בש"פ 3059/11 מדינת ישראל נ. עאטף אבו אלקיעאן

לפניי שני עררים, שהדיון בהם אוחד, על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. מדובר בשתי החלטות מיום 24.3.2011 (השופט ד' מגד), בהחלטה מיום 11.4.2011 ובהחלטה נוספת מיום 14.4.2011 (השופטת נ' נצר) בתיק מ"ת 10741-03-11. השופט מגד קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב, ודחה טענת אפליה בעניין שחרורו של מעורב אחר. השופטת נצר בחנה את האפשרות לשחרר לחלופת מעצר. בהחלטה מיום 11.4.2011 דחתה חלופה מסוימת שהוצעה לה, ובהחלטה מיום 14.4.2011 החליטה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר אחרת שהוצעה. המדינה, היא העוררת ב-בש"פ 3059/11, מלינה על ההחלטה שלא לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו ולשחררו לחלופת מעצר. המשיב ב-בש"פ 3059/11, עורר ב-בש"פ 3060/11 על קביעת בית המשפט לפיה ישנן ראיות לכאורה, ועל דחיית טענת האפליה.

כתב האישום והשתלשלות ההליכים בעניינו של המשיב

1.

נגד המשיב, הוא הנאשם 1, וכנגד שני אנשים נוספים, תלוי ועומד כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות חבלה בכוונה מחמירה ולמשיב ולנאשם נוסף מיוחסות גם עבירות נשיאת נשק. על פי כתב האישום, המשיב ויתר הנאשמים שייכים לאותו פלג של המשפחה. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה סכסוך בין שני פלגים המשתייכים למשפחת אבו אלקיעאן והמתגוררים בחורה. כתב האישום הוא מורכב ואתמקד במה שנוגע למשיב אך אציין, באופן כללי, שלמעורבים משני הפלגים מייחס כתב האישום יריות לעבר הפלג האחר שחלקן הסתיימו בפציעות. ביום 22.2.2011, במסגרת הסכסוך האמור, זרקו מספר אנשים אבנים על חסיין אבו אלקיעאן ועל בנו. המשיב עבר במקום עם רכבו, וגם עליו נזרקו אבנים ואף נורו לעברו יריות. במהלך האירוע הסוער, נסע המשיב במשאית בה נהג בשיר אבו אלקיעאן ומתוכה ירה המשיב לעבר אדם בשם יוסף מחמוד אבו אלקיעאן בעת שנסע ברכבו. בהמשך הטו המשיב ובשיר את המשאית לעבר מכוניתו של יוסף מחמוד, והמשאית פגעה בדופן המכונית. תוך כדי כך המשיך המשיב לירות לעברו של יוסף מחמוד. כתוצאה מההתנגשות נחבל יוסף מחמוד בראשו. בהמשך מתאר כתב האישום אירועים נוספים של יריות ופגיעות שגם עליהם לא נאריך את הדיבור.

יצוין כי כנגד מעורבים נוספים באירוע הוגשו שני כתבי אישום נפרדים. בין השאר, הוגש כתב אישום ב-ת"פ 26013-03-11 כנגד חסן אבו אלקיעאן, ועם הגשתו התבקש מעצרו של חסן עד תום ההליכים נגדו. ואולם, לבסוף הסכימה העוררת לשחרור בתנאים מגבילים. לכך עוד אחזור.

2.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב (ויתר הנאשמים) עד תום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם, בהן הודעות עדי ראייה והודעות פצועי הירי ופגיעות האבנים המפורטים בכתב האישום; תעודות רפואיות; ממצאי ירי בזירה, דו"חות מז"פ וראיות נוספות. נטען כי כנגד המשיב והאחרים קמה עילת מעצר שכן קיים יסוד סביר לחשש שיסכנו את ביטחון הציבור. מסוכנות זו נלמדת מהתנהגות המשיב והאחרים אשר היו שותפים פעילים בקטטה המונית ואלימה, שהתנהלה כולה בשכונת מגורים, ובמהלכה נורו יריות מכלי נשק ונזרקו אבנים לעבר בני אדם. נטען כי קמה עילת מעצר עקב החשש שהמשיב והאחרים ישבשו הליכי משפט או יתחמקו מהדין, שכן כולם בני משפחה אחת המתגוררים באותה שכונה. לאור האמור נטען כי אין בחלופת מעצר לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם והתבקש מעצרם עד תום ההליכים.

החלטות בית המשפט המחוזי נשוא העררים

3.

ביום 24.3.2011 דן בית המשפט (השופט ד' מגד) בשאלת הראיות לכאורה. בית המשפט ציין ביחס למשיב כי ישנן הודעות עדי ראיה שזיהו אותו באירוע. כך, יוסף מחמוד, לעברו ירה המשיב ממשאית ואחר כך פגע בו על פי הטענה עם המשאית, מסר בהודעתו כי הבחין באנשים עוברים מרכב פרטי למשאית וראה את המשאית מתקרבת לרכבו, כשהאנשים בה יורים לעבר רכבו. כן ציין בהודעתו כי זיהה בבירור את המשיב כמי שהוציא את פלג גופו העליון מהמשאית וירה עליו. עד ראיה נוסף, טאלב אבו ניאל, מסר בהודעתו כי ראה את המשיב עובר מרכב פרטי למשאית, וראה את המשאית נוסעת תוך שהוא שומע יריות, ופוגעת ברכב לבן החונה ליד ביתו של יוסף מחמוד. כמו כן, ראה את המשיב יורה בנשק גדול אך לא לעבר מישהו ספציפי. בעימות שנערך בין המשיב לבין יוסף מחמוד, חזר יוסף מחמוד על גרסתו. המשיב, שהכחיש את קיומו של סכסוך בין פלגי המשפחה, טען כי היה באזור וסייע בפינוי פצועים, אך כפר בכך שנמצא במשאית. בית המשפט ציין בהחלטתו כי העובדה כי לא נמצאו שרידי ירי על המשיב, אינה מכרסמת בעוצמת הראיות הלכאוריות, מאחר שכאמור נצפה המשיב באירוע. בית המשפט קבע כי קיימת עילת מעצר שכן קיים חשש שהמשיב והאחרים יסכנו את ביטחון הציבור, וקיימת חזקת מסוכנות, אשר על המשיב הנטל להפריכה. בית המשפט הורה על הצגת חלופות מעצר.

באותו יום נערך דיון ביחס לחלופות המעצר המוצעות. בא כוח המשיב העלה טענת אפליה בין המשיב לבין חסן אבו אלקיעאן, אשר כזכור שוחרר בהסכמה לחלופה. בית המשפט קבע בהחלטה מאותו מועד, כי אין מקום לטענת האפליה מאחר שחלקו של חסן באירוע הסתכם בכך שהוא זרק אבן שפגעה בראשו של אדם אחר וקרא לעבר בנו מוניר – "תירה בו". לעומת זאת, כך קבע בית המשפט, המסוכנות הנשקפת מהמשיב (ומהנאשמים האחרים) גבוהה, ואילו מסוכנותו של חסן, לאור חלקו באירועים נשוא כתב האישום – פחותה.

בית המשפט לא היה מוכן לשקול אפשרות שחרור בחלופה ללא תסקיר בו יאיר שירות המבחן את עיני בית המשפט לגבי עצמת הסכסוך, ויבחן את המסוכנות של המשיבים ואת חלופת המעצר. על כן, הורה השופט מגד על המשך הדיון ביום 11.4.2011, לאחר קבלת תסקיר.

4.

יצוין כי בא כוח המשיב ביקש לערור על החלטותיו של השופט מגד אך בית משפט זה (השופטת א' חיות) קבע כי לא זה השלב להידרש לטענות, אלא לאחר מיצוי הליכי המעצר עד תום ההליכים (בש"פ 2379/11).

5.

לאחר הגשת תסקיר שירות המבחן התקיים ביום 11.4.2011 המשך דיון בשאלת המעצר בפני השופטת נצר. בא כוח המשיב הציע בדיון כמה חלופות ובסופו של דבר, לאחר הדיון, קבע בית המשפט לגבי המשיב כך:

"באשר למשיב 1 – כפי שנאמר בהחלטות קודמות בעניינו לא נרתע המשיב 1 מלעשות שימוש בנשק חם, תוך שהוא על פי המצג הראייתי הלכאורי עובר מכלי רכב אחד למשנהו ובהיותו נוסע במשאית הוא מוציא ראשו מבעד לחלון המשאית ועושה שימוש ברובה על מנת לפגוע במתלונן יוסף. אכן, עיון המעצר יכול לחייב מסקנה, כי מהלך חייו של המשיב, שהוא בן 35, הוא מהלך מרשים למדי. מדובר במי שהתגייס לצבא, שירת שירות צבאי מלא, השלים לימודים אקדמאיים, משמש בתפקידי הוראה לצד היותו רכז חונכות של בני נוער במגזר הבדואי. יחד עם זאת דווקא מהלך נורמטיבי זה מעמיד סימן שאלה גדול ומשמעותי על נסיבות הסתבכותו של המשיב באירוע כה חמור, שאך בדרך נס הסתיים עם תוצאות גופניות קשות, אך לא קשות מידי. לאורם של נתונים אלו ברורה גם הסתייגותו של שירות המבחן מלנקוט עמדה ברורה ביחס לאפשרות שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת, לא מפאת כשלים או אי התאמות שהתגלו בחלופה, אלא בעיקר בקושי של שירות המבחן להעריך כי שחרור לחלופה ולו מרוחקת, ולו חלופה ראויה, עדיין אינו נותן מענה מלא במידה הנדרשת למסוכנות כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתנהגותו של המשיב . דווקא הקוטביות הרבה שבה פועל המשיב, כפי שהיא באה לידי ביטוי במהלך חייו, לצד עומק הסתבכותו באירוע נשוא כתב האישום מדגישים, כי הסיכון הנשקף מהמשיב הוא סיכון קיים, נוכחי ובוודאי איננו סיכון שחלף.

ברוח הדברים הללו, העובדה כי 'השטח עדיין בוער' וכי

טרם ניכרים ניצ(נ)ים של אפשרות להסדרה של הסכסוך בדרכי שלום, באלו יש כדי לצבוע בגוון משמעותי יותר את סימני השאלה כפי שהם עולים מתסקיר המעצר ועל כן, סברתי כי הקושי של שירות המבחן להעריך את מידת ההתאמה של החלופה הוא קושי אמיתי והוא איננו מגלם חלילה, התנערות או התחמקות של שירות המבחן מהתמודדות ישירה עם הקשיים והבעייתיות כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתנהגותו של המשיב. לצד זאת יש לציין, כי הערבים המוצעים נקבעו על ידי חלופת מעצר בעבור המשיב 3 ואינני סבורה כי ניתן כמקשה אחת לראות במשיבים 1 ו – 3 ככאלו שניתן את מסוכנותם להפיג באמצעות אותה חלופה ממש, במיוחד בשעה שקבעתי כי מסוכנותו של המשיב 1 היא רבה, משמעותית ועמוקה הרבה יותר מזו הנגלית מפיו ובאופן שבו הוא מבקש להצטייר בעיני בריות. על כן, בשלב זה אין בידי לקבוע, כי החלופה המוצעת בעניינו של המשיב 1 תואמת ועולה בקנה אחד עם מסוכנותו, אך כאמור לא מפאת אי התאמתה של החלופה, אלא ובעיקר, מפאת אותה מסוכנות קיימת בעוצמה אשר אינה מאפשרת שחרורו של המשיב לחלופה כפי שהוצעה.

הואיל ובית המשפט מחויב לבחון אפשרות שחרור לחלופה, טרם סתימת הגולל על אפשרות זו, אינני מורה כבר היום על מעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים, אלא אתן בידו שהות נוספת להציע חלופת מעצר אחרת שבכוחה להפיג את המסוכנות הנשקפת מעימו ." (ההדגשות הוספו – מ.נ.)

6.

בעקבות הדברים הללו התקיים דיון נוסף בעניינו של המשיב בפני השופטת נצר ביום 14.4.2011 וניתנה החלטה נוספת. בתחילת ההחלטה עמד בית המשפט על כך שנוכח המעשים עילת המעצר עולה ומבצבצת מאליה. עוד ציין כי מדובר באירוע חריג מבחינת המשיב, אך עדיין מדובר באירוע קשה ממנו עולה מסוכנות ברורה, וכי על בית המשפט לאחוז באמצעים שיבטיחו את הקטנת הסיכון להישנות התנהגות פוגענית ועל כן יש לבחון חלופה הרמטית, טובה ומשמעותית. בית המשפט הגיע בסופו של דבר לכלל מסקנה שהרחקה של המשיב ממרכז הזירה ומסביבתה עשויה להוות משקל נגד מסוים לעובדה שהסכסוך טרם בא על פתרונו. בשים לב לכך שבמרבית חייו הבוגרים תפקד המשיב באורח נורמטיבי, הורה בית המשפט בסופו של דבר על שחרורו לכפר שבלי הרחוק מזירת האירועים, בהפקדה כספית, ערבויות, מעצר בית ואיזוק אלקטרוני. בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע עד היום בשעה 12:00.

דיון והכרעה

7.

לפניי כאמור שני הליכים. ערר של המדינה על החלטת השחרור שניתנה על ידי השופטת נצר (בש"פ 3059/11) וערר של המשיב על החלטות השופט מגד לפיהן יש ראיות לכאורה במידה המצדיקה מעצר, והחלטתו הנוספת לפיה שחרורו בהסכמה של חסן אינו צריך לגרור שחרור של המשיב שלפניי (בש"פ 3060/11). שמעתי היום את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שונות. לאחר שמיעת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערר המשיב ולעומת זאת יש לקבל את עררה של המדינה, ולהורות על מעצר המשיב עד סיום ההליכים. אדון בשאלות המתעוררות בשני העררים.

ראיות לכאורה

8.

מדובר כאמור בארוע שהיו בו יריות ופציעות על רקע סכסוך בין שני פלגים של משפחת אבו אלקיעאן בכפר חורה. ככל הנראה התלקח הסכסוך עקב שיחה (או שיחות) טלפוניות של נער צעיר עם אשת איש מהפלג היריב. מכתב האישום עצמו עולה כאמור כי שני הפלגים נקטו בפעולות אלימות וירי כלפי הצד האחר לסכסוך. לצורך החלטה זו אתמקד בחלקו של המשיב כפי שהוא עולה מכתב האישום. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי העד יוסף מחמוד אבו אלקיעאן, מסר בעדותו כי נורו יריות לכיוון ביתו, והוא הבחין באנשים העולים מרכב פרטי למשאית, מתקרבים לרכבו ויורים תוך כדי נסיעה. לפי עדות זו המשיב ישב ליד הנהג וירה לעבר יוסף בנשק ארוך. אחר כך התקרבה המשאית ופגעה בדופן הרכב בו ישב יוסף. יוסף ראה את המשיב מוציא את פלג גופו העליון מהמשאית ויורה מספר כדורים. על דברים אלה חזר יוסף גם בעימות עם המשיב שנעשה כעבור יומיים. השניים מכירים היטב. עדותו של יוסף נתמכת בעדות של עד נוסף, טאלב אבו ניאל שמו, שסיפר אף הוא כי זיהה את המשיב יורה בנשק גדול. עדויות יוסף וטאלב הן בגדר ראיות לכאורה, וכידוע בשלב זה אין בודקים מהימנות.

9.

בא כוח המשיב טען כי יש כרסום בראיות לכאורה ומשקלן מתאיין. הוא הצביע על כך שעל המשיב לא נמצאו סימני ירי למרות שהוא לא התרחץ עד שנעצר בשעה 00:50 בליל האירוע. ומכאן, לטענת בא כוח המשיב שהוא לא היה מעורב בירי. עוד טען כי המשיב שוחח בטלפון 9 פעמים עם המשטרה במהלך האירוע, בין השעה 21:39 ועד השעה 22:13. יוסף צלצל למשטרה לאחר הירי בו בשעה 21:54. מכאן שאין זה מתקבל על הדעת שהמשיב גם התקשר למשטרה וגם ירה ביוסף כנטען על ידי זה האחרון.

10.

לדעתי, אין מדובר בראיות מכרסמות המאיינות את משקל הראיות לכאורה. לעניין בדיקות הירי אציין כי המידע לפיו המשיב לא התקלח הוא, לכאורה, מפי המשיב עצמו. לא עולה מהחומר שהוצג לי כי הדבר נבדק בדרך כלשהי (מלבד מאשר רישום פרט זה מפי המשיב). אשר לשיחות הטלפון אציין כי הצדדים התקשו להציג בפניי בשלב הדיון את החומר הנוגע לשיחות, אך הנחתי היא כי המידע שמסר בא כוח המשיב נכון הוא. גם בהנחה זו, שיחות הטלפון אינן עומדות בניגוד חזיתי

לטענה שהמשיב אף הוא ירה ועשה את המיוחס לו. אין הרי טענה שבכל רגע ורגע היה המשיב מצוי בשיחה טלפונית עם המשטרה. המשיב יכול היה גם לדבר עם המשטרה מעת לעת וגם לעשות את המיוחס לו ואין סתירה בין הדברים.

11.

גרסת המשיב היא שהוא היה בשטח, אך עזר לפצועים, הוא לא היה על שום משאית ולא ירה. הוא גם הצביע על דם של הפצועים שהיה על בגדיו. גם כאן אין סתירה חזיתית בין הסיוע לפצועים לבין נטילת חלק באירוע הירי מתוך המשאית. מדובר באירוע מתמשך שארך זמן ניכר.

12.

לסיכום עניין הראיות לכאורה – לא ראיתי יסוד להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי יש ראיות לכאורה במובן הלכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)) במשקל מספיק לשלב המעצר עד לסיום ההליכים.

טענת האפליה מול חסן

13.

מעורב מהפלג האחר, חסן אבו אלקיעאן, נגדו הוגש כתב אישום בתיק מקביל, שוחרר בהסכמה. בא כוח המשיב טען טענת אפליה. לפי כתב האישום שהוגש נגד חסן, הוא יצא מביתו, זרק אבן שפגעה בראשו של אחד המעורבים מהפלג של המשיב וקרא לעבר בנו "תירה בו". אין להקל ראש במעשיו של חסן. לכאורה ועל פי הנטען בכתב האישום שידל חסן את בנו לירות באדם. כשלעצמי אינני משוכנעת שראוי היה לשחררו (בהנחה שיש ראיות לכאורה לגביו), אך נכון הוא

כי דרגת החומרה לגביו פחותה מזו של המשיב משום שמדובר, ככל הידוע, בשידול שלא נשא פרי. בין כך ובין כך, טענת האפליה איננה חזות הכל. לדידי אין לשחרר אדם מסוכן גם אם השתחרר אדם מסוכן אחר (ראו: החלטותיי ב-בש"פ 8099/10 כלבוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.11.2010); בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6) 753(2003)).

סיכום ביניים

14.

להשקפתי אין מקום לקבל את עררו של המשיב לגבי מכלול החלטותיו של השופט מגד, בין בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ובין לעניין טענת האפליה. ניתן לעבור אפוא לעררה של המדינה.

שאלת השחרור בערובה – עררה של המדינה

15.

כזכור, לאחר שנקבע על ידי השופט מגד מה שנקבע, הועבר המשך הדיון בשאלת המעצר עד תום ההליכים לשופטת נצר שנתנה שתי החלטות. האחת, ביום 11.4.2011, החלטה שקטע מרכזי ממנה צוטט לעיל, והאחרת ביום 14.4.2011. מקובלת עליי טענת המדינה לפיה יש אי התאמה בין שתי ההחלטות האמורות. אני סבורה כי בנסיבותיו של עניין זה, ולעת הזו, אין כלל מקום לשקול חלופת מעצר והמרחק הגיאוגרפי אין בו כדי להכריע את הכף. כך עולה למעשה מן ההחלטה הראשונה. בהחלטה זו ציין בית המשפט כי "השטח עדיין בוער". כשהשטח "בוער" ויש ראיות לכאורה לשימוש בנשק אין מקום לשחרור לחלופת מעצר. לטעמי לא היה מקום בהחלטה מיום 11.4.2011 לאפשר למשיב להציע חלופה אחרת (שאגב לא נבחנה כלל על ידי שירות המבחן). כפי שציינתי, למשל ב-בש"פ 5543/06 אבו חוצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2006) בעקבות פסיקה קודמת והחלטות אחרות שנזכרו שם:

"בפסיקה עניפה של בית משפט זה נקבע, כי תמיד יש לשקול חלופת מעצר. ואולם לא אחת בדיקה זו דו שלבית היא: תחילה בוחן בית המשפט אם ניתן להסיר את המסוכנות (או עילת מעצר אחרת) ע"י חלופת מעצר כשלהי. אם מגיע בית המשפט למסקנה חיובית, עליו לבחון חלופות מעצר קונקרטיות המוצעות לו, ואת מידת התאמתן, ואולם, אם מסקנתו של בית המשפט היא, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות שחרור בחלופת מעצר וכי אין בנמצא, על דרך העקרון חלופה שתסלק את עילת המסוכנות או עילה אחרת, שוב אין טעם וצורך לבחון, מצוות אנשים מלומדה, חלופות קונקרטיות כגון בית בביתו של פלוני או אלמוני." (להשקפה דומה ראו החלטתה של השופטת ארבל ב-בש"פ 3327/10 ג'מאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.2010); לגישה אחרת ראו החלטתו של השופט רובינשטיין ב-בש"פ 5886/10

מדינת ישראל נ' אלטורי

(טרם פורסם, 16.8.2010))

16.

המשיב אומנם היה רוב חייו אדם נורמטיבי, אולם דרגת המסוכנות היא כה גבוהה, בפרט כאשר השטח "בוער", כך שאין לסמוך גם על המרחק הגיאוגרפי. יודגש כי אין אני שוללת את האפשרות לפיה, בשלב זה או אחר, לכשיירגעו הרוחות באמת, ואף אם יהיה הדבר בטרם הסתיים המשפט, ניתן יהיה להגיש בקשה לעיון חוזר. אולם, לעת הזו, לא נערכה אפילו סולחה (בא כוח המשיב ציין כי העניין בטיפול) ולאור הסכנה הנשקפת מן המשיב נוכח האירוע אין הצדקה לשחרור, ולו למקום מרוחק. העולה מכל האמור הוא שערר המשיב נדחה, עררה של המדינה מתקבל והמשיב ייעצר עד תום ההליכים.