בש"פ 7175/13 בילאל כליב נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מתאריך 15.10.2013 בתיק מ"ת

10712-10-13 (כב' השופט י' ליפשיץ ), שהורה על הארכת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ( להלן: חוק המעצרים) .

להלן יובאו בקצרה הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

רקע כללי

2.

נגד העורר הוגש בתאריך 6.10.2013 כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובו נטען כי בתאריך 20.9.2013, בסביבות השעה 14:45, נהג העורר את רכבו בכפר שייח דנון (להלן: הכפר ), כאשר לפניו נהג המתלונן בקטנוע. בשלב מסוים החל העורר להאט את מהירות נסיעתו, כך שהמתלונן יצא לעקיפת רכבו של העורר, מצדו השמאלי של הנתיב בו שני כלי-הרכב נסעו. עוד נטען בכתב האישום, כי בטרם סיים המתלונן לבצע את העקיפה האמורה, ירה בו העורר – באמצעות אקדח (אותה נשא העורר, כפי הנטען, שלא כדין) – 5 קליעים, וזאת בכוונה לגרום למתלונן חבלה חמורה, או להטיל בו מום. כתוצאה מהירי, נפצע המתלונן בכתפו ונפל מן הקטנוע – דבר שדרש את אשפוזו בבית חולים, שם אובחנו בגופו: פצעי כניסה ויציאה של כדורי ירי באזור כתפו הימנית, וכן פצעים ושברים באזורים שונים בגופו.

נוכח המעשים המתוארים לעיל –

הואשם העורר בעבירות הבאות: גרם חבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיף 329(א)(1) ל חוק העונשין,התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ); עבירות בנשק – עבירה לפי סעיף 144(ב) רישא ל חוק העונשין ; ירי באזור מגורים – עבירה לפי סעיף 340א ל חוק העונשין .

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המאשימה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

השתלשלות הליכי המעצר

3.

בתאריך 15.10.2013 התקבלה בקשת המאשימה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (לאחר שבתאריך 10.10.2013 נשמעו טיעוני הצדדים).

בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש – באשר לקיומן של ראיות לכאורה – כי על אף שעדותו של המתלונן מהווה עדות כבושה (מאחר שהמתלונן טען בהודעותיו הראשונות כי איננו יכול לזהות את העורר, ורק בשלב מאוחר יותר

חזר בו) – לא ניתן היה לזקוף זאת לזכות העורר, ואף לא היה בכך כדי לכרסם בחומר הראיות

(מאחר שהדבר נבע, לעמדתו, מרצונו של המתלונן שלא לגרום להפללת העורר על-רקע היכרות קודמת עמו וכן על רקע הפחד ממנו וממשפחתו, או משילוב הגורמים הנ"ל). כן ציין בית המשפט המחוזי הנכבד, במישור הראיות לכאורה, כי המתלונן סיפק סימני זיהוי של הרכב בו נהג העורר (בהודעתו מתאריך 24.9.2013) –

דבר שחיזק את מסקנתו כי המתלונן ידע כבר אז את זהות היורה. הנדבך השני, עליו נשענה קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בשאלת קיומן של ראיות לכאורה – היה תמליל השיחה שנערך בין העורר לבין מדובב, בשעה שהשניים שהו במעצר. בהקשר זה צוין כי העורר מסר למדובב מאפיינים של הרכב בו נהג, וכן סיפר כי בדה את טענת האליבי שמסר לחוקריו מהרהורי לבו. לדברי המדובב הצטרפו, בין השאר, החיזוקים הראייתיים הבאים: הפרכת טענת האליבי של העורר לפיה הוא נסע בכביש 6 בשעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, באמצעות ראיה חיצונית (אשר הינה פלט, שהופק באזור כביש 6, שזיהה את רכבו של העורר עת שזה פנה למחלף עין-תות בשעה 15:41 – מה שהיה יכול למקם את העורר בכפר, בשעת ביצוע המעשים); פירכה שנבעה מדברי העורר באשר לתקינות הטלפון הסלולארי בו השתמש (בעוד שהעורר טען שלא היה תקין, העלו פלטי האיכון כי העורר ביצע מספר שיחות (אחת מהן בשעה 14:22 – ככל הנראה מאזור כפר יאסיף, הסמוך לכפר) וכן שתיקת העורר בחקירתו (ראו: הודעתו מתאריך 2.10.2013). לכך התווספה קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד, כי קיים גם חשש מצד העורר לשיבוש הליכי משפט (במישור של השפעה על עדים-בכח). בהקשר זה הביא בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו, את תגובת העורר שהובעה בפני המדובב כלפי האנשים, שטענו כי זיהו אותו בכפר ביום האירוע – ממנה עלה כי בכוונתו לפגוע בהם, וכן כי בדעתו לשלם להם סכום כסף עבור שתיקתם. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו עוד, כי מעשי העורר בוצעו במסגרת "סכסוך חמולתי", ובשל כך לא היה בעובדת היעדר עברו הפלילי – כדי למתן את מסוכנותו. לבסוף עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על מסוכנותו הסטטוטורית של העורר (שנבעה מכך כי יוחסו לו עבירות בנשק בכתב האישום).

נוכח כל האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי לא ניתן לתת אמון בעורר ולשחררו לחלופת מעצר ומשכך גם לא נבחנה חלופת מעצר קונקרטית בעניינו.

4.

בתאריך 31.10.2013 נדון הערר בפני, ובמועד זה צמצם בא-כוחו של העורר את טענותיו לגבי קיומה של חלופת מעצר לעורר, שתיבחן נוכח מסוכנותו – לאחר שבעקבות הערותי, הוא הודיע כי בדומה להסכמתו בבית המשפט המחוזי, הוא נכון שלא לעורר במסגרת זו של הערר את שאלת הראיות לכאורה.

במועד הדיון הוריתי כי העורר יישאר במעצר – עד להחלטה אחרת .

מכאן הערר שבפני.

5.

נוכח האמור בפיסקה 4 שלעיל – אתייחס כאן רק לטענות שהעלה בא-כח העורר במישור של חלופת המעצר, דהיינו בכל הנוגע ליכולת לאיין את מסוכנותו של העורר. לגישת בא-כח העורר, בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס את עיקר החלטתו על תמליל חלקי בלבד המתעד את שיחתו של העורר עם המדובב, תוך שנעלמו מעיניו פרטים המופיעים שם והנוגעים להדחתו של העורר על-ידי האחרון. כן טען בא-כח העורר כי נעלמו מבית המשפט המחוזי הנכבד, בהחלטתו, גם הפרטים בדבר: היעדר המיומנות של העורר לאחוז בנשק והיות הסימנים שניתנו לגבי מכוניתו של העורר אופייניים גם למספר רב של מכוניות אחרות בכפר. בא כוח העורר אף גרס כי לא ניתנה הנפקות הראויה לעובדה שזיהויו של העורר בא רק בהודעות מאוחרות של המתלונן.

6.

באת-כח המשיבה טענה מנגד כי החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד נשענת על אדנים מבוססים, וכי אין מקום, במקרה דנן, לבחון חלופת מעצר קונקרטית בעניינו של העורר.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בהודעת הערר, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפני – הגעתי למסקנה כי דין ערר להתקבל באופן חלקי , כך שיוכן תסקיר מעצר בעניינו של העורר ויוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד. הנימוקים להחלטתי זו יובאו מיד בסמוך.

8.

סעיף 21(ב)(1) ל חוק המעצרים איננו מאפשר, כידוע, להורות על מעצרו של נאשם, אלא במקרים בהם לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה, כגון: שחרור בערובה ותנאי שחרור מידתיים.

9.

במקרה דנן סבר בית המשפט המחוזי הנכבד כי לא ניתן לאיין את המסוכנות העולה מן העורר, באמצעות שחרורו לחלופת מעצר – תוך שהוא מציין, בין היתר, את שאמר העורר למדובב המשטרתי, ואת החשש כי ישבש הליכי משפט בכך שהוא עלול להשפיע על מי מעדי התביעה , כל זאת לצד חזקת המסוכנות הסטאטוטורית המתקיימת פה. הדברים נכונים ואולם כנגד האמור – אין להתעלם מטענות ההגנה, מהן עלה, בין היתר, כי המדובב הלהיט את הרוחות, ואפשר שהוא שדירבן את העורר להציג קווי-פעולה אלימים כלפי בני המשפחה היריבה – דבר שאם לא היה מתקיים, יתכן ויכול היה לגרוע ממסוכנותו הנחזית של העורר (ואין בידי, כמובן, לקבוע מסמרות בדבר). כמו כן לא ניתן להתעלם מכך שהעורר נעדר עבר פלילי ובהקשר זה יש להדגיש כי גם אם האירוע המיוחס לעורר בכתב האישום, הוא כזה שהצריך לכאורה תכנון ואיננו מצביע על מעידה חד-פעמית – אין הוא מעיד בהכרח על דרך חיים עבריינית (עיינו והשוו: בש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ' אלטורי (16.8.2010) (להלן: עניין אלטורי )). בעניין אלטורי נפסק כי על אף שמתקיים סכסוך בין חמולות – אין הדבר משליך, מניה וביה, על הצורך בשלילת בחינת מסוכנותו של העורר, ובלשונו של בית המשפט שם:

"העובדה שפעילות עבריינית מסוימת נקשרת לסכסוך משפחות, או לריב חמולות, מחייבת כמובן בחינה של כל רוחב היריעה - אך גם אין הנאשמים באירוע קונקרטי (להם כמובן עדיין עומדת חזקת החפות) יכולים להיות "בני ערובה" של הסכסוך הכולל, ומצוות המחוקק היא לבחון את האפשרות לאיין את מסוכנותם שלהם ..." (ההדגשה במקור – ח"מ ) .

10.

לא אכחד: לא נעלמו ממני המעשים החמורים המיוחסים בכתב האישום לעורר, ודבר המסוכנות הפרטנית העולה ממנו (לצד המסוכנות הסטטוטורית הקבועה ב חוק המעצרים ), אלא שאני סבור כי יש מקום לתת גם משקל (בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי הנכבד) לנתון של היעדר עבר פלילי לעורר וכן לטענות הנוספות,

שהעלה כאן בא-כוחו. בהקשר זה אזכיר כי מעצר נאשמים איננו בא "על-חשבון" העונש הצפוי, ואיננו מכוון לשרת תכלית הרתעתית, אלא הוא מיועד, בין השאר, למנוע מנאשמים לסכן את הציבור (עיינו: בש"פ 6484/08 מריסאת נ' מדינת ישראל ). מכאן שעולה פה הצורך לבדוק אפשרות לחלופת מעצר – על-דרך של הגשת תסקיר מעצר לגבי חלופת מעצר הדוקה, שתוצע על-די העורר, וזאת מבלי שאחווה מראש דעה כלשהי, אם הדבר כלל אפשרי בנסיבות.

11.

סיכומו של דבר – אני מורה כי שירות המבחן יגיש בתוך 30 ימים ממועד מתן החלטתי זו תסקיר מעצר לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובעקבות תסקיר זה תבחן הערכאה הדיונית את החלופה המוצעת, אם אפשרית היא ואם מתאימה, ותחליט במכלול כטוב בעיניה.

12.

נוכח כל האמור לעיל – דין הערר להתקבל באופן חלקי , כאמור בפיסקה 11 שלעיל. עד להחלטה אחרת, ככל שתתקבל –ישאר העורר במעצר.