בש"פ 8142/08 אלכסנדר איליאבייב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט מ' פינקלשטיין) מיום 17.9.2008 אשר דחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה (השופטת ל' לב און) מיום 3.9.2008 לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

ביום 22.7.2008 הוגש כתב אישום נגד העורר המייחס לו עבירות של הדחה בחקירה, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וכליאת שווא. על-פי המתואר בכתב האישום ביום 17.7.2008, כשנה לאחר שהעורר ואשתו (להלן: המתלוננת ) התגרשו, סמוך לשעה 22:00, הגיע העורר לביתה של המתלוננת והיא פתחה את דלת ביתה. משביקשה המתלוננת מן העורר לצאת מהבית דחף אותה העורר בגופו, נכנס אל הבית והחל לקלל אותה. לאחר מכן תפס העורר בצווארה של המתלוננת והטיח את ראשה בדלת המרפסת מספר פעמים, תוך שהיא צועקת שיחדל ממעשיו. כן איים העורר על המתלוננת באומרו כי יהרוג אותה, ובהמשך, בתגובה לדברי המתלוננת לפיהם אם לא יעזוב את הבית היא תפנה למשטרה, אמר לה העורר כי אם תעשה כן הוא יקבור אותה את אמה ואחיה ואף דחף אותה על הספה בסלון ביתה, תפס בשערות ראשה וירק בפניה. עקב כך נגרמו למתלוננת המטומות בידה הימנית. קדמו לאירוע זה שלושה אירועים אלימים נוספים המתוארים אף הם בכתב האישום. האחד התרחש בחודש מאי 2001 בו על פי הנטען דחף העורר את המתלוננת בביתה בחוזקה על ארון בבית, ובעקבות זאת היא נזקקה לטיפול רפואי בבית חולים ושם אובחנה הגבלה בתנועות בכתפה השמאלית. אירוע נוסף התרחש על פי הנטען בכתב האישום ביום 31.12.2007, ערב הסילבסטר, עת שהו השניים בביתה של המתלוננת והעורר ביקש לדבר עמה, אך היא סירבה. בתגובה תקף העורר את המתלוננת ששכבה על המיטה, בכך שישב על גופה והחל לחנוק את צווארה באמצעות ידיו והכה אותה בפניה. המתלוננת ניסתה לצאת מן הבית, כשהיא שרויה במצב נפשי קשה ובוכייה, אך העורר תפס אותה בעורפה והחזיר אותה לחדרה. כמו כן, ביום 23.10.2007 בשעות הבוקר, עלה חשד בליבו של העורר כי המתלוננת בוגדת בו. העורר ששהה בבית המתלוננת נטל מכשיר סלולארי מידה, סגר את הדלת ומנע ממנה לצאת את הבית במשך מספר שעות. העורר אף איים על המתלוננת באומרו כי עד שלא תספר לו את האמת לא ישחררה. לאחר מכן תפס העורר בצווארה של המתלוננת והטיח אותה בחוזקה אל קיר בבית. עקב כך נגרמו למתלוננת רגישויות, נפיחויות והמטומה בגב כף היד ותנועותיה הוגבלו בשל כאבים.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים בבקשה ביום 29.7.2008 בבית משפט השלום בפתח תקווה (השופט א' מקובר) טען העורר תחילה לחולשה בראיות לכאורה אולם בהמשך טיעוניו ובהמלצת בית המשפט התמקד בבקשה לשחררו לחלופת מעצר בית מלא בבית אמו בפתח-תקווה, בפיקוחה ובפיקוח אחותו ובן זוגה של האם. המשיבה טענה כי נוכח המסוכנות העולה ממעשי העורר לא ניתן לבחון חלופה מבלי שיוגש בעניינו תסקיר מעצר. משכך הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כי שירות המבחן יבדוק את מסוכנות העורר ואת החלופה המוצעת.

תסקיר כאמור הוגש לבית המשפט ביום 26.8.2008 בו ציין שירות המבחן כי לעורר אין עבר פלילי, כי הוא נעצר לראשונה בחייו וכן כי הוא עמד בתנאי המעצר ובתנאי צו ההרחקה שהוציאה נגדו המתלוננת והוא מקפיד שלא ליצור עמה קשר. בנוסף, המפקחים שהוצעו, בתוספת ערבויות ואיזוק אלקטרוני, הינם מפקחים ראויים והמתלוננת אף העלתה את החשש כי ככל שהעורר ידחוס את כעסו למשך זמן ארוך יותר עלולה התנהגותו הפוגענית כלפיה להסלים. עם זאת עמד שירות המבחן על כך שהמתלוננת שרויה בפחד מפני העורר וכי היא תיארה אותו כבעל התנהגות אובססיבית כלפיה ועמדה על התמודדותה עם הקושי שחווים ילדיה בשל מאסרו של אביהם. שירות המבחן ציין כי בדרך כלל כאשר קיים פער כגון זה הקיים כאן בין גרסת העצור לדברי המתלוננת מקובל להימנע מהמלצה לשחרור ממעצר אך בנסיבות העניין נוכח עמדת המתלוננת כי המשך מעצרו של העורר עלול להביא להסלמת התנהגותו כלפיה השאיר שירות המבחן לשיקול דעת בית המשפט את השאלה האם יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

3.

לאחר קבלת התסקיר הורה בית משפט השלום בפתח תקווה (השופטת ל' לב און) ביום 3.9.2008 על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בקובעו כי מן התסקיר עולה מסוכנות רבה מצד העורר כלפי המתלוננת. בית משפט השלום אף ראה לנכון לבחון את חומר הראיות לכאורה בציינו כי הוא עושה כן נוכח "הקשיים והבעיות העולות מהתסקיר". מן החומר שבחן התרשם בית המשפט כי גרסת המתלוננת כנה והוא הוסיף וציין כי היא נתמכת בתעודות רפואיות שהוצגו ובצילומי סימני החבלות על זרועה וכן בכך שהעורר בהודעתו זכר היטב את כל האירועים אליהם התייחסה המתלוננת ואף הודה במקצת המעשים המיוחסים לו, לרבות בכך שדחף את המתלוננת ונעל אותה בבית כאשר חשד שהיא בוגדת בו, גרסה שבית משפט השלום ראה בה "ראשית הודיה מובהקת" לכך שהעורר אכן הפעיל אלימות כלפי המתלוננת. בית המשפט הוסיף וציין כי מתוך כל האמור מתבררת "תמונת מסוכנותו של ה[עורר] על רקע הקושי להפרד מהמתלוננת, ניסיונות להמשיך ולשלוט בחייה, וחוסר יכולתו לשלוט בדחפיו". אשר לדברי המתלוננת לפיהם היא חוששת שהותרתו של העורר במעצר רק תגביר את כעסו כלפיה, קבע בית המשפט כי לא ניתן להשתמש בטיעון זה כדי לנמק שחרור למעצר בית כל עוד העורר לא עושה שום ניסיון להפנים את הצורך בטיפול. עוד קבע בית המשפט כי החשש להמשך הפגיעה במתלוננת והצורך להגן על חייה גובר גם על סבלם האפשרי של ילדיהם משהותו של העורר מאחורי סורג ובריח ולבסוף ציין כי לא שוכנע שהחלופה שהוצעה בבית אמו של העורר ותחת פיקוחה הינה ראויה בנסיבות העניין.

4.

ערר שהגיש העורר על החלטה זו נדחה ביום 17.9.2008 על ידי בית המשפט המחוזי מרכז (השופט מ' פינקלשטיין). בית המשפט המחוזי קבע כי יש די ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר והמוקד מצוי בשאלה האם יש לשחררו לחלופת מעצר. בהקשר זה ציין בית המשפט כי לעורר מיוחסים מקרים "לא קלים" של אלימות במשפחה, שלושה מהם בשנה האחרונה, וכי לא ניתן להתעלם מחוות דעתה של קצינת המבחן לפיה מדובר במערכת יחסים זוגית מורכבת שלא הסתיימה עם הגירושים וכי שחרורו ממעצר מגביר את הסכנה להישנות מעשי אלימות. עוד ציין בית המשפט כי בצדק קבע בית משפט השלום כי עמדת המתלוננת ששחרורו של העורר עשוי להועיל משום שהדבר ימנע ממנו "לדחוס את כעסו" אינה יכולה להוות בנסיבות העניין טעם לשחרור, וודאי כל עוד לא הפנים העורר את הצורך שלו בטיפול. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, אך העיר כי אינו פוסל כליל חלופת מעצר בעתיד ובלבד שתהא מרוחקת מביתה של המתלוננת, בשונה מן החלופה שהוצעה על ידו כעת.

5.

העורר אינו משלים עם ההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, ומכאן הערר הנוסף שבפניי. העורר טוען כי הראיות הקיימות אינן מוכיחות את האישומים כנגדו וכי שגה בית משפט קמא באמצו את גרסת המתלוננת, תוך שצייר אותה כאשה חלושה שאינה אלימה ומנגד צייר אותו כאדם אלים. לטענת העורר הוא מעולם לא הכה את המתלוננת ודווקא המתלוננת היא זו שתקפה אותו ולגרסה זו ניתן לדבריו למצוא תימוכין אף בדברי המתלוננת עצמה. העורר מוסיף וטוען כי

החוקר שצילם את המתלוננת ציין כי חבלות הזרוע כמעט שאינן נראות ואין עדות לחבלות הראש הנטענות, ומנגד נגרמו לו עצמו המטומות משמעותיות על זרועו הימנית. עוד טוען העורר כי שיתף פעולה באופן מלא עם חוקריו, כי חזית המחלוקת מצומצמת ביותר וכי אין לראות בדבריו לפיהם התגלע ריב בינו ובין המתלוננת משום הודאה בחלק מן המעשים המיוחסים לו. העורר מוסיף וטוען כי האישום הרביעי מתייחס לאירוע שהתרחש טרם שבני הזוג התגרשו ולאחר אותו אירוע הם התגרשו בהסכמה והוסכם כי הוא ישאר עוד חודשיים בביתם המשותף, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם טענת המתלוננת בדבר אלימות מצידו. אשר לאישום השני טוען העורר כי הוא מתייחס לאירוע שאירע בשנת 2001 ויש קושי לברר בשלב זה מה התרחש, בהדגישו כי עד שנת 2007 לא פנתה המתלוננת למשטרה. עוד טוען העורר כי יש לקחת את דבריו לחוקרים באופן מסוייג בהדגישו כי נחקר לראשונה בחייו וכי חקירתו התנהלה תוך תרגום סימולטאני מעברית לרוסית ומרוסית לעברית והוא מוסיף וטוען כי בית משפט קמא לא נתן את מלוא המשמעות לחזקת החפות העומדת לו והתעלם מן האפשרות שדבריו אמיתיים. העורר מדגיש כי בטענותיו בדבר חולשת הראיות נגדו יש כדי לבסס את טענתו לפיה לא נשקפת מצידו מסוכנות כלפי המתלוננת, או למצער כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות החלופה שהציע. בהקשר זה מציין העורר את עמדת שירות המבחן לפיה החלופה שהוצעה מתאימה והמפקחים ראויים, את דברי המתלוננת עצמה שהביעה רצון כי הוא ישוחרר לחלופה, את העובדה שאין לו עבר פלילי, וכן כי הקפיד על התנאים שקבע בית המשפט ולא יצר כל קשר עם המתלוננת. עוד מציין העורר כי ילדיו נמצאים במצב נפשי קשה בשל מעצרו עד כי ילדתו בת ה-11 ביצעה נסיון אובדני. לבסוף טוען העורר כי הוא והמתלוננת התגרשו בשל בגידת המתלוננת בו ולמרות זאת התנהג באופן חיובי ובכך יש כדי לתמוך בטענתו כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות. אשר על כן מבקש העורר להשתחרר ללא תנאים מגבילים, ולחלופין לחלופת המעצר שנבחנה על ידי שירות המבחן.

6.

המשיבה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר וסומכת ידיה על החלטותיהן של הערכאות קמא. המשיבה טוענת כי לצורך שלב המעצר יש בנמצא די ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר וכי נוכח חומרת המעשים לא ניתן בנסיבות אלה לקחת סיכון ולשחררו לחלופת מעצר. עוד טוענת המשיבה כי אמנם אין לעורר עבר פלילי אך המתלוננת העידה שחששה להתלונן נגדו בעבר ושירות המבחן העריך שקיימת סכנה גבוהה שיחזור על מעשיו.

7.

לאחר שבחנתי את טענות צדדים וכן את חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להידחות.

האישומים נגד העורר מבוססים בראש ובראשונה על הודעותיה של המתלוננת אשר סיפרה כי במשך תקופת נישואיה לעורר הוא נהג להכותה וכן סיפרה על ארבעת האירועים נשוא כתב האישום וכתימוכין לכך הוגשו תעודות רפואיות ותמונות של סימני חבלות על זרועה. תמיכה נוספת לגרסת המתלוננת מצאו הערכאות קמא ובצדק בהודעות העורר אשר קשר עצמו למעשים המיוחסים לו. כך, לגבי האירוע נשוא האישום הראשון טען אמנם העורר כי המתלוננת היא שהכתה אותו אך הוסיף ואמר "נכון אני דחפתי אותה. מה שהיא אומרת שאני הרבצתי לה, אז אני לא הרבצתי לה, אני אף פעם לא מרביץ. נכון גם שירקתי עליה". לשאלה מדוע דחף אותה לדלת חדר האמבטיה השיב "את האמת אני לא זוכר למה עשיתי את זה אולי התווכחנו. אם דחפתי אז זה לא חזק אל[א] כדי לדבר, מאבק קצר" ועוד סיפר "היא התנפלה עלי והתעצבנה ואני דחפתי אותה ממני. ... מאיפה אני זוכר מה עשיתי. אולי תפ[ס]תי אותה בשיער כדי להשתחרר". ולבסוף אמר "אני קצת לא התנהגתי יפה ביום חמישי, אני מודה בזה. ואין לה מה לפחד". אשר לאירוע נשוא האישום השני בו לפי הטענה דחף העורר את המתלוננת על ארון וכתוצאה מכך נשברה כתף ידה השמאלית ציין העורר "אולי היא נפלה והחליקה, אולי אני דחפתי אותה בטעות ולא בכוונה. אני לא יודע למה היא אומרת כזה דבר. אני לא זוכר בדיוק, אולי נפלה מהשטיח" ולגבי האירוע נשוא האישום הרביעי הודה העורר כי סגר את דלת הדירה נוכח חשדותיו שהמתלוננת בוגדת בו ולא נתן לה לצאת מן הדירה כמה שעות ואף ציין "אולי משכתי בצוואר רק כדי להרחיק אותה מהדלת". מובאות אלה מהודעותיו של העורר בהחלט מבססות סיכוי סביר להרשעתו בעבירות המיוחסות לו ומשכך לא מצאתי ממש בטענות העורר לעניין חולשתן של הראיות לכאורה בתיק זה.

8.

הטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו כלפי המתלוננת, אף היא דינה להידחות. לעורר מיוחסים מעשים חמורים של תקיפת גרושתו ואיומים על חייה. בתסקיר שהוגש בעניינו של העורר ציין שירות המבחן כי המתלוננת פוחדת מן העורר ומתארת את התנהגותו כהתנהגות אובססיבית כלפיה. עוד ציין שירות המבחן כי מדובר במערכת יחסים מורכבת שלא הסתיימה עם הגירושים ולהערכתו "אם [העורר] ישוחרר לחלופת מעצר, הסבירות שהתנהגותו כלפי [המתלוננת] כפי שתיארנו לעיל ובזו בה הוא נחשד, תישנה, הינה גבוהה". נוכח הערכת מסוכנות זו ונוכח ההתנהגות האלימה המיוחסת לעורר כלפי המתלוננת נראה כי המקרה הנדון שייך לאותם המקרים אשר לגביהם ציין בית משפט זה לא אחת כי יש לנהוג בהם משנה זהירות בהדגישו כי "במקרים כגון דא, המבוצעים תוך התפרצויות זעם בלתי נשלטות, הכלל הוא כי לא תינתן חלופת מעצר, בשל החשש כי חלופה זו, התלויה בדרך-כלל ברצונו הטוב של הנאשם, לא תהיה אפקטיבית" (בש"פ 10247/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 6.11.2005); בש"פ 3286/07

מדינת ישראל נ' נ' ע' (לא פורסם, 16.4.2007)). צדקו, אפוא, הערכאות קמא בקובען כי אין בחלופת מעצר שהוצעה כדי להשיג את מטרות המעצר ולהפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר כלפי המתלוננת.

אשר על כן, הערר נדחה.