בש"פ 9109/09 מוהדי אבו זייד נ. מדינת ישראל

כנגד העורר ושניים נוספים הוגש לבית משפט השלום ברמלה כתב אישום (פ 1364/09), המייחס לעורר עבירה של סחיטה באיומים בצוותא, לפי סעיפים 428 ו-29(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); סחיטה בכוח בצוותא, לפי סעיפים 427(א) ו-29(ב) לחוק העונשין, עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין; עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; ועבירה של החזקת נשק בצוותא, לפי סעיפים 144(א) ו-29(ב) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום העורר והנאשמים הנוספים ניסו לגרום לבעל מוסך לשלם לעורר סכום של 7,000 ש"ח באמצעות איומים ובאמצעות תקיפתו. בסעיף אישום נוסף נטען כי בחזקת העורר ונאשם נוסף נמצאו אקדח וסמים מסוכנים מסוג הרואין וחשיש.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. כפי שעולה מהבקשה בית משפט השלום קבע כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה והורה על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו.

בתסקיר שנערך על ידי שירות המבחן בעניינו של העורר מיום 30.4.2009 נקבע כי הביע רצון אמיתי לערוך שינוי באופן ניהול חייו ושימושו בסמים. עם זאת ציין שירות המבחן את התרשמותו כי קיימת רמת סיכון להישנותה של התנהגות פורצת גבולות מצידו של העורר. לפיכך קבע שירות המבחן כי ככל שתישקל האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר הדבר ייעשה במסגרת קהילה טיפולית סגורה, הגם שהדבר ידרוש מהלכים מקדימים נוספים לשם בירור האפשרות.

לאחר קבלת התסקיר קבע בית משפט השלום כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

על החלטתו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז (עמ"ת 16871-08-09). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר א' סטולר) קיבל ביום 26.8.2009 את הערר, והורה לבית משפט השלום לבחון את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה, לאחר בחינת הצעדים הנדרשים, בהתאם לאמור בתסקיר מטעם שירות המבחן.

ביום 15.10.2009 נערך על ידי שירות המבחן תסקיר נוסף בעניינו של העורר. בתסקיר נקבע כי העורר מביע רצון כן ומוטיבציה גבוהה להשתלבות בתהליך גמילה וכי נראה שיש מקום לבחון את האופציה הטיפולית. ביום 3.11.2009 המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית "אלפטאם".

ביום 3.11.2009 הורה בית משפט השלום (כבוד השופט ד' שוהם) על שחרורו של העורר לקהילה הטיפולית הסגורה, בכפוף לחתימה על התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, ערבון במזומן בסך 1,000 ש"ח, וערבות צד ג' על סך 5,000 ש"ח.

על החלטתו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי (עמ"ת 5699-11-09).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ז' בוסתן) קיבל את הערר והורה על המשך מעצרו של העורר. בית המשפט ציין בהחלטתו כי החלטתו מיום 26.8.2009 לא חייבה את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אלא התייחסה אך לבחינת האפשרות. לאור העבירות בהן הואשם העורר ולאור עברו הפלילי, כמו גם לאור קביעותיו של שירות המבחן בדבר סף התסכול והגירוי הנמוכים שלו, קבע בית המשפט כי אין אפשרות להורות על שחרורו לחלופת המעצר.

מכאן הערר שלפניי.

לטענת בא כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו, כשלטענתו הדבר עומד בניגוד להחלטתו המוקדמת, בה נקבע שיש לבחון את האפשרות לשחררו לקהילה טיפולית, כאשר בחינה זו נסתיימה בתשובה חיובית.

מנגד, באת כוח המשיבה סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת את שחרורו לחלופה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996, קובע את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של נאשם שטרם הוכחה אשמתו, לבין הסכנה הנשקפת מצידו לכלל הציבור. סעיף זה מורה, כי גם עם קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של נאשם, לא יורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אלא אם ראה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בדיקה זו, של קיום חלופת מעצר ראויה, נסמכת היא על אדניה היסודיים של חזקת החפות ושל הזכות לחירות ולהליך הוגן, אשר עוגנו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מנגד, עומדות הן זכויותיו של כלל הציבור לביטחון אישי, והן הרצון למנוע שיבוש הליכי משפט. בהתאם לכך, על בדיקת חלופת המעצר להיות קפדנית ומדוקדקת כדי להעריך בנסיבות המקרה את מסוכנותו של הנאשם, הן באשר לחשש לחזרה על מעשים דומים והן באשר לחשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן, יש לוודא, האם יכולה חלופת מעצר כלשהי לאיין מסוכנות זו. לבסוף, יבדוק בית המשפט את החלופה הפרטנית המוצעת, והאם עומדת היא במטרתה לאור הנסיבות (ראו, למשל, בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה

(לא פורסם, 19.7.04); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523 (1997); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 720 (1997);

בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 07.11.2004)).

אכן, העבירות בהן מואשם העורר מצביעות מאליהן על מסוכנותו הרבה כשלכך מצטרף גם עברו הפלילי. אולם יש לזכור כי עצם המסוכנות כשלעצמה אינה מונעת מבית המשפט לשקול חלופות מעצר ראויות אשר יש ביכולתן לאיין מסוכנות זו.

בעניינו, שירות המבחן בחן את מסוכנותו של העורר, ואף הוא הגיע למסקנה שאינה שוללת את החשש שישוב לסורו. עם זאת, בחן שירות המבחן גם את חלופת המעצר בדמות קהילה טיפולית סגורה לגמילה מסמים, ובסופו של תהליך הבחינה הגיע להמלצה כי יש מקום לשחררו לחלופה זו, לאור רצונו הכנה לשנות את דרכיו ולהיגמל מסמים.

בהחלטתו מיום 26.8.2009 בחן כאמור בית המשפט המחוזי את ההחלטה שלא לבחון את האפשרות לשחרור העורר לחלופה המוצעת. הגם שעמדו בפניו כלל השיקולים הנוגעים למסוכנותו ולחשש מפני הישנות העבירות, קבע בית המשפט כי יש להשיב את הדיון לבית משפט השלום לשם המשך בחינת הדרך הטיפולית. והנה, משנסתיימה הבחינה בתוצאה חיובית, ובית משפט השלום הורה על שחרור העורר, חזר בו בית המשפט המחוזי והורה על המשך המעצר.

אכן, אין להתעלם מהחשש שמא יחזור העורר לדרכו הרעה ומסוכנותו תהפוך לממשות. עם זאת, אף במקרים בהם קיים חשש זה ציווה עלינו המחוקק לשקול את אפשרות השחרור ולהעדיפה על פני אפשרות המעצר. בנסיבות העניין, נדמה בעיני כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, בה העדיף לקבל את המלצת שירות המבחן, מאזנת היטב בין השיקולים המנוגדים בסוגיה, ומנגד איני מוצא בהחלטתו השנייה טעם מספק לשינוי מהחלטה זו.

סוף דבר, הערר מתקבל במובן זה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 9.11.2009 מבוטלת, והחלטתו של בית משפט השלום מיום 3.11.2009 תושב על כנה.

העורר יוותר במעצר עד שיתקיימו התנאים שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום.