בש"פ 4260/10 מדינת ישראל נ. מועאד בן פריד דעאף

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה במ"ת 43825-03-10, במסגרתה הוחלט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

נגד המשיב הוגש כתב אישום (פמ"ח 2402/10), המייחס לו עבירה של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 380 ו-382(ג) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן 'חוק העונשין'); עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(2) ו-(ב) לחוק העונשין; עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו- 335 לחוק העונשין ועבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב תקף את אשתו (להלן 'המתלוננת'), איים עליה ונהג כלפיה באלימות קשה בהזדמנויות שונות לאורך ארבע שנות נישואיהם. בין היתר איים המשיב על חיי המתלוננת כשהוא אוחז בסכין, ניסה לתקוף אותה באמצעות גרזן, הכה אותה ובעט בה. באחת מן הפעמים איבדה המתלוננת את הכרתה כתוצאה מהמכות והובהלה לבית חולים. בהזדמנות נוספת, הכה המשיב את המתלוננת – שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה והחזיקה באותה העת את תינוקם בידם – בראשה בעוצמה רבה באמצעות מטאטא. כתוצאה מהמכה נפלה המתלוננת ואף נגרם לה חתך עמוק בקרקפת והיא נזקקה לטיפול רפואי.

2.

בד בבד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (מ"ת 43825-03-10). בית המשפט הורה על הגשת תסקיר מעצר, אשר המליץ שלא לשחררו לחלופת מעצר. חרף האמור, קבע בית המשפט המחוזי ביום 26.4.2010 כי הודעותיה של המתלוננת, הודעותיהם של הוריה והתיעוד הרפואי מקימים תשתית ראייתית לכאורה ברמה הנדרשת. צוין כי גרסת המתלוננת אינה נקייה מספקות היות שלא נמצאה ראיה חיצונית התומכת בטענתה, לפיה השתמש המשיב בסמים. כן נקבע כי הגם שהעבירות מעצם טיבן מקימות עילת מעצר וחזקת מסוכנות – יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית דודיו בישוב באקה אל גרביה. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 3201/10, מפי השופט ע' פוגלמן), אשר התקבל באופן חלקי ביום 2.5.2010. נקבע כי לא מתקיימים טעמים המצדיקים סטייה מהמלצתו השלילית של שירות המבחן. זאת, בפרט נוכח קרבתה של חלופת המעצר למקום מגוריה של המתלוננת. לפיכך, הוחלט להשאיר את המשיב במעצר, אך שהלה יוכל לחזור ולהציע חלופת מעצר שאינה מצויה בסמיכות למקום מגורי המתלוננת, אשר תיבדק על ידי שירות המבחן.

לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר משלים אשר בחן חלופת מעצר נוספת בביתם של אחות המשיב ובעלה בכפר עארה. שירות המבחן התרשם מבעלה של האחות כאדם אחראי ורציני, אשר ביכולתו להציב גבולות ברורים למשיב.

עם זאת, התייחס השירות לכך שהבעל אינו יכול לפקח על המשיב במהלך שעות עבודתו. בעניין זה הציע המשיב כי אחותו תפקח עליו בשעות בהן בעלה עובד. שירות המבחן העריך כי על אף שהאחות מבינה את משמעות הפיקוח, אין ביכולתה להציב למשיב גבולות ברורים ולפקח עליו. זאת, הואיל והיא אינה רואה שום עילה להאשמות נגדו. נוכח האמור ובגין פחדיה של המתלוננת, הומלץ שלא לשחרר את המשיב לחלופת המעצר האמורה. חרף עמדת השירות הורה בית המשפט המחוזי ביום 1.6.2010 על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת לעיל.

3.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העוררת, שגה בית המשפט עת שחרר – בניגוד להמלצת שירות המבחן ובהיעדר טעמים המצדיקים זאת – את המשיב לחלופת המעצר. עוד נטען כי בית משפט זה לא שלל את האפשרות העקרונית למציאת חלופת מעצר המרוחקת ממקום מגוריה של המתלוננת. אולם, חלופת מעצר, המצויה במרחק של 15-30 דקות נסיעה, אינה עונה על הנדרש. זאת, במיוחד כאשר התרשמות שירות המבחן שלילית מהפיקוח המוצע. בנוסף, טוענת העוררת כי לא ניתן משקל ראוי למצבה של המתלוננת. משכך, היא סבורה כי אין בחלופה מעצר זו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. הסנגור סומך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. הודגש בפניי כי המשיב נעדר עבר פלילי, שתנאי השחרור הוחמרו לעומת ההחלטה הקודמת בעניינו, שהוטל עליו תנאי מגביל נוסף בדמות איזוק אלקטרוני ושהחלופה המוצעת מצויה במקום רחוק יותר ממקום מגוריה של המתלוננת.

4.

על מנת להכריע בערר אצעד בדרך עליה הצביע הסנגור שוב ושוב. לגישתו, החלטתו הקודמת של בית משפט זה, אשר ניתנה כאמור על ידי השופט ע' פוגלמן, היא המחייבת את בית המשפט המחוזי ואין להתערב בה. החלטה זו, כך נטען, מחייבת את שחרור המשיב. האומנם כך? נכון הוא כי החלופה הנוכחית מצויה במקום רחוק יותר ממגורי המתלוננת ובכך נלקח בחשבון האמור בהחלטתו של השופט פוגלמן. ברם, הריחוק היחסי אינו ניצב בדד. השופט פוגלמן ציין בהחלטתו "כבר נפסק, כי סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה באופן חריג, ומקום בו קיימים לכך טעמים כבדי משקל (ראו, למשל, בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.07); בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, (16.4.07))". שירות המבחן הסתייג מיכולתה של האחות להציב למשיב גבולות. על פי החלופה המוצעת, האחות אמורה לפקח על המשיב פרק זמן לא מועט במהלך השבוע. יוצא, אפוא, כי החלופה לוקה בחסר. אולם, עדיין יש לבחון את נסיבות המעשה והעושה. אכן, למשיב אין הרשעות קודמות. נתון זה עומד לטובתו של המשיב. באשר למעשה, הכף נוטה לעבר כיוון המדינה. לכאורה, המשיב פגע קשות במתלוננת – הן מבחינת משך התקופה והן מבחינת עוצמת הפגיעה. מתפקידו של בית המשפט ליתן דעתו על הסכנה הנשקפת למתלוננת מהמשיב. לעתים, מסוכנותו של נאשם בבקשה כגון דא מופנית כלפי ציבור ועתים היא מכוונת כלפי יחיד. בשני המצבים, מחייב האינטרס הציבורי כי טרם ישוחרר נאשם ממעצרו, תימצא חלופה המשיגה את מטרות המעצר.

נדמה כי אף בית משפט קמא היה מודע לחסר בחלופה. הוא התייחס "להיעדר אפשרות לאיין באופן מוחלט כל מסוכנות בדרך של חלופת מעצר ... והשאלה היא של איזון יחסי בין רמת הסיכון לחובה לשקול חלופת מעצר". האמרה נכונה אך לטעמי אינה מדויקת. מצוות המחוקק היא כי על בית המשפט לתור אחר חלופה בכל מקרה. ברם, בית המשפט אינו מחויב בכל מקרה ומקרה למצוא מבין האפשרויות הקיימות את נקודת האיזון הכוללת את שחרור הנאשם. הדבר נכון במיוחד כאשר המסוכנות העולה ממעשי הנאשם אינה גבולית ושקיים חסר ממשי בחלופה. זהו המצב כאן. בענייננו, שירות המבחן הגיע למסקנה שהחלופה המוצעת אינה מספקת. תוצאה זו אינה עומדת בסתירה להחלטת השופט ע' פוגלמן, אלא מתיישבת עמה.

5.

סוף דבר. הערר מתקבל. המשיב ייעצר עד לסיום ההליכים נגדו.