בש"פ 9753/08 שמעון מור יוסף נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' יפה-כץ), לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

2.

העורר, בן 55, נשוי ואב ל-5 ילדים. מזה כ-10 שנים, מנהל העורר מערכת יחסים עם המתלוננת, בידיעת אשתו ובן זוגה של המתלוננת, ולהם ילדה משותפת. ביום 26.10.2008 הגישה המשיבה כתב אישום נגד העורר, המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות; איומים; והחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה. באחד האירועים המתוארים בכתב האישום, הסיע העורר את המתלוננת ברכבו עד לדרך עפר, שם עצר העורר, תקף את המתלוננת וחבט בה, וכן איים על המתלוננת במילים "אני ארצח אותך, זה הסוף שלך" תוך שהוא מניף סכין לעבר גבה. בנוסף, איים העורר לשפוך על המתלוננת חומצה שהחזיק ברכבו. באותו היום, התקשר העורר לבתה של המתלוננת ונשבע בפניה שהוא יהרוג את אימה. לפי כתב האישום, העורר ביצע את המעשים הנ"ל מאחר שחשד כי המתלוננת מנהלת קשר רומנטי עם גבר אחר. באירוע נוסף, שהתרחש כחודש מוקדם יותר, תקף את המתלוננת וחבט בה בפניה ובראשה.

יצוין כי למשיב הרשעה אחת קודמת בגין עבירת איומים משנת 2006, וכן רישום ללא הרשעה משנת 2007 בגין עבירת תגרה.

3.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים כנגדו. בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט מ' מכליס) הורה לשירות המבחן על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. לאחר קבלת התסקיר הורה בית המשפט על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית אחותו בדימונה. על החלטה זו עררה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי.

4.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' יפה-כץ) קיבל את עררה של המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בית המשפט קבע כי מן הראיות לכאורה ומן האמור בתסקיר, עולה שהעורר מגלה כלפי המתלוננת התנהגות אובססיבית. בית המשפט התרשם כי עדותה של המתלוננת אינה חד משמעית כיוון שהיא חרדה למשיב ומרחמת עליו, וקבע כי המסוכנות שאובחנה על ידי שירות המבחן עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון.

5.

סנגורו של העורר טוען כי חלופת המעצר אשר הוצעה על ידי העורר ונתקבלה על ידי בית משפט השלום היא טובה ואיכותית, וכן היא בעלת מרחק גיאוגרפי משמעותי מבית המתלוננת. הסנגור מצביע על התיאור החיובי של העורר שבפי המתלוננת, על התבטאותה בפני שירות המבחן כי אינה חוששת ממנו, ועל זאת שניסתה לבקר את העורר מספר פעמים בבית המעצר אך הוא סרב לפגשה. לדברי הסנגור, מדובר באירוע אלימות ראשון בין בני הזוג. כן גורס הסנגור כי יש ליתן משקל לנסיבותיו האישיות של העורר, למצבו הרפואי הקשה ולכך שעברו הפלילי לא מכביד. הסנגור מפנה למכתב של המתלוננת למשטרה, בו היא מביעה חרטה על התלונה שהגישה וחוזרת בה מחלקים בתלונתה. הסנגור טוען שהתנהגותה של המתלוננת לא נובעת מתלות בעורר, ואמינות המכתב נלמדת מכך שהמתלוננת לא חזרה בה באופן גורף.

6.

מנגד, המשיבה סומכת ידיה על תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר וטוענת כי בעבירות מן הסוג זה תסקיר המבחן מקבל משנה חשיבות. לדבריה, תסקיר המבחן מגלה מאפיינים מוכרים של אלימות בתוך המשפחה, ובכללם התרשמות תסקיר המבחן לפיה העורר אינו מסוגל להציב לעצמו גבולות וכי הוא אובססיבי כלפי המתלוננת. המשיבה טוענת כי מכתבה של המתלוננת, בו היא חוזרת בה מחלקים בעדותה, מוכיח את ההשפעה של העורר על המתלוננת. המשיבה מצביעה, בין השאר, על כך שהעורר נעצר בגין עבירות איומים בעבר, ומפנה לעדותן של בנות המתלוננת בדבר סימנים כחולים על צווארה של המתלוננת.

7.

עיינתי בטענות הצדדים, בהחלטות הערכאות דלמטה ובתיק החקירה, והגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות.

אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה לאשמת העורר וכן בדבר קיומה של עילת מעצר בעניינו. עם זאת נותרת השאלה האם ניתן, בשלב זה, לשחרר את העורר לחלופת מעצר. שירות המבחן ענה על שאלה זו בשלילה, תוך שהוא מתרשם כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות. ככלל, בית המשפט איננו מחויב להמלצות שירות המבחן, אולם נדרשים שיקולים כבדי משקל לסטייה מהמלצה שלילית (ראו: בש"פ

3286/07 מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסמה, 16.4.07)).

שיקולים מאין אלו לא קיימים בענייננו, וההיפך הוא הנכון. הודעותיה של המתלוננת במשטרה סמוך לאחר קרות האירוע נשוא כתב האישום, הודעותיהם של ילדיה ודבריו המוקלטים של העורר לא מותירים מקום לספק בדבר מסוכנותו של העורר. ניסיונה המאוחר של המתלוננת להפחית מעוצמת האירוע נשוא תלונתה מותיר את הרושם כי פעולת המתלוננת מונעת מחשש מפני העורר וכן מרחמים כלפיו. התרשמות זו מתחזקת נוכח העדויות בדבר אירועי אלימות נוספים בעבר, אשר המתלוננת לא הגישה בגינם תלונות. חשיבותו ומשמעותו של מכתבה של המתלוננת, בו היא חוזרת חלקית מהנאמר בעדותה, ייבחנו בעתם. ואולם, בשלב זה, אין המכתב יכול להוות שיקול לטובת שחרור העורר. עוד יצוין כי במקרים של אלימות במשפחה, בדרך-כלל אין די במרחק גיאוגרפי על-מנת לאיין את מסוכנותו הלכאורית של הנאשם (ראו: בש"פ 768/06 מדינת ישראל נ' אבו בכר (לא פורסמה, 30.1.06)).

המציאות הקשה מלמדת כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבחנו את האפשרות לשחרר נאשמים בעבירות של אלימות במשפחה לחלופת מעצר. הודעות המתלוננת וילדיה, איומיו המפורשים של העורר, עברו הפלילי והתרשמות שירות המבחן – כל אלה מובילים למסקנה המתבקשת כי שחרור העורר לחלופת מעצר בשלב זה יסכן את שלומה של המתלוננת.

אי לכך הערר נדחה.