בש"פ 666/11 חיים מלאייב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מ"ת 13327-11-10, כבוד השופט ד' מגד ) מיום 27.12.2010 בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כנגד העורר ושניים אחרים (להלן: האחרים ) הוגש כתב אישום המונה שלושה אישומים ומייחס לעורר עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין; נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך מסיבת ברית מילה פגש העורר במכר שלו (להלן: המתלונן ) וביקש ללחוץ את ידו, משזה סרב איים העורר עליו והודיע לו כי הוא ממתין לו מחוץ לאולם על מנת לסגור עמו חשבון (להלן: האישום הראשון ). בהמשך למתואר, קשרו העורר והאחרים קשר לפגוע במתלונן. לשם כך, יצר העורר קשר עם המתלונן וקבע עימו להיפגש באזור באר טוביה. למקום המפגש האמור הגיעו המתלונן ואחיו, העורר, האחרים ואדם נוסף. אז, שלף העורר נשק וירה לעבר רגלו של המתלונן, מיד אחר כך העביר העורר את הנשק לאדם הנוסף שהיה במקום וזה כיוונו לעבר אחיו של המתלונן. לאחר מכן, נמלטו העורר, האחרים והאדם הנוסף כשהם מותרים את המתלונן במקום פצוע, אשר אובחן כסובל מפצע משני צידי כף הרגל ושברים בעצמות המפרק (להלן: האישום השני ).

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם של העורר והאחרים עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 25.11.2010 קבע בית המשפט (מ"ת 13327-11-10, כבוד השופט ד' מגד ) כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר, אשר יש בה כדי להקים עילת מעצר. לעניין זה קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית לאישום הראשון, דהיינו לאיומי העורר על המתלונן במסיבה, מתבססת רובה ככולה על הודעתו של המתלונן במשטרה ועל שיחותיו של המתלונן עם הרמ"ח יוסי דורון. באשר לאישום השני, קבע בית המשפט כי יש בשיחותיהם של המתלונן ואחיו עם חוקרי המשטרה כדי להקים תשתית ראייתית למיוחס לעורר. במסגרת החלטה זו אף הורה בית המשפט לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר אשר יבחן את מסוכנותם של העורר והאחרים, ואת חלופות המעצר המוצעות.

ביום 13.12.2010 הורה בית המשפט על שחרורם של האחרים לחלופה מעצר. לעומת זאת, ביום 27.12.2010 לאחר שהוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, אשר המליץ שלא לשחררו לחלופה, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. במסגרת החלטה זו קבע בית המשפט, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, וכן כי ניתן להסיק על מסוכנותו הרבה אף מאופן ביצוע העבירות כמו גם מהרקע לביצוען, התכנון המוקדם והאכזריות שלוותה להן.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי בחינת מכלול התשתית הראייתית בעניינו מעלה כרסום ממשי בעוצמתן. לטענתו, התשתית הראייתית בנוגע לאישום השני מורכבת מאמירותיו של המתלונן אשר תחילה כלל הכחיש את התרחשות האירוע, ורק בשלב מאוחר יותר קשר את העורר והאחרים אליו. כמו כן טוען בא כוח העורר, כי המתלונן הינו היחיד שטען כי האקדח היה בידיו של העורר. עוד טוען העורר, כי אף על העורר יש להחיל את אותו הכרסום הראייתי אשר נקבע לגבי יתר האחרים, שכן מדברי נאשם 3 למדובב עולה כי לא העורר הוא זה שהחזיק באקדח כי אם מעורב נוסף שכלל לא נתפס על ידי המשטרה.

לעניין חלופת המעצר, טוען העורר, כי שגה בית המשפט מששלל את שחרורו לחלופה מבלי שהיא נבחנה באופן מעמיק על ידו ועל ידי שירות המבחן. כן טוען העורר, כי מתסקיר שירות המבחן ניתן ללמוד על רצונו וכוונתו של המתלונן לפגוע בו, ולא כפי שקבע בית המשפט כי הוא מהווה איום למתלונן. כמו כן טוען העורר, כי אף יש מקום לשחרר את העורר לחלופה נוכח שחרורם של יתר השותפים למעצר בית לילי בלבד.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש במעשים המיוחסים לעורר כדי ללמד על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו, שכן הוא נקט בפעולות אלימות מאוד בשל סכסוך לכאורה קל ערך. כן טוענת המבקשת, כי נשקף מהעורר חשש ממשי לשיבוש הליכי חקירה, הנלמד בין היתר מהתשאולים אותם ביצעה המשטרה למתלונן ואחיו, אשר חששו מפני העורר ועל כן נמנעו מלהגיש כנגדו תלונה. באשר לקיומן של ראיות לכאורה טוענת המשיבה כי הסיבה בגינה נמנע המתלונן לספר על הגורם לפציעתו, כמו גם להגיש תלונה היא חששו מהעורר ועושי דברו. אולם בהמשך, כאשר נוצר אמון בין המתלונן לחוקרים, הוא סיפר על הרקע לסכסוך בניהם, ופירט אודות אופן התרחשות האירוע נשוא האישום השני, והדגיש כי העורר הוא שירה בו, ועל זיהוי זה שב וחזר. כן טוענת המשיבה, כי הדברים שעולים מהתשאולים של אחיו של המתלונן עולים בקנה אחד עם דבריו. כן מוצאת המשיבה אף חיזוק לכך בדברי הנאשם 3 למדובב שהוכנס לתאו, ובפלט השיחות של המתלונן אשר התקשר לחברו על מנת שזה יאסוף אותו לאחר אירוע הירי, והינו תואם לזמן ולמקום בו נטען כי התרחש האירוע.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, ובחנתי את חומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

קיומן של ראיות לכאורה

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133 (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.4.2005)). בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת שיראל , פ"ד נא(3) 817 (1997)).

במקרה דנן, אני סבור כי קמה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. המשיבה בתשובתה מציינת זאת, וכך גם עולה מחומר החקירה כי המתלונן ואחיו תחילה ניסו להסוות את דבר התרחשותו של אירוע הירי, ועל כן בבית החולים סיפרו כי המקור לפציעתו של המתלונן הינו מוט ברזל. אולם כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, וכפי שעולה מהתשאולים השונים באופן ברור הן של העורר והן של אחיו, המניע להסתרה הינו חששם מהעורר ו"חייליו", בין היתר כך אומר המתלונן לחוקר: "אני מפחד על החיים שלי נשמה" (18.10.10 עמ' 4) "אני מפחד על המשפחה שלי" (עמ' 6). אולם, בהמשך ניתן למצוא גרסה עקבית של המתלונן, על אף היותה שזורה בחשש לחשוף ולספר את הדברים כהווייתם. מגרסת המתלונן עולה כי המקור לסכסוך הינו "על שלום" (עמ' 8). בהמשך, הוא מפרט כי העורר יצר עימו קשר דרך חברו (יוסי), אשר הביאו למקום המפגש ואף אסף אותו משם כשהיה פצוע, כאשר חיזוק לכך ניתן למצוא בפלט שיחותיו של המתלונן. כך תיאר זאת המתלונן – הם הגיעו ארבעה "הם באו כמו חיילים" (עמ' 9) ולשאלת החוקר הוא עונה בפירוש כי הנשק היה אצל העורר, והוא זה שירה בו ("רק חיים ירה" 31.10.10 עמ' 6) ואחר כך העבירו לבחור האתיופי, שזה כיוונו לאחיו. כמו כן המתלונן מונה את שמות הנוכחים הנוספים באירוע הירי וזיהה אותם באופן ברור. נוסף על כך, ניתן למצוא חיזוקים לגרסת המתלונן בתשאוליו של אחיו אשר מאשר כי ירו באחיו (18.10.10, עמ' 6; עמ' 3). חיזוק נוסף לגרסת המתלונן ניתן למצוא אף בדברי נאשם 3 עם המדובב,

שכן הוא מאשר את עיקרי גרסת המתלונן בדבר מקור הסכסוך, ועל כך שהתרחש אירוע ירי אשר במהלכו אחד ירה, והימצאותם של נוכחים נוספים שלא ירו. נוסף על אלו, שתיקתו של העורר בחקירתו מהווה חיזוק לראיות התביעה העומדות כנגדו. לפיכך, מצאתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום.

חלופת מעצר

אף את טענותיו של העורר לעניין שחרורו לחלופה אין בידי לקבל. אכן, סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. אולם, בעניינו של העורר קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, אשר לא מתקיימות אותן הנסיבות החריגות שיש בהן כדי להפיגה. יתרה מכך, הוגש בעניינו של העורר תסקיר מבחן הממליץ שלא לשחררו לחלופה, כידוע סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה רק בהתקיימם של נימוקים מיוחדים וכבדי משקל ( בש"פ 3286/07

מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 3201/10

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 6.5.2010) אשר אינם מתקיימים בעניינו.

כמו כן איני מוצא בשחרורם של האחרים עילה לשחרורו של העורר לחלופה. שכן, החלק המיוחס להם בביצוע המעשים הוא קטן באופן משמעותי מחלקו של העורר, אשר מקור הסכסוך הוא בינו לבין המתלונן, והוא זה שהזמין את המתלונן למקום המפגש, הוא שנשא את הנשק והשתמש בו. הכרסום הראייתי הנטען לגבי האחרים עניינו בשאלה האם הם היו מודעים למטרת המפגש ולהימצאותו של הנשק אותו נשא העורר. ברי כי כרסום זה אינו חל על העורר.

אשר על כן, דין הערר להידחות.