיכים ותוקפים את אלעד, נטל משיב 1 מכיסו של אלעד את מכשיר הטלפון הנייד שלו. זאת, במטרה לשלול את המכשיר שלילה של קבע. בנוסף, ניסו הנאשמים להסיר מידו של אלעד צמיד זהב, אך ניסיון זה לא צלח בשל התנגדותו של אלעד. בשלב זה, התקשרו המתלוננים למשטרה וכאשר הבחינו בכך הנאשמים, הם נמלטו מהמקום תוך שהם מאיימים כי היה והמתלוננים יתקשרו למשטרה הם "ייגמרו אותם". בכתב האישום נטען, כי כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נגרמה לטל חבלה בראשו; לאלעד נגרמו חבלות בראשו, בפניו, בגבו, בידיו וברגליו.

2.

ביום 26.4.2010 תוקן כתב האישום כך שהוסף לו אישום שני, נגד משיב 1 בלבד. באישום זה נטען, כי ביום 25.7.2009 עמד אור כולני (להלן: המתלונן) עם קטנוע שבבעלותו. על-פי הנטען, ניגש אליו משיב 1 ודרש ממנו את הקטנוע. המתלונן סירב. אחד הנוכחים, זכריה בורי (להלן: זכי) הציע למשיב 1 להסיע אותו, אולם משיב 1 סירב להצעה זו, ביקש מן הנוכחים להתרחק, שב ודרש מן המתלונן כי ייתן לו את הקטנוע ואף הציע למתלונן את מכשיר הטלפון הנייד שלו, אך המתלונן עמד בסירובו. בעקבות זאת, כך כתב האישום, כרך משיב 1 את ידיו סביב צווארו של המתלונן, קרב את פניו אל המתלונן ודרש ממנו, בצורה מאיימת, את הקטנוע. המתלונן סרב, אך מתוך פחד, הסכים להסיע את משיב 1 למרכז העיר. לדרישתו של משיב 1 עצר המתלונן את הקטנוע במהלך הנסיעה. משיב 1 דרש ממנו שירד מן האופנוע. זכי, שנסע בעקבות השניים, ביקש ממשיב 1 שיעזוב את המתלונן. בתגובה, שב משיב 1 וכרך את ידיו סביב צווארו של המתלונן, הצמיד את פניו את המתלונן ואמר לו בצורה מאיימת שייתן לו את האופנוע. המתלונן מסר את הקטנוע ואת הקסדה למשיב 1, אשר עלה על הקטנוע ונסע מן המקום לכיוון מרכז העיר ללא רישיון נהיגה על רכב מנועי. המתלונן עקב אחר משיב 1 אשר נמלט מפניו, ובהמשך, כיבה את האופנוע באמצעות שלט שהיה בידיו. למקום הגיעה ניידת משטרה אשר הוזעקה על-ידי מכריו של המתלונן, ולאחר ששוטר עיכב אותו, החל משיב 1 לברוח, אולם נתפס.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את המשיבים ושני הנאשמים האחרים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא ) קבע, כי ישנן ראיות לכאורה למעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום. צוין, כי בחומר הראיות מצויות עדויותיהם של המתלוננים, אשר קושרים את המשיבים למיוחס להם ומפלילים אותם בביצוע המעשים, תוך פירוט חלקו של כל אחד ואחד מן המשיבים באירוע. עוד צוין, כי המתלוננים זיהו את כל המשיבים, בזיהוי שנערך בהדרגה, וכי קיים תיעוד רפואי לחבלות מהן סבלו המתלוננים (עמ' 4 להחלטה מיום 20.3.2010). בית המשפט ציין, כי הגם שבהודעותיהם של המתלוננים קיימים אי-דיוקים כאלה ואחרים, אין בהם כדי לקעקע את התשתית הראייתית הלכאורית כנגד המשיבים. בהמשך נקבע, כי לכאורה, כל המשיבים חבים יחד מכוח דיני השותפות, והליך של מעצר עד לתום ההליכים איננו ההליך ההולם להכרעה בשאלת חלוקת התפקידים ביניהם. עוד צוין, כי גרסאותיהם הכילו סתירות רבות והתנהלותם בחקירה מחזקת את ראיותיה של התביעה ומביאה "למסקנה מפלילה שמצביעה על מעורבותם של כלל המשיבים במיוחס להם בכתב האישום" (עמ' 6 להחלטה). בית המשפט המחוזי סבר, כי המסוכנות הטבועה במעשיהם של המשיבים – ברורה; וכי העבירות המיוחסות להם מצביעות על חשש כי שחרורם עלול לסכן את בטחונם של המתלוננים ואת בטחונו ושלומו של הציבור בכללותו, נוכח כך שהמתלוננים בחרו קורבנות אקראיים. עוד נקבע, כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט והנאת עדים ממתן עדות ולהימלטות מאימת הדין. בית המשפט ציין כי למשיב 1 רישום פלילי (ללא הרשעה) בעבירות של איומים, תקיפה סתם, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת סמים מסוכנים, ובנוסף, תלוי ועומד נגדו תיק חקירה פלילית בגין אירוע דומה. נגד משיב 2 תלוי ועומד כתב אישום בגין איומים והעלבת עובד ציבור, ולמשיב 3 הרשעות קודמות בעבירות של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית והחזקת כלים להכנת סם לצריכה עצמית, החזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר, עבירת רכוש ועבירות של הפרת הוראה חוקית בגין הפרת תנאי שחרור בערובה. נוכח עברם הפלילי של המשיבים סבר בית המשפט כי בטרם ייבחנו חלופות מעצר יש לערוך בעניינם תסקיר של שירות המבחן.

4.

שירות המבחן התרשם כי משיב 1 אימץ לעצמו נורמות ודפוסי התנהגות עברייניים, מהם, למרות רצונו, איננו מצליח להתנתק. שירות המבחן העריך, כי מעורבותו של משיב 1 בפלילים עוררה בו סוג של ריגוש וסיפוק, ולא נבעה מהיותו אדם אימפולסיבי הנוהג ללא שיקול דעת. בהמשך צוין, כי בשיחה עמו שלל משיב 1 את מעורבותו באירוע המתואר והוא אינו רואה את עצמו כאדם אלים או תוקפני במיוחד כלפי מי שלא פגעו בו. בשיחה עם הוריו של משיב 1 הם תיארו את בנם כילד נורמטיבי, וסיפרו כי מעורבותו בפלילים החלה כאשר הם התקשו בפיקוח עליו והצבת גבולות. שירות המבחן התרשם, כי הוריו של משיב 1 מגוננים עליו, ממעטים מחומרת התנהגותו בעבר והסתבכותו בפלילים, ונוטים להאשים את עצמם ואת הסביבה במצבו. יחד עם זאת סבר שירות המבחן, כי הוריו של משיב 1 מבינים את משמעות הפיקוח על בנם וכי משיב 1 רוחש כבוד לבני משפחתו ולפיכך יכבד את תנאי מעצרו. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן על שחרורו של משיב 1 למעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוח אביו, אמו ואשתו. בנוסף הוצע להטיל פיקוח אלקטרוני, וכן פיקוח של שירות המבחן.

5.

שירות המבחן לא המליץ לשחרר את משיב 2 לחלופת המעצר שהוצעה מטעמו, לאחר שהתרשם כי משפחתו של משיב 2 איננה יכולה לשמש כגורם מציב גבולות, וכי הערבויות שהוצעו מטעמו של משיב 2 אינן מפחיתות את הסבירות להישנות התנהגות אלימה, פורצת גבולות ומפרה תנאים מגבילים. בתסקיר צוין, כי משיב 2 שלל כל קשר לאירוע וכן היכרות עם הנאשמים הנוספים, וכי הוא מתקשה להבין מה בהתנהגותו מוביל אותו למעורבות חוזרת ונשנית בפלילים. אמו של משיב שוללת בעייתיות בהתנהגותו, והתקשתה, לאורך השנים, להציב לו גבולות ברורים. באשר למשיב 3 צוין, כי הוא הורשע בבית המשפט לנוער בעבירות של שימוש בסמים והחזקת סכין. בהמשך, נשפט משיב 3 לתקופת מאסר של 16 חודשים בעקבות צירוף של מספר תיקים פליליים. משיב 3 סיים לרצות את המאסר כחודש לפני מעצרו בתיק הנוכחי. שירות המבחן הוסיף וציין, כי לפני שנתיים שימשה אמו של משיב 3 כמפקחת במסגרת חלופת מעצר, ובתקופה הזו היא לא הצליחה למנוע ממנו הפרות חוזרות של תנאי מעצר הבית. בהמשך צוין, כי משיב זה מכחיש שימוש בכוח כלפי המתלוננים וטוען כי ניסה להפריד בין הצדדים הניצים, במטרה למנוע התדרדרות נוספת בעימות ביניהם. שירות המבחן התרשם כי החלופה המוצעת – בבית ארוסתו של משיב 3, ובפיקוחם של דודתה של הארוסה ובן דודו של משיב 3 – תסייע למשיב 3 לעמוד בתנאים מגבילים. שירות המבחן התרשם כי ניתן להטיל את משימת הפיקוח על דודתו של משיב 3 ועל בן-דודו של משיב 3 ולא לכלול במערך הפיקוח את ארוסתו של משיב 3. שירות המבחן סבר, כי החלופה המוצעת תואמת את מידת הסיכון הפוטנציאלי שטמון במקרה זה, אך "נוכח הרשעותיו הקודמות של [משיב 3] בשלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית, יש מקום לשקול אפשרות של חיזוק החלופה באיזוק אלקטרוני שכן הדבר יכול להוסיף אלמנט של הצבת גבולות חיצוניים ובקרה אפקטיבית על קיום תנאי מעצר הבית". עוד הומלץ, להעמיד את משיב 3 לפיקוח של שירות המבחן.

6.

לאחר קבלת תסקירי שירות המבחן בעניינם של המשיבים, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר אותם לחלופות מעצר, ואת החלטתו הוא נימק כך:

"הפיקוח המשפחתי כפי שהוצע ע"י המשיבים אכן מעורר חשש ומידת האמון שניתן ליתן בבני משפחה, ובמיוחד אלו של [המשיבים שלפנינו] הוא מוגבל. עוד אבהיר, כי ער אני למסוכנות... ולהעדר אפשרות לאיין באופן מוחלט כל מסוכנות בדרך של חלופת מעצר. אלא שבכל חלופת מעצר מדובר באיזון בין סיכונים. לא ניתן לאיין באופן מוחלט כל סיכון והשאלה היא של איזון יחסי בין רמת הסיכון לחובה לשקול חלופת מעצר" (עמ' 2 להחלטה מיום 28.4.2010).

בית המשפט הוסיף והדגיש, כי בנסיבות העניין, ועל-אף המלצת שירות המבחן, אין להבחין בין משיב 2 למשיבים האחרים, בשין לב למדיניות של אחידות כלפי מבצעים משותפים של עבירה אחת. בצד האמור סבר בית המשפט, כי יש מקום לאבחן בין משיב 2 ליתר המשיבים בכל הנוגע לרמת הבטוחות שיידרשו ממנו כתנאי לשחרור לחלופת מעצר.

בסיכומו של דבר שוחררו המשיבים לחלופות המעצר שהוצעו מטעמם, תחת השגחתם של מפקחים ובכפוף להתקנת איזוק אלקטרוני. המפקחים מטעמם של משיבים 1 ו-2 חויבו לחתום על התחייבות עצמית בגובה 15,000 ש"ח להבטחת התחייבויותיהם. בנוסף, חויבו משיבים 1 ו-3 להפקיד סכום של 15,000 ש"ח במזומן ולחתום על התחייבות עצמית בגובה 30,000 ש"ח. המפקח מטעמו של משיב 3 חויב לחתום על התחייבות בגובה 25,000 ש"ח ומשיב 2 חויב להפקיד סכום של 10,000 ש"ח במזומן ולחתום על התחייבות עצמית בגובה 40,000 ש"ח. יציאתם של המשיבים מן הארץ נאסרה וכן נאסר עליהם ליצור קשר עם עדי התביעה. נקבע, כי המשטרה תהיה רשאית לערוף ביקור בכתובת חלופת המעצר כדי לוודא שכל משיב ממלא אחר תנאי השחרור; וכי המשיבים יוכלו לצאת מן הבתים בהם הם שוהים בחלופה כל יום, בין השעות 10:00-11:00, לצורך התאווררות.

7.

ביני לביני, ביום 26.4.2010 הועלתה בפני בית המשפט המחוזי – במסגרת הדיון בהליך העיקרי – טענת "הגנה מן הצדק", בגדרה נטען, כי כתב האישום שהוגש נגד המשיבים הוא כללי יתר על המידה, ואיננו מפרט את חלקו המדויק של כל אחד מן המשיבים בקטטה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' סלע) קבע, כי כתב האישום אינו מפורט דיו ואין בו מידע מספיק לגבי חלקו של כל אחד מן הנאשמים במכלול המעשים המרכיבים את כתב האישום. "לדוגמא" – ציין בית המשפט – "רק לאחר העלאת הטענות המקדמיות התברר כי בסעיף 2 (לכתב האישום, ע' פ') יש מבצעים עיקריים ומבצעים בצוותא, וכי לא כל אחד מהנאשמים דרש כספים" (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 26.4.2010). בית המשפט קבע, אפוא, כי מידע זה, ככל שהוא מצוי בידי העוררת, יובא בפני בית המשפט מוקדם ככל האפשר. מעיון בהחלטתו של השופט שפירא עולה, כי החלטה זו לא היתה לפניו במועד מתן ההחלטה בעניינם של המשיבים.

8.

כאן הערר שלפניי. העוררת סבורה כי לא היה מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, נוכח המסוכנות הנשקפת מהם. לעמדתה, מסוכנות זו עולה מאליה נוכח כך שהמשיבים בחרו את קורבנותיהם באקראי, ונוכח עברם הפלילי. העוררת הדגישה, כי לאחר תיקונו של כתב האישום מיוחס למשיב 1 אישום נוסף על זה שמיוחס ליתר המעורבים, וכי נגד משיב 2 מתנהל הליך משפטי שאליו לא התייצב. באשר למשיב 3 צוין, כי הוא היה נתון בעבר בתנאי מעצר בית בבית אמו והפר מספר פעמים את תנאי מעצר הבית, ולאחר שריצה עונש מאסר בפועל ושוחרר ברישיון, הוחזר לריצוי מאסר בשל אי התייצבות לפני ועדה שדנה בנושא זה. נתונים אלה, כך להשקפת העוררת, מעידים אף הם על המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העוררים ומובילים למסקנה כי לא ניתן ליתן בהם את האמון הדרוש לצורך שחרורם לחלופת מעצר.

עוד נטען, כי המשיבים מואשמים, בין היתר, בהדחה, וגם מן הטעם הזה, אין לשחררם לחלופה. לדידה של העוררת, תסקירי שירות המבחן בעניינם של משיבים 1 ו-3 – ומקל וחומר תסקיר שירות המבחן בעניינו של משיב 2 – אף הם אינם מצדיקים את שחרורם של המשיבים לחלופה. ביחס למשיב 2 הוסיפה וטענה באת-כוח העוררת כי בית המשפט המחוזי לא נימק באופן מספק את ההחלטה לסטות מהמלצת שירות המבחן שלא לשחררו לחלופה. להשקפת העוררת, נימוק האחידות – עליו התבססה, בין היתר, החלטתו של בית המשפט המחוזי – איננו רלוונטי בשלב המעצר, בו נבחנת מסוכנותו האינדיבידואלית של כל נאשם כנגזרת ממכלול של שיקולים ואין מדיניות של אחידות בין נאשמים רק משום שהם ביצעו את אותם מעשים.

9.

בא-כוח המשיב 1 לא חלק על כך שבעניינו של שולחו מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות אולם להשקפתו החלופה עליה הורה בית המשפט המחוזי נבחנה בקפידה ויש בה כדי לאיין מסוכנות זו. עוד טען בא-כוחו של משיב 1 כי נוכח כך שהמשיבים הם אנשי משטרה ושירות בתי הסוהר, החשש לשיבוש הליכים הוא נמוך ביותר. בא-כוחו של משיב 2 סבור כי חומרת העבירות המיוחסת לשולחו אינה על הצד הגבוה, וכי דרישתו של בית המשפט המחוזי לתקן את כתב האישום כך שיובהר מה היה חלקו של כל אחד מן המעורבים משליכה על ההחלטה בעניין המעצר. עוד נטען, כי תנאי השחרור שנקבעו ביחס למשיב 2 היו חמורים מאלה של שאר המשיבים, וכי ההליכים בעניינו של משיב זה מתמשכים ללא הצדקה. הוא אף מדגיש כי המשיב 2 הינו חייל בשירות סדיר וגם לכך צריך להנתן משקל מתאים. בא-כוחו של משיב 3 הפנה אף הוא להחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין כלליותו של כתב האישום והתיקונים הנדרשים. על-פי הנטען, חלקו של משיב באירועים היה יחסית מצומצם ואין לראות בו מבצע דומיננטי. עוד נטען, כי הפרות תנאי מעצר בית שהוטל על משיב 3 בעבר היו פעוטות. להשקפתו, יש לקבל את המלצתו של שירות המבחן בעניינו של משיב 3.

10.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את הערר.

המסוכנות הנשקפת ממעשיהם של המשיבים ברורה מאליה, וגם בית המשפט המחוזי התייחס אליה בהחלטותיו. טענת המדינה – לפיה בחירתו של קורבן אקראי מעצימה מסוכנות זו – מקובלת עלי. לכך מצטרפות נסיבותיהם האישיות של כל אחד מן המשיבים שלפניי. באשר למשיב 1, על-פניו נראה, כי מעורבותו באירועים המתוארים בכתב האישום היתה משמעותית, וכאמור, מיוחס לו אישום נוסף. למשיב זה רישום פלילי, הכולל, בין היתר, עבירות אלימות, והתרשמותו של שירות המבחן היתה כי מדובר במי שאימץ לעצמו דפוסי התנהגות עברייניים חוזרים. גם למשיב 3 עבר פלילי משמעותי, הכולל ריצוי של עונש מאסר בפועל. בנוסף, משיב זה הורשע בעבר בהפרת תנאי חלופת מעצר שנקבעו לו. אכן, עיון בכתבי האישום שהוגשו נגד משיב 3 בעניין זה מעלה כי הוא נתפס בחצר הבניין בו הוא מתגורר ובפניי נטען, כי הימצאותו שם נבעה מכך שלא הורשה לעשן בין כותלי ביתו. גם אם אניח לטובתו כי אין מדובר בהפרה החמורה ביותר האפשרית, לא ניתן להתעלם מעצם קיומן של מספר הפרות. בנוסף, כפי שצוין לעיל, שחרורו של משיב זה ברישיון בוטל. עיון בתסקירי המבחן שניתנו בעניינם של משיבים אלה מעלה, להשקפתי, קיומו של פער ממשי בין תכני התסקירים, שלא היו חיוביים כלל, לבין ההמלצה החיובית שניתנה לבסוף בעניינם של משיבים 1 ו-3. דומה כי גם בית המשפט המחוזי היה ער לפער זה, כאשר ציין כי הפיקוח המשפחתי שהוצע על-ידי המשיבים אכן מעורר חשש ומידת האמון שניתן ליתן בבני משפחתם של המשיבים – מוגבלת (עמ' 2 להחלטה מיון 28.4.2010)). בהתחשב ביתר הנסיבות עליהן עמדתי – לרבות אופיים של המעשים המיוחסים למשיבים, רישומם הפלילי ויחסם לעבירות בהן הם מואשמים – פער זה איננו מאפשר, להשקפתי, לשחרר משיבים אלה לחלופת מעצר.

11.

הפער האמור איננו קיים ביחס למשיב 2, שלגביו ניתנה, כאמור, המלצה שלילית של שירות המבחן אשר התרשם כי חלופת המעצר שהוצעה איננה מפחיתה את הסבירות להישנות התנהגות אלימה, פורצת גבולות ומפרה תנאים מגבילים. בית המשפט המחוזי סבר, כי מטעמי שוויון ואחידות, יש לשחרר את משיב 2 לחלופת מעצר על-אף המלצתו השלילית של שירות המבחן. להשקפה זו אין בידי להסכים. כידוע, בית המשפט איננו כבול להמלצותיו של שירות המבחן, אולם סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה בהתקיים טעמים טובים וכבדי משקל (ראו, למשל, בש"פ 2792/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2008); בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.2007) פסקה 13 להחלטתי). דומה כי במקרה שלפנינו, השיקול העיקרי שהוביל את בית המשפט המחוזי לסטות מהמלצת שירות המבחן היה השמירה על שוויון ואחידות בין המעורבים השונים. להשקפתי, על-אף חשיבותו של שיקול זה אין הוא מהווה שיקול מכריע, ושאלת האפשרות לנטרול הסיכון הנשקף מן הנאשם צריכה להיבחן בשים לב לנסיבותיו האינדיבידואליות ולסיכון הנשקף ממנו (ראו, למשל, בש"פ 8514/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.9.2005); בש"פ 6871/05 מנדלוביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.05)). מכל מקום, הטענה בדבר שמירה על השוויון אינה עומדת עוד על הפרק בהינתן החלטתי בעניינם של משיבים 1 ו-3.

12.

באי-כוחם של המשיבים טענו כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין תיקונו הנדרש של כתב האישום מחזקת את החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. אכן, כפי שכבר צוין, בהחלטתה של כב' השופטת סלע, נדרשה המדינה לתקן את כתב אישום המיוחס למשיבים כך שיובהר מה היה חלקו המדויק של כל אחד מן המשיבים במעשים המיוחסים. הבהרה זו נדרשה לצורך ניהולו של ההליך העיקרי בעניינם של המשיבים. יחד עם זאת, עיון בכתב האישום בנוסחו הנוכחי מעלה כי קיים תיאור ברור – גם אם לא מלא – של חלקם של משיבים 3-1 באירועים. כך למשל, בכתב האישום נטען כי משיב 2 תקף את אלעד באגרופיו; ומשיב 1

– שלו מיוחס, כאמור, אישום נוסף – סטר לו ובהמשך נטל ממנו חפצים ללא רשות; וכי נאשם 3 תפס את אלעד בידיו וברגליו בעוד הנאשמים האחרים מכים אותו בכל חלקי גופו. בנסיבות בהן קיימות ראיות לכאורה למעורבותו של כל אחד מן המשיבים באירוע נושא כתב האישום, ובהעדר מחלוקת ממשית באשר לכך שהמתלוננים זיהו את המשיבים כמי שנטלו חלק פעיל בתקיפתם, איני סבור כי הדרישה לתיקונו של כתב האישום יש בה כדי להטות את הכף לטובת שחרורם של המשיבים לחלופה. נוכח כל האמור, הערר מתקבל. המשיבים ייעצרו עד לתום ההליכים או עד למתן החלטה אחרת בת.פ 11759-03-10 בבית המשפט המחוזי בחיפה.