בש"פ 768/06 מדינת ישראל נ. פלוני

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה בב"ש 1014/06 מיום 24.1.06 (כבוד השופט ר' שפירא), לפיה נקבע, כי המשיב ישוחרר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים.

ביום 12.9.05 הוגש כנגד המשיב כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) בנסיבות סעיף 345(ב)(1); עבירה של ניסיון למעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק; עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק; עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב)(2) לחוק; עבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ג לחוק ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, במהלך החודשים נובמבר ודצמבר 2004, בתאריך שאינו ידוע, תקף המשיב את בתו, קטינה ילידת 1991 (להלן: המתלוננת) בכך שמשך את שערות ראשה, הכה אותה בבעיטות ואגרופים בגופה והורה לה לעלות לחדרה. שם, הוריד המשיב את חולצתה ממנה ונגע בחזה בידה. כשלושה חודשים לאחר אירוע זה, תקף המשיב את המתלוננת בכך שהכה אותה וניסה לגעת בחזה ובאיבר מינה בחדרה. בנוסף, לפי הנטען, בחודשים מאי-יוני 2005, במועד שאינו ידוע, הכה המשיב שוב את המתלוננת, ניסה לגעת בחזה ובאיבר מינה ובשעת לילה מאוחרת, עת ישנה, נכנס לחדרה כשהוא בתחתוניו בלבד, נשכב מעליה והחל ללטפה בחזה ובין הרגליים וניסה לדחוף את ידו מתחת למכנסיה. כאשר ניסתה המתלוננת לצעוק, שם המשיב את ידו על פיה והורה לה לשתוק. לבסוף, החלה המתלוננת להדוף את המשיב לרצפה והוא עזב אותה. עוד לפי הנטען, ביום 23.8.05 או במועד סמוך, התקשר המשיב למתלוננת, אשר שהתה מחוץ לבית והורה לה לשוב. כעבור מספר דקות, התקשר אליה שוב, שאל אותה היכן היא והחל לקללה ולצעוק עליה. לבסוף, איים עליה, כי "עוד תראי מה אעשה לך כשתחזרי" ובשל פחדה ממנו, לא שבה המתלוננת לביתה. לאחר יומיים, משהמתלוננת טרם שבה הביתה, אמר המשיב לאשתו, כי עליה להרוג את המתלוננת, משום שהיא ישנה מחוץ לבית ובכך עושה בושות. בנוסף, אמר המשיב לאשתו, כי אם היא לא תעשה זאת - יהרוג הוא את המתלוננת. עוד לפי הנטען, במועד נוסף שאינו ידוע, תקף המשיב את בנו, קטין גם כן (להלן: בנו), בכך שהכה אותו באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו, סטר לו בפניו ודפק את ראשו במקרר ובדלת הברזל של חדר הבטחון. בנוסף, נהג לתקוף אותו לעיתים במכות ואף גירש אותו מהבית מספר פעמים, כאשר באחד המועדים אף היכה אותו ואת בתו השנייה, קטינה גם כן (להלן: בתו) באבזם חגורה מברזל, כאשר הפריעו למנוחתו. בנוסף, בסביבות חג אלפטר, סטר המשיב לבנו ולמתלוננת, כאשר העירו אותו משינה ובמועדים אחרים איים על אשתו, כי יהרוג את כל המשפחה ו"יישב עליהם מאסר עולם".

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 16.10.05 החליט בית-המשפט המחוזי החלטה זמנית, לפיה יישאר המשיב עצור עד להחלטה אחרת וקבע, כי קיימת תשתית ראיות מוצקה כנגדו במידה המגלמת סיכוי סביר להרשיעו. עם זאת, קבע בית-המשפט, כי גם אם קיימת עילת מעצר, הלכה היא, כי חובה על בית-המשפט לשקול חלופת מעצר וכי בעניינו של המשיב, תסקיר שירות המבחן אשר הוגש לגביו, כלל חסרים משמעותיים וכי על שירות המבחן להגיש תסקיר משלים. ביום 21.11.05 קבע בית-המשפט בהמשך להחלטתו הקודמת, כי המשיב יישאר עצור אלא אם יעמוד במילויים של מספר תנאים, ואם יעמוד בהם המשיב, ניתן יהיה לשחררו למעצר בית מלא, ובין תנאים אלה פיקוח מתמיד של לפחות שני מפקחים, מערך פיקוח אלקטרוני, כתובת רחוקה בה ישהה, ערבות כספית ועוד. בהמשך לאמור, ביום 24.1.06 לאחר שקבע בית-המשפט המחוזי, כי כל תנאיו מיום 21.11.05 קוימו לגבי חלופת המצער, החליט בית-המשפט המחוזי, כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית מלא.

על החלטה זו של בית-המשפט המחוזי, הגישה העוררת את הערר שבפני. לטענת בא-כוח העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי משאיפשר למשיב להשתחרר לחלופת מעצר, בניגוד לעמדת שירות המבחן אשר באה לידי ביטוי בשורת תסקירים המצביעים על מסוכנתו הגבוהה ושוללת את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. בנוסף, לטענת העוררת, לשירות המבחן לא ניתנה כל הזדמנות לבחון את הערבים אשר עליהם הוטל תפקיד הפיקוח על המשיב כמו גם את התאמתו לפיקוח אלקטרוני. לטענתה, חומרת המעשים המיוחסים למשיב ובמיוחד נוכח עברו הפלילי, מלמדת על כך, ששחרורו יוצר סיכון בלתי סביר לפגיעה בבני משפחתו ולשיבוש הליכי המשפט.

מנגד , תומך בא-כוח המשיב יתדותיו בהחלטת הערכאה הקודמת ומבקש לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בהחלטות בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר.

למשיב מיוחס ביצוען של עבירות מין, שבוצעו לפי הנטען, בבתו, אשר הינה כאמור קטינה ילידת 1991. בנוסף, הוא מואשם בביצוען של מספר רב של עבירות אלימות כלפי אשתו וילדיו האחרים, קטינים גם כן. כמו-כן, למשיב עבר פלילי הכולל הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, עקב אירועים שהתרחשו בשנת 2001, אותן ביצע, בדומה לנטען בכתב האישום נשוא ערר זה, בבני משפחתו (ת"פ 259/01 בית-המשפט המחוזי בחיפה). לפיכך, מן הדברים נראה, כי ייתכן ומדובר בדפוס התנהגות חוזר, ממנו יש ללמוד לעניין רמת מסוכנותו הגבוהה של המשיב, בנוגע להישנותן של עבירות אלו והתנהגות זו שלו כלפי בני משפחתו.

בנוסף, כפי שציין בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 16.11.05, מודה המשיב עצמו בעדותו בכמחצית מהמקרים שאירעו בעניין עבירות האלימות. בהתאם לכך, קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו הנ"ל, כי די ב-50% כדי לבסס "סיכוי הרשעה סביר בעבירות האלימות המיוחסות לו בכתב האישום. בהיות האלימות הפיזית, האלימות המילולית ואווירת האימה בבית המשפחה תופעה נמשכת, יש גם בסיס איתן, לכאורה, להרשעתו של המשיב בעבירת התעללות בקטין חסר ישע." כמו-כן, גם בחינתם של תסקירי שירות המבחן, אשר הוגשו בעניינו של המשיב, מעידים על התרשמות חד-משמעית של שירות המבחן, כי המשיב מסוכן ויש לשלול מכל וכל את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. זאת, במיוחד לאור מכלול הנסיבות המייחד את הסיטואציה המשפחתית (ראו בדומה לכך בש"פ 8880/04 בוריס קולודנקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בנוסף, נראה לי, כי בעניינו של המשיב, אין בחלופת המעצר שנקבעה בפתח-תקווה, כדי להבטיח מפני הסכנה האורבת למתלוננת ולשאר בני ביתו של המשיב, מפניו. בהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות אלימות במשפחה, כבר נקבע בעבר, כי גם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי (ראו לעניין זה בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם)). בסערת רגשות, עלול המשיב לעזוב את מקום מעצר הבית, ולהגיע לביתו, גם אם זה נמצא במקום מרוחק ממנו. למרחק הגיאוגרפי כמו גם לערבויות כספיות כבדות, ככל שתהיינה, אין משמעות בהקשר זה. ניסיון החיים מלמד אותנו, כי במקרים של אלימות במשפחה, לעיתים, אין דרך אחרת אלא להורות על מעצר.

אשר על כן, הערר מתקבל. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת. המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.