בש"פ 6654/09 מוחמד אבו סיאם נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא טל) מיום 14.8.09, בה נתקבל ערר על החלטת בית משפט השלום (השופט שהם) מיום 12.8.06, והעוררים נעצרו עד תום ההליכים.

ב.

נגד שלושת העוררים (אחים) ונאשמת נוספת (אחותם) הוגש כתב אישום, בו נטען כי בחודש יולי 2009 תקפו את אחותם האחרת (להלן המתלוננת ) וגרמו לה חבלות חמורות, על ידי הכאתה בידיים, בבעיטות ובמוט (לום) עד שאיבדה הכרתה. נגרמו למתלוננת שבר בארובת העין וחבלות ברגל, בגב, בידיים ובראש. עוררים 3-2 הואשמו גם בעבירת איומים כלפי המתלוננת, והאחות הנאשמת הואשמה בשיבוש מהלכי משפט. העוררים הסכימו לצורך הדיון על קיומן של ראיות לכאורה, וביקשו להשתחרר לחלופות מעצר במקומות המרוחקים ממקום מגוריה של המתלוננת (טירה). בתסקירים שערך נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרור לחלופות המוצעות. אף על פי כן הורה בית משפט השלום (ביום 12.8.09) על שחרור העוררים למעצר בית, בפיקוח קבוע ובאיזוק אלקטרוני (בכפוף להתחייבות עצמית בסך 10,000 ₪ כל אחד; ערבון במזומן בסך 5,000 ₪ כל אחד; שני ערבי צד ג' לכל עורר, שיחתמו על ערבות בסך 10,000 ₪ כל אחד).

ג.

בהחלטתו של בית משפט השלום הוטעם, כי הנימוק הבולט לעמדת שירות המבחן הוא התייחסות בני המשפחה להתנהגות המתלוננת כהתנהגות שלילית, באופן שאינו מאפשר להם לראות את הבעייתיות בהתנהגותם שלהם. נאמר, כי היחס השלילי כלפי המתלוננת קיים גם מצד בני משפחה נוספים (לרבות הנאשמת הנוספת ששוחררה), וכי לא נעשו נסיונות נוספים לפגוע במתלוננת. עוד נקבע, כי אף שרק לעתים נדירות יסטה בית המשפט מהמלצות שירות המבחן, כאן עברם הנקי של העוררים (רק לעורר 3 עבר פלילי, בעבירת של הסעת שב"ח ועבודות ללא היתר), העובדה שהתקיפה לא היתה יזומה והתרחשה בבית הנאשמים, העדר נסיונות הטרדה נוספים, וריחוקה של חלופת המעצר - מביאים להעדפת התרשמותו הישירה של בית המשפט.

ד.

ביום 14.8.09 קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המשיבה. נקבע, כי אין לראות בעובדה שלא היו נסיונות הטרדה נוספים בתקופת המעצר משום אינדיקציה להפחתה במסוכנות, וכך גם בעובדה שהתקיפה התרחשה בשכונתם של העוררים. הוטעם, כי מתסקירי המעצר עולה, שהעוררים מתקשים לבחון את התנהגותם האלימה, ומכאן שאין ניתן לתת בהם אמון כי לא ימשיכו בהתנהגות זו גם אם יהיו משוחררים בתנאים מגבילים במקומות מרוחקים.

ה.

כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי. בין היתר נטען, כי המלצת שירות המבחן נוהגת בעוררים כאילו כבר הורשעו וסירבו ליטול אחריות, שעה שהם טוענים לחפותם, ועומדת להם חזקת החפות. נטען, כי לא יתכן שעמדת בני המשפחה, אשר בביתם הוצעה חלופה, כלפי טיב הסכסוך, תפגע באמינותם כמפקחים שומרי חוק. עוד נטען, כי חומרת העבירה שכלעצמה אינה מצדיקה מעצר, כי מדובר באירוע בודד, וכי המתלוננת הגיעה מיוזמתה לביתם של העוררים אף שאינה רצויה שם. עוד נאמר, כי מדובר במסוכנות ספציפית ביותר ולא כלפי כולי עלמא, וכי הנאשמת הנוספת שוחררה. הוזכר עוד, כי העוררים הסגירו עצמם למשטרה מיד כששמעו שהם דרושים לחקירה, וכי מדובר באנשים עובדים ובעלי משפחות (לגבי עוררים 2-1 הוזכרו גם בעיות בריאות). הוזכר, כי החלופות המוצעות (ברהט) מרוחקות ממקום מגוריה של המתלוננת, וכי לאיזוק האלקטרוני משקל משמעותי בנסיבות אלה.

ו.

בדיון טען עו"ד מרוז לעוררים, בנוסף לנימוקי הערר כאמור, כי ישנן בפרשה שתי מערכות ראיות, זו שהתביעה עומדת עליה, וזו שבגירסת העוררים, בשאלה מי תקף את מי. הפרקליטות אימצה את גירסת המתלוננת, אך יש גם אידך גיסא. אשר לתסקירי שירות המבחן, נטען כי על פי אמות המידה של השירות מי שאינו מודה אינו זכאי לשחרור, שכן אי אפשר להעריך את מסוכנותו והדבר נוגד את חזקת החפות; גם באשר למפקחים, שגויה הגישה כאילו מקורב המגונן על הנאשם פסול כמפקח, והרי רק מי שאוהב אותו יסכים לפקח.

ז.

עו"ד גלבפיש מטעם המדינה ציין כי היתה הסכמה בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי לראיות לכאורה, ואין מקום לפתוח זאת במסגרת הערר; המדובר באירוע חמור, והמתלוננת פוחדת מאחיה, כעולה מן התסקירים ומהודעתה במשטרה; אין גם ביטחון שהסכסוך נגמר. ועוד, בית משפט השלום הקל יתר על המידה הן בפיקוח הן באי בדיקת אפשרויות האיזוק.

ח.

עיינתי בתסקירי שירות המבחן. אכן, בכולם אין המלצה לשחרור העוררים לחלופה. באופן כללי הגישה המקצועית העולה מתסקירי שירות המבחן היא ייחוס חשיבות לעמדת החשוד או הנאשם כלפי העבירות הנטענות, כחלק מן השאלה אם חלופה מאפשרת הפגת עילת המעצר - אם מסוכנות ואם עילה אחרת. ברי, עם זאת, כי יש לראות דבר זה רק כחלק מן התמונה, שבה רכיבים שונים, ועל בית המשפט לשקול את מלוא הפסיפס העובדתי והאנושי. הסתייגות השירות לעתים, כשהמדובר בקרובים המגוננים על החשוד או על הנאשם, נובעת מאותו מקור; ומחד גיסא קשה לבוא בטרוניה עם קרובי משפחה המחפשים לסייע לקרובם, אך מאידך גיסא מובן כי גם זהו חלק מן התמונה הכוללת. אכן, יש קושי בפיקוח על-ידי בני משפחה (ראו החלטת השופט גרוניס בבש"פ 7602/04 אבו אלהוא נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכן החלטתי בבש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ואולם המציאות מלמדת שלא אחת אין לנאשמים אלא קרובי משפחה כמפקחים, והם מתאשרים במקרים המתאימים. על כן אין מקום להכליל לכאן או לכאן, אלא לבדוק כל מקרה לגופו.

ט.

איני רואה מקום להידרש למסכת הראייתית, לכאורה, שלגביה לא הייתה מתחילה מחלוקת, ועסקינן בפוטנציאל להרשעה, שכמובן יעמוד – אם ינוהלו הוכחות – לביקורת בית המשפט, וכך גם הגירסות שכנגד.

י.

נקרב מבטנו לתסקירים, הכוללים תסקיר ראשוני ותסקיר משלים לגבי כל אחד מן העוררים. משניים מהם עולה פחדה של המתלוננת (תסקיר הנוגע לעורר 1 מיום 11.8.09 ותסקיר הנוגע לעורר 3 מאותו יום). אכן, ער אני לכך שבבש"פ 7317/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) הודגש מפי השופטת ברלינר, כי "החשש הסוביקטיבי איננו מכתיב את רף המסוכנות. בחינת מסוכנותו של המשיב תיעשה לפי מכלול הנתונים האוביקטיביים והמשתמע מהם". ואולם במקרה דנא סבר שירות המבחן, בנסיבותיהם של בני המשפחה ובסכסוך בתוכה, לא רק כי המתלוננת חוששת, אלא – כאמור בתסקיר הנוגע לעורר 3 – כי "ממכלול האינפורמציה שבידינו אנו מעריכים כי קיים סיכון גבוה לפגיעה חוזרת במתלוננת"; זאת, אף שהיא עצמה הביעה צער על הגשת התלונה (וחוסר אונים כלפי משפחתה). כך גם התרשמותו הקונקרטית של השירות בתסקיר לגבי עורר 1 מיום 11.8.09. עסקינן איפוא בהערכת סיכון, לא רק בתחושת המתלוננת גופה. הקושי בפיקוח הוא גם בשל מהותו של הסכסוך בתוך המשפחה, ובסופו של יום אכן יש צורך בנסיבות מיוחדות כדי להתעלם מהמלצה לא חיובית של שירות המבחן (בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גידניאן; בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם)).

י"א.

אמנם בשניים מן העוררים עסקינן באנשים ללא עבר פלילי, אך הנסיבות מצדיקות זהירות יתר, כשהמדובר באלימות ברמה זו במשפחה. נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לערר. אני יוצא מהנחה כי הנושאים הרפואיים שהעלו עוררים 1 ו-2 יטופלו כדבעי על-ידי שירות בתי הסוהר (הזכרתי זאת אף שהנושא מצוי בגדריהן של עתירות אסיר). ועוד, הצדדים יוכלו לפנות לקביעת הדיונים בתיק העיקרי בהקדם ככל הניתן, ככל שלא נעשה כן.