בש"פ 243/06 אבי ביטון נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט זלוצ'ובר) לפיה הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע המייחס לו, במסגרת שבעה אישומים, מספר עבירות של תקיפת בת זוג, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים ואינוס.

על-פי

האישום הראשון , בתאריך 30.10.2005, הגיע העורר יחד עם חברו לדירה בה התגוררו הוא, המתלוננת שהיא בת זוגו, ושתי בנותיהם. בין העורר למתלוננת פרץ ויכוח על רקע שובו של העורר לדירה באיחור. במהלך הויכוח ניגש העורר למתלוננת, שישבה בחדר האורחים של הבית עם אחת הבנות, וסטר בפניה. האורח ניסה להרחיקו מן המתלוננת, והעורר, תוך כדי כך, איים על המתלוננת שיפגע בה, ואמר כי הוא "מכין את קברה". בהמשך העימות, היכה העורר את המתלוננת בכל חלקי גופה, עד שנפלה ארצה. בהיותה שרועה על הרצפה, נשכה המתלוננת את רגלו של העורר. האורח המשיך לנסות ולהרחיקו, ובתגובה היכה אותו העורר באפו והוא נפל ארצה. לאחר מכן, נמלטה המתלוננת לחדר המוגן בבית. העורר רדף אחריה, נכנס לחדר וסגר את דלתו בפני כניסתו של האורח. הוא היכה את המתלוננת באגרופים בהיותה שכובה על המיטה, וזרק לעברה קופסאות שהיו בחדר. לבסוף הצליח האורח להיכנס לחדר ולהרחיק העורר מעל המתלוננת. סמוך לאחר מכן, איים בשנית על המתלוננת כי איש לא יבוא לבית לסייע לה, וכי אל לה לעזוב את הבית פן ירצח אותה. העורר לחץ על צווארה של המתלוננת עד שצעקה, ואז שחרר את אחיזתו. בסופו של האירוע הגיעו בני משפחתה של המתלוננת למקום.

על-פי

האישום השני , בסמוך לחודש אוקטובר 2004, דרש העורר מן המתלוננת כי תקיים עימו יחסי מין, ומשסירבה והפנתה את גבה אל העורר, החל להפשיטה בכוח, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כשהמתלוננת בוכה. זאת עשה עד שהגיע לסיפוק מיני.

על-פי

האישום השלישי , כחודש לאחר האירוע הנזכר לעיל, חזר על מעשיו, ובשנית כפה את עצמו על המתלוננת וקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה החופשי.

על-פי

האישום הרביעי , בסמוך לחודש אוגוסט 2005, היכה העורר את המתלוננת בכל חלקי גופה מאחר שהעירה אותו, עד שנכנסו בני משפחה והרחיקו את העורר מעל המתלוננת.

על-פי

האישום החמישי , בסמוך לחודש אוקטובר 2004, סטר העורר למתלוננת והיכה אותה באגרופים, חנק אותה ודחף את ראשה לקיר, עד שנותרו סימנים בעינה ובכתפה. כמו כן, איים העורר כי אם תעזוב אותו הוא יקפוץ מן החלון. הוא חזר על איום זה גם בפני בני משפחתה של המתלוננת.

על-פי

האישום השישי , בסמוך לחודש אוגוסט 2005, תקף העורר את המתלוננת, סטר לה בפניה והיכה אותה באגרופים במהלך ויכוח, עד שחבר, שנכח בדירה מנע מהעורר מלהמשיך להכותה.

על-פי

האישום השביעי , במועדים רבים, המשתרעים מ-1998 ועד 2005, תקף העורר את המתלוננת על-ידי שהיכה אותה באגרופים בכל חלקי גופה, בעט בה וישב עליה, עד שנותרו סימנים וחבלות על גופה. כמו כן, במקרים רבים איים עליה שיפגע בה.

3.עם הגשת כתב אישום, עתרה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הצדדים הסכימו להגשת תסקיר מבחן לבחינתה של חלופת מעצר, וזאת לאחר שבא כוח העורר הסכים מצידו לקיומן של ראיות לכאורה, ולקיומה של עילת מעצר. הוגשו שני תסקירי שירות מבחן מ-28.11.05 ומ-18.12.05. בתסקיר הראשון קובע שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות, אף שהמעצר מהווה גורם מרתיע, המצמצם את רמת הסיכון. השירות בחן חלופות מעצר והמליץ על חלופה. בעקבות בקשת בית משפט קמא לבדוק חלופות נוספות לשחרור, ובעקבות בדיקה נוספת, המליץ על חלופה מסוימת בדימונה כמתאימה בנסיבות העניין.

בית המשפט המחוזי בחן בפירוט את המלצת שירות המבחן על רקע מכלול נסיבות העניין, והחליט שלא להחיל חלופת מעצר בעניינו של העורר. הוא מצא כי רמת האלימות המיוחסת לעורר כפי שעולה מפרטי האישום, משך התקופה בה בוצעו מעשי האלימות כלפי המתלוננת ואופי הסיכון הנובע מן העורר כלפי בת זוגו, אינם מתירים את שחרורו בחלופת מעצר. הוא מצא כי מקום בו פוטנציאל הסיכון כה רב, ויש חשש להישנות התנהגות פוגענית הנתמכת גם בתסקיר שירות המבחן, אין מקום לשחרור בחלופה, גם אם הערב המוצע הינו אחראי ורציני. לפיכך, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

4.העורר עותר בערר לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחררו בחלופת מעצר. לדבריו, חלופה זו תאיין את מסוכנותו, ולרצינותו של הערב המוצע מצטרפת גם העובדה כי החלופה המוצעת בדימונה מצויה בריחוק גיאוגרפי ממקום מגוריה של המתלוננת בבאר שבע, וגם בכך ישנה ערובה לאי הישנותם של מעשי אלימות מצד העורר כלפי בת זוגו. יתר על כן, נטען כי מועד ההוכחות במשפט מתוכנן לאפריל 2006, כך שלפני פגרת שנת המשפט לא צפוי סיום המשפט. גם זה נטען כשיקול המחזק את הצורך בשחרור בחלופת מעצר במקרה זה.

5.העורר מואשם בביצוע מעשי אלימות קשים ומשפילים כלפי בת זוגו לאורך תקופת זמן ארוכה. הבוחן את פרטי כתב האישום חרד לחשוב כיצד יכלו אלו מן המעשים המתוארים בכתב האישום להסתיים, וחרד עוד יותר לאפשרות מה עלול להתרחש אם העורר ישוחרר, ובלהט יצריו הבלתי מרוסן ימשיך במעשי השפטים באשתו. מערכת היחסים בין בני הזוג, כעולה מפרטי האישומים, מתאפיינת באובססיביות ובהתפרצויות אלימות חסרות רסן, המטילות סיכון של ממש לשלומה הפיסי והנפשי של המתלוננת.

על רקע מצב דברים זה, שחרור העורר בחלופת מעצר יתקשה להשיג את מידת הבטחון הנדרשת להגנה על שלומה של המתלוננת עד לסיום הליכי המשפט. החשש הוא, כי העורר בלהט יצריו הבלתי מרוסנים, יפרוץ את גדרי תנאי השחרור שיוחלו עליו, וימצא דרך להגיע לבת זוגו ולעשות בה שפטים; אופי התנפלויותיו האלימות על המתלוננת יוצרות רושם שבמערכת יחסים זו אין גדרים ואין גבולות, ומציאות זו עלולה לשלוט גם בגדרה של חלופת מעצר. חיזוק לחשש זה נובע מתסקירי שירות המבחן עצמו. מערכת המשפט המופקדת על הגנה על האינטרס הציבורי אינה יכולה ואינה צריכה לשאת באחריות לפגיעה העלולה להתרחש באם ישוחרר העורר ממעצרו, ועליה להגן על מושא הפגיעה הפוטנציאלי, ומקום שקיים חשש כי סיכון חמור עלול להתממש, אין מקום לשחרור. גם חלופה המרוחקת ריחוק גיאוגרפי ניכר ממקום מגוריה של האשה לא תתן מענה הולם לחשש הקיים.

לאור האמור, צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו לפיה שלא לשחרר את העורר ממעצרו בנסיבות עניין זה, ויש לאמץ את קביעותיו.

הערר נדחה.