בש"פ 6963/09 אורי פולק נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל ) מתאריך 20.8.2009, אשר במסגרתה הוחלט לדחות את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' דרויאן ) מתאריך 5.8.2009,

בגדרה לא התקבלה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה המורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בו מיוחסות לו, במסגרת תשעה אישומים שונים, חמש עבירות של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(1) ל חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ; ארבע עבירות של תקיפה בתנאים מחמירים, לפי סעיף 382 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ארבע עבירות של איומים לפי סעיף 192 ל חוק העונשין ; ועבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 ל חוק הבזק, התשמ"ב-1982 .

הרקע לעבירות המיוחסות לעורר הוא במערכת יחסים בת כחודשיים וחצי שניהל העורר עם בת-זוגו דאז, גברת א.מ. (להלן: מ' ), אשר הרתה לו במהלך תקופה זו, ככל הנראה במסגרת כוונתם המשותפת של השניים להביא ילד לעולם. מן האמור בכתב האישום עולה כי בתחילת חודש ינואר 2009 התוודעה מ' לדבר הריונה, ובתאריך 4.2.2009 נפסק הריונה עקב הפלה טבעית. לפי הנטען בכתב האישום, באחד הימים בראשית חודש ינואר, ביצע העורר מעקב אחרי מ', ולבסוף התעמת איתה בדירתה, תוך שהוא מציין בפניה כי הוא יודע היכן שהתה באותו יום, ובחברת מי בילתה. לאחר מכן, סירב העורר לעזוב את דירתה של מ', על-אף שהפצירה בו לעשות כן. בתאריך 18.1.2009, בעת שישבה ברכבה החונה, הבחינה מ' בעורר אשר ניהל, באותה שעה, תצפית לעבר דירתה. לאחר שנתחוור לעורר כי מ' צופה בו, הוא נכנס לרכבה, ומשביקשה ממנו האחרונה לצאת מן הרכב, סגר העורר את דלת הרכב על רגלה. זמן לא רב לאחר מכן, בתאריך 29.1.2009, ביקרה מ' בביתו של העורר, וכשביקשה לעזוב את המקום, משך העורר בשערה. בתאריך 4.2.2009, החליט העורר להתלוות למ', בעת שזו הלכה לעבוד כמארחת באירוע שהתרחש באולם קולנוע. במהלך אותו אירוע, לפת העורר את פניה של מ' והפעיל לחץ על לחייה, תוך שהוא מאיים על חייה – כל זאת, ככל הנראה, בשל כך שמ' חייכה לבאי האירוע. שבוע לאחר מכן, בתאריך 11.2.2009, בעת ששהו השניים בדירת העורר, נקלט מסרון בטלפון הסלולרי של מ'. העורר דרש לקרוא את המסרון, תוך שהוא אוחז בידה של בת-זוגו, ומושך בכוח את מכשיר הטלפון הסלולרי כדי לחלצו מידיה. למחרת אותו היום, בתאריך 12.2.2009, שעה שביקשה מ' לצאת מדירתו של העורר לכיוון מקום עבודתה, תפס העורר את תיקה, ומנע מבעדה לצאת. בתגובה לכך משכה מ' את התיק לכיוונה, אך העורר הפילהּ על המיטה, סטר לה, ואיים עליה באומרו שהוא מחזיק אקדח בדירתו. יום לאחר מכאן, הגיע העורר לקרבת מקום עבודתה של מ', וביצע תצפית לעבר המשרד בו עבדה. בהמשך אותו היום, הגיע העורר אף לבית הוריה של מ', דפק על דלת הבית ודרש לדבר עם העוררת, תוך שהוא טוען בפני דיירי הבית כי הוא יודע שהעוררת נמצאת שם. לא חלפו מספר ימים, ובתאריך 16.2.2009, התקשר העורר אל מ' והחל מקלל אותה, ומאשים אותה בחוסר נאמנותה אליו. זמן קצר לאחר מכן, התקשרה מ' אל העורר, ובמהלך שיחה זו איים עליה העורר באומרו: "אני אראה לך מה זה, את בוגדנית, את לא אישה, את לא תוכלי להיות אמא". מאוחר יותר באותו יום, שעה שהגיעה מ' לבית אחותה, הבחינה בעורר שהמתין לה בחניית הבית. מ', אשר לפי הנטען בכתב האישום, חששה מהאופן בו עלול העורר להתנהג, הזמינה אותו לעלות לדירת אחותה. לאחר זמן מה, כשביקשה ממנו מ' לעזוב את הדירה, סרב העורר לעשות כן. בהמשך הערב, הודיעה מ' לעורר כי יחסיהם הגיעו לתומם. ביום המחרת, הגיע העורר למקום עבודתה של מ', התמקם ברחבה הסמוכה לו, והחל שולח מסרונים רבים בעלי תוכן מאיים ופוגעני למכשיר הטלפון של האחרונה. בתאריך 18.2.2009, התקשרה מ' לאחיו של העורר, וביקשה ממנו שישכנע את העורר להפסיק להטרידה. מששמע על כך העורר, התקשר למ', ואיים עליה שלא תערב את משפחתו במערכת היחסים ביניהם, פן יאונה לה רע.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעניינו. בדיון שנערך בבקשה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בתאריך 9.3.2009, קבע בית המשפט הנכבד כי, לשיטתו, קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את האישומים המיוחסים לעורר במידה הדרושה לצורך מעצרו, וכן כי קמה כנגדו עילת מעצר נוכח המסוכנות העולה ממעשיו הלכאוריים ומעברו הפלילי המכביד. עם זאת, טרם קבלת החלטה בבקשה, הורה בית משפט השלום הנכבד על הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר. בתאריך 21.4.2009, לאחר שהוכן תסקיר שירות המבחן, נערך דיון נוסף בבקשת המדינה. נוכח התרשמותו השלילית של שירות המבחן מיכולתם של המשמורנים שהוצעו על-ידי העורר – אמו (השוהה בבית אבות) ואחיו – להבטיח את השמירה על תנאי מעצר הבית שאליו ביקש להשתחרר, הביע בית המשפט הנכבד את ספקותיו באשר לאפשרות להימנע מלהורות על מעצרו של העורר, אך לבקשתו של העורר, הוחלט ליתן לו שהות לצורך איתור משמורנים אפשריים נוספים. בתאריך 14.5.2009, משלא עלה בידו של העורר לגבש הצעה חדשה בדבר חלופת מעצר אפשרית נוספת, הורה בית משפט השלום הנכבד על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו, תוך שהוא מציין כי לעורר שמורה הזכות לפנות לבית המשפט לצורך עיון חוזר בהחלטה על מעצרו, וזאת גם מקום בו לא חל שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר. בהתאם להחלטה זו, הגיש העורר, בתאריך 31.5.2009, בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו, שבמסגרתה הוצעו שתי חלופות מעצר נוספות: האחת - שחרורו לתנאי "מעצר בית" מלא בישיבה תורנית בפסגת זאב, בפיקוחו של הרב משה אייזן, והשנייה – שחרורו לתנאי "מעצר בית" מלא בדירתו של העורר, בצירוף איזוק אלקטרוני ובפיקוחה של אימו, שהביעה הסכמתה לעזוב את בית האבות בו היא מתגוררת לצורך כך. נוכח בקשתו זו, הורה בית משפט השלום הנכבד על הכנת תסקיר משלים שיבחן את חלופות המעצר שהוצעו. בתסקיר המשלים שהוכן בתאריך 23.6.2009, ניכרה התרשמותו השלילית של שירות המבחן מחלופות המעצר שהוצעו על-ידי העורר, וכן מחלופת מעצר נוספת שהוצעה על-ידי העורר, והיא השתלבותו במוסד "בית נועם", בפיקוח אימו ואחיו, תוך ביצוע עבודות התנדבות ב"בית לוינשטיין". מסקנות דומות הובעו בתסקירים נוספים שהוכנו בתאריכים 1.7.2009 ו-15.7.2009 (במסגרת התסקיר האחרון נבחנה אף חלופת מעצר נוספת – שחרור העורר לתנאי "מעצר בית" מלא בישיבת "דרך אמונה" בבני ברק, תחת פיקוחו של הרב בילבסקי). בתאריך 5.8.2009, משלא עלה בידו של העורר להציע חלופת מעצר להנחת דעתו של בית משפט השלום הנכבד, החליט בית המשפט לדחות את בקשתו של העורר לעיון חוזר. בהחלטתו זו התייחס בית משפט השלום, בין היתר, למסקנת שירות המבחן, העולה מהתסקיר שהוכן בעניינו של העורר בתאריך 15.7.2009, לפיה רצונו של העורר בקבלת טיפול אינו כן, אלא אך נובע מתקוותו להשתחרר מהמעצר בו הוא שרוי. מסקנה זו היוותה את הבסיס להמלצתו השלילית של עורך תסקיר זה בדבר שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

4.

בתאריך 20.8.2009, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ערר על החלטה זו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את עררו של העורר, תוך שהוא מציין את המסקנות העיקריות העולות מהאמור במכלול תסקירי שירות המבחן שהוכנו בעניינו של העורר: הירידה במוטיבציה של העורר לזכות בטיפול שיקומי והשקעת מירב מרצו במאמצים "אימפולסיביים" להשתחרר מהמעצר בו הוא נתון על-ידי הצעה חוזרת ונשנית של חלופות מעצר שונות, ואי-התאמתן של הישיבות והמסגרות הנוספות שהציע העותר לשמש כחלופות מעצר הולמות. ממסקנות אלו, עלה, לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי החלטתו נשוא הערר של בית משפט השלום, בדין יסודה.

5.

מכאן הערר שבפני, שבמסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט הנכבד קמא עת דחה את עררו על החלטת בית משפט השלום, בהסתמך על האמור בתסקירי המבחן שהוכנו בעניינו. לטענת העורר, ממצאי תסקיר שירות המבחן מתאריך 1.7.2009, המצביעים על ירידה במוטיבציה של העורר לזכות בטיפול שיקומי והתמקדותו אך בניסיון להשתחרר מהמעצר בו הוא נתון, אינם עולים בקנה אחד עם המסקנות החיוביות המוצגות בעניינו של העורר בתסקיר שהוכן רק שבוע לפני כן, בתאריך 23.6.2009. בנוסף, טוען העורר, כי חוות דעתו של עורך תסקיר שירות המבחן מתאריך 1.7.2009, לפיה מסגרת של ישיבה אינה יכולה להוות חלופת מעצר הולמת בהקשרו של העורר אינה מבוססת על טעמים משכנעים, אלא רק על הנימוק לפיו מסגרת שכזו אינה מתאימה לאדם שניהל אורח חיים חילוני עד למעצרו – נימוק, שלטענת העורר, אין בו ממש. עוד טוען העורר, בהקשר זה, כי עורך התסקיר אף לא מיצה את בחינתן של הישיבות שהוצעו כחלופת מעצר אפשריות, באשר לא נפגש עם הרבנים המשמשים כראשי ישיבות אלו, אלא רק שוחח עימם בטלפון. בנוסף על כל אלו טוען העורר כי לא ברורים הטעמים למסקנתו של שירות המבחן בדבר הירידה במוטיבציה של העורר לקבלת טיפול שיקומי ובדבר אופיו האימפולסיבי. לבסוף טוען העורר, כי בשקילת בקשתו לעיון חוזר בהחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים המתנהלים בעניינו, יש ליתן משקל נכבד לעובדה שהעורר נתון במעצר במשך תקופה ארוכה של כשישה חודשים, וכי ההליך בעניינו מצוי בשלב ראשוני יחסית של שמיעת הראיות.

בדיון שנערך בפני, טענה ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות, תוך שהיא נסמכת בעיקר על הטעמים שהובאו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. כך, טענה ב"כ המדינה, כי מחומרתם של המעשים המיוחסים לעורר, מריבויים, ומאופיים הסדרתי, עולה מסוכנות שלא ניתן להפיגה על דרך של הפנית העורר לחלופת מעצר. עוד טענה ב"כ המדינה, כי הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי, ביססו קביעותיהם על שלושה תסקירי שירות מבחן מעמיקים שהוכנו בעניינו של העורר, כאשר שני התסקירים האחרונים והעדכניים ביותר מציגים המלצה שלילית בדבר אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת בפרט בהתחשב בחלופות המעצר המוצעות על-ידי העורר. לבסוף, לטענת ב"כ המדינה, אף בעברו הפלילי המכביד של העורר יש כדי להוות שיקול לדחיית עררו, באשר מעיון בעבר פלילי זה, עולה כי אין זו הפעם הראשונה בה מבצע העורר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, נשוא ערר זה.

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהעבירו לעיוני, נחה דעתי כי דין הערר

– להידחות . אסביר הדברים להלן.

7.

במסגרת ערר זה, לא התעוררה פלוגתא בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לעורר, או בעניין גיבושה של עילת המסוכנות הנדרשת לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו – לפי הוראת סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). ככל שנתגלעה מחלוקת בין הצדדים לערר זה, הרי שהיא ממוקדת בשאלת האפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, על דרך של הפנייתו של העורר לאחת מחלופות המעצר שהוצעו על-ידו. יש לציין כי הוראת סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים מורה אותנו, על דרך הכלל, כי במקרים בהם ניתן להשיג את מטרת מעצרו של אדם שהוגש כנגדו כתב אישום, באמצעות שחרורו בערובה ותנאי שחרור, מצווה בית המשפט להעדיף דרך זו על פני הותרתו של אותו נאשם במעצר – מעמד שכרוכה בו פגיעה קשה בחירות הנאשם.

ואולם, במקרה זה, לא מצאתי לנכון להורות על שחרורו של העורר ממעצר תוך הפנייתו לאחת מחלופות המעצר שהוצעו על-ידו, וזאת משורה של טעמים:

(א)

שלושה תסקירי שירות מבחן שהוכנו בעניינו של העורר הוגשו לעיוני. אכן, כטענת העורר, מן התסקיר שהוכן בעניינו בתאריך 23.6.2009, עולה כי במהלך מעצרו של העורר, התפתחה אצלו מודעות באשר לבעייתיות שבהתנהלותו במסגרת מערכות יחסים זוגיות, ובפרט לגבי הפסול שבמעשיו במסגרת מערכת היחסים נשוא כתב האישום הנוכחי שהוגש כנגדו. למיטב התרשמותו של עורך תסקיר זה, אף התקיים בקרב העורר, בעת עריכת התסקיר, רצון כן לזכות בטיפול שיסייע לו לפתור את הקושי שבדפוסי התנהגותו. במסגרת תסקיר זה, אף צוינה הפחתה מסוימת בדפוסי ההתנהגות האובססיביים שבאו לידי ביטוי בהתנהגותו של העורר במסגרת האירועים נשוא כתב האישום. ואולם, מעיון בתסקירים שהוכנו בתאריכים 1.7.2009 ו-15.7.2009, עולה תמונה עגומה יותר באשר למצבו של העורר. תסקירים עדכניים אלו מצביעים על ירידה במוטיבציה של העורר לזכות בטיפול שיקומי שעשוי להביא מזור לקשייו, תוך ריכוז מאמציו, בצורה המתוארת כ"אימפולסיבית", במציאת הדרך להביא לשחרורו מהמעצר בו הוא נתון. דומה כי תמורה זו בהתנהגותו של העורר יצרה אצל עורכי התסקירים המאוחרים את הרושם כי הרצון הראשוני שהביע העורר להשתלב במסגרת טיפולית, נבע במידה משמעותית יותר משאיפתו להשתחרר מהמעצר בו הוא נתון, מאשר מהכרתו בצורך של ממש לזכות בטיפול שיקומי. בהקשר זה, אבקש להעיר כי לדעתי יש טעם בטענת ב"כ המדינה לפיה בדין נתן בית המשפט הנכבד קמא משקל נכבד יותר למסקנות הקבועות בתסקירי שירות המבחן המאוחרים יותר, אשר התבססו על המידע העדכני ביותר שהיה קיים בעניינו של העורר.

בנוסף על האמור, דומה כי בכל שלושת התסקירים הנ"ל הועלו ספקות רציניים באשר לאפשרותן של הישיבות שהוצעו על-ידי העורר לשמש כחלופות מעצר אשר יש בהן כדי להגשים את תכלית מעצרו של העורר. שני התסקירים הראשונים מתייחסים גם להצעתו של העורר להשתלב בטיפול שיקומי במסגרת "בית נועם", בתנאים שהוצעו על-ידו – קרי: שהייה במוסד זה, בשילוב עם עבודת התנדבות ב"בית לווינשטיין". לשיטתם של עורכי התסקירים, בעיות שונות התעוררו גם לעניין תנאיה של חלופת מעצר אחרונה זו, כפי שהוצעו על-ידי העורר.

מכלול השיקולים הנ"ל הוביל את עורכי שלושת התסקירים לגיבושן של המלצות שליליות באשר לאפשרות שחרורו של העורר לאחר מחלופות המעצר שהוצעו על-ידו. לא מצאתי כי נפל פגם בהסתמכותם של בתי המשפט הנכבדים קמא על האמור בתסקירי שירות המבחן הנ"ל, וזאת אף לאחר שמיעת טענות העורר בהקשר זה. מעיון בתסקירים אלו עולה כי עורכי התסקיר דאגו לברר, בצורה רצינית, את היתכנותה של כל חלופת מעצר שהוצעה על-ידי העורר לשמש ככזו, וזאת על דרך של שיחות עם העומדים בראש המוסדות שהוצעו על-ידי העורר ועם המפקחים המוצעים ועל-ידי בירור ההליכים הנדרשים לצורך השתלבותו של העורר בכל אחת מן החלופות הנ"ל. דא עקא, שבירורים אלו הובילו את עורכי התסקירים למסקנה לפיה, בנסיבות העניין, אין בחלופות המעצר שהוצעו על-ידי העורר כדי להבטיח את הפגת המסוכנות הנשקפת ממנו, לאור המעשים המיוחסים לו, ובשים לב לתמורות שחלו במצבו של העורר במהלך מעצרו, כפי שפורט לעיל. אמנם ידוע הוא כי אין בית המשפט כבול להמלצות שירות המבחן, ואולם משבא שירות המבחן בהמלצה שלילית באשר לאפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, ידרשו, לרוב, טעמים נכבדים על-מנת לסטות מהמלצה שכזו (ראו:

בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד

(לא פורסם, 18.4.2007); בש"פ 2375/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.3.2008); בש"פ 2792/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 2.4.2008)). בהתחשב בכל האמור לעיל, לא מצאתי כי מתקיימים במקרה דנן טעמים כאמור המצדיקים את דחיית המלצותיו השליליות החוזרות של שירות המבחן בעניינו של העורר.

(ב)

אף בנופך הסדרתי העולה ממעשיו הלכאוריים של העורר יש כדי להקשות על מתן האמון בעורר, הנדרש לצורך שחרורו ממעצר והפנייתו לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 7988/03 זאדה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 9.9.2003); בש"פ 6843/07 מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 13.8.2007)). דפוסי התנהגותו של העורר, העולים, לכאורה, ממסכת המעשים המיוחסת לו בכתב האישום, אשר הוערכו על-ידי עורך תסקיר שירות המבחן מתאריך 23.6.2009 כ"דפוסים אובססיביים", מעלים חשש ממשי לפיו יתקשה העורר, עם שחרורו מן המעצר בו הוא נתון, להימנע מלשוב ולבצע מעשים שיש בהם כדי להטריד ולסכן את בת-זוגו לשעבר, מ'. חשש זה זוכה לחיזוק של ממש, אף מעיון בעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות עבר רבות, ובהן הרשעות בחלק מסוגי העבירות המיוחסות לו בכתב אישום נשוא ערר זה, לרבות: עבירות איומים, הטרדה במתקן בזק, ופגיעה בפרטיות, וכן בעבירות דומות לאלו המיוחסות לו כעת, כגון: עבירות תקיפה סתם (לרבות תקיפה של בן זוג) ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.

8.

להשלמת התמונה, אציין כי בהחלטתי לא נעלם מעיני משך תקופת המעצר, אך לא מצאתי כי יש בתקופת מעצר זו כדי לגבור, בשלב זה, על משקלם של הטעמים שפורטו לעיל, ולהביא לשחרורו של העורר מהמעצר בו הוא נתון, בהעדר חלופת מעצר ראויה.

9.

על אף כל האמור לעיל, ובשים לב לחשיבות שבבחינת האפשרות למתן טיפול שיקומי אשר עשוי לסייע לעורר לשנות מדפוסי התנהגותו הבעייתיים, אני מורה כי ככל שיצליח העורר לגבש חלופת מעצר מהודקת, במסגרת המוסד "בית נועם", ובתנאי "מעצר בית" מלא, תוך תיאום מסודר עם הגורמים המוסמכים במוסד זה - תהיה שמורה לו הזכות להעלות את תנאיה של חלופת מעצר זו על הכתובים, על מנת לקבל לגביה תסקיר חלופת מעצר משירות המבחן, ולפנות לבית משפט השלום הנכבד בבקשה לבחון מחדש את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר זו. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי אין להסיק מהאמור כאן כי הערכאה הדיונית אמורה לפעול בדרך נתונה כלשהי בבקשה כזו, אם תוגש, והיא תחליט בה כטוב בעיניה.

10.

נוכח כל האמור לעיל, ובכפוף לאמור בפסקה 9 הנ"ל - הערר נדחה. העורר ישאר, לפיכך, במעצר עד תום ההליכים בעניינו, או עד להחלטה אחרת.