בש"פ 5654/13 אבו מוך סעיד נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטה מיום 8.8.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ) בתיק מ"ת 8376-07-13, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המחזיק שלושה אישומים. כמתואר בכתב האישום, ג.ה., ילידת 1929 (להלן: המתלוננת ), סובלת משיטיון מתקדם ומחודש ספטמבר 2012 מטופלת על-ידי מטפלת סיעודית שמתגוררת עמה. המתלוננת והעורר, יליד 1958, הכירו בעבר במסגרת עבודתם באוניברסיטת תל אביב, ולקראת סוף שנות ה-90, כשפרשה המתלוננת מעבודתה באוניברסיטה, ניתק הקשר ביניהם. העורר חידש את הקשר עם המתלוננת בחודש ספטמבר 2012, ונהג לבקרה מדי יום למשך שעות רבות עד לחודש אפריל 2013, וזאת על-מנת לרכוש את אמונה. במהלך המפגשים, תיעד העורר בסרטי וידאו את שיחותיו עם המתלוננת וצילם אותה, בין היתר, באופן הפוגע בפרטיותה ובצנעת הפרט שלה, וזאת על-מנת להשתמש בתיעוד במסגרת מעשי המרמה שתכנן כדי להוכיח את אמיתות הקשר ביניהם.

על פי המתואר באישום הראשון, במהלך התקופה שמחודש ספטמבר 2012 ועד חודש אפריל 2013, ניצל העורר את מצבה הרפואי של המתלוננת וקיבל לידיו, במרמה, פנקס שיקים של חשבון הבנק שבבעלות המתלוננת, החתים את המתלוננת על שיקים וזייף את פרטיהם. העורר קיבל לידיו סכום כולל של 11,650 ש"ח.

על פי המתואר באישום השני, בסביבות חודש דצמבר 2012 משכן העורר את דירתה של המתלוננת להבטחת הלוואה על סך 200,000

דולר שקיבל מאדם בשם נחום כפיר (להלן: כפיר ), וזאת תוך הצגת מצג שווא לפיו העורר והמתלוננת הם ידועים בציבור. במסגרת זו, החתים העורר את המתלוננת על מסמכים שונים, ביניהם הסכם הלוואה, שטר משכנתה מדרגה ראשונה, בקשה לרישום מקרקעין וייפוי כוח בלתי חוזר, וכן זייף 12 שיקים על סך 30,000 ש"ח כל אחד, אותם מסר לכפיר על-מנת להבטיח את החזר ההלוואה. בעקבות מעשים אלה, קיבל העורר מכפיר סך של 200,000 דולר.

על פי המתואר באישום השלישי, ביום 20.12.2012 הגיש העורר לכונס הנכסים הרשמי במשרד המשפטים בקשה למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (להלן: הבקשה ), וזאת על פי כתובת מגורים אותה קיבל במרמה ממשרד הפנים על סמך חוזה שכירות מזויף. בבקשה הצהיר העורר פרטים כוזבים לגבי עיסוקו, מצבו הבריאותי ומצבו הכלכלי. בעקבות הבקשה קיבל העורר צו לכינוס נכסים מבית משפט. על אף הצו לכינוס נכסים והאיסור החל עליו מכוחו לעשות שימוש בפנקסי שיקים, עשה העורר שימוש בפנקסי השיקים של המתלוננת כאמור באישומים הראשון והשני.

נוכח כל המעשים המתוארים, הואשם העורר בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק )), עושק (לפי סעיף 431 לחוק), זיוף בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 418 סיפא לחוק), שימוש במסמך מזויף (לפי סעיף 420 לחוק), פגיעה בפרטיות (סעיפים 2(3) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, שבועת שקר (לפי סעיף 239 לחוק), שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק), הפרת הגבלה שהוטלה על חייב (לפי סעיפים 214א ו- 42א(ב)(1) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה )), אי גילוי נכסים (לפי סעיף 216(1) לפקודה), השמטה (לפי סעיף 216(6) לפקודה) והברחת נכסים (לפי סעיף 261(5) לפקודה).

הליכי המעצר

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 4.7.2013 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קאפח ) על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. שירות המבחן לא המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר. שירות המבחן התרשם כי העורר הוא אדם מבוגר ומגובש, אשר מתאפיין בריכוז עצמי גבוה, ועוסק בעיקר בצרכיו ובחיפוש אחר מענה להם ללא התחשבות בסביבתו. עוד צוין בתסקיר, כי נראה שהמעצר לא מהווה גורם מרתיע המאפשר לעורר להתבונן בהתנהגותו. שירות המבחן ציין כי אֶחיו של העורר ובנו, אשר הוצעו כמפקחים, אמנם הביעו נכונות לסייע לו ונראה כי הם מבינים את האחריות הכרוכה בפיקוח עליו, אולם נוכח אישיותו של העורר והמצוקה הכלכלית שבה הוא נתון, קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצידו.

4.

לאחר שהתקבל התסקיר, דן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' לבהר-שרון ) בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 8.8.2013, קיבל בית המשפט את הבקשה. בראש ובראשונה נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים לעורר, וכי לא ניתן לומר שישנה חולשה בחומר הראיות כטענת העורר. בין יתר הראיות, ציין בית משפט קמא את הראיות הבאות: חוות דעת של ד"ר גורביץ שאבחן את המתלוננת בחודש מרץ 2013; הודעתו של כפיר שהלווה לעורר 200,000 דולר על סמך המצג שהעורר והמתלוננת הם ידועים בציבור; הודעתה של המתלוננת שמסרה כי היא מכירה את העורר (אך הכחישה שהסכימה למשכן את דירתה לצורך הבטחת החזר הלוואה); הודעת המטפלת הסיעודית שגרה עם המתלוננת שמסרה כי הבחינה בשימוש לא שגרתי בשיקים; הודעת משכיר הדירה שאת כתובתה השיג העורר במרמה והודעות העורר. בית המשפט ציין כי הוא צפה בסרטי הווידאו שצילם העורר, וכי עולה מהם שהקשר בין העורר לבין המתלוננת, אשה קשישה וחולה, הוא לא ברור וכי ניתן להתרשם שהמתלוננת לא מבינה את דבריו של העורר עד תום. אשר לעילת מעצר, נקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). הודגש, כי אין המדובר בעבירת רכוש "רגילה" כטענת העורר, אלא בעבירות מרמה מתוחכמות ובניצול החוק למטרות של הימלטות מנושים. לבסוף, נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שכן נוכח התחכום הרב שליווה את המעשים המיוחסים לעורר, ספק אם יש בתנאי מעצר הבית בפיקוח המפקחים המוצעים כדי למנוע את הישנות המעשים.

הערר והדיון

5.

העורר טוען נגד החלטת בית משפט קמא שלא לשחררו לחלופת מעצר. לטענתו, טעה בית משפט קמא בשלושה אלה: האחד , שלא מצא כי קיימת חולשה בעצמת הראיות; השני , שקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר; השלישי , שקיבל את המלצת שירות המבחן וקבע כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, על אף שלא נשללה יכולת הערבים המוצעים למלא את חובותיהם כמפקחים.

אשר לחולשה בעצמת הראיות, טוען העורר כי טעה בית המשפט בהנחותיו לגבי מצבה הרפואי של המתלוננת בתקופה שבין חודש אוקטובר 2012 לחודש פברואר 2013. בהקשר זה, צוין כי לא ניתן להסיק מחוות דעתו של ד"ר גורביץ שבדק את המתלוננת בחודש מרץ 2013 כי המתלוננת סבלה משיטיון גם בדצמבר 2012. בדיון שנערך בפניי, הדגיש בא-כוח העורר, עו"ד רודה, כי בחוות דעת רפואית של ד"ר גורביץ שנערכה בחודש ספטמבר 2012, סמוך לחידוש הקשר בין העורר למתלוננת, לא נקבע דבר לעניין השיטיון. עוד נטען בהקשר זה, כי גם מהודעתו של עו"ד ארבל (שסייע לעורר בהסדרת הלוואה מכפיר ובחתימה על שטר המשכנתה) עולה כי המתלוננת הייתה צלולה. בא-כוח העורר הטעים בדיון על-פה כי בית משפט קמא טעה משלא ייחס משקל להודעתו של עו"ד ארבל, שכן גם אם יש אפשרות שיוגש כתב אישום נגדו, כנטען על-ידי המדינה, הרי שבית המשפט לא בחן אילו עבירות ייוחסו לו (אם אכן יוגש כתב אישום). עוד לטענת העורר, לא ניתן להסיק מצפייה בסרטי הווידאו מסקנות חד-משמעיות לגבי מצבה הרפואי של המתלוננת. בנוסף, נטען כי מחומר הראיות עולה כי היה קיים קשר אמיתי בין העורר לבין המתלוננת. כך הודגש, כי מהודעתה של המטפלת הסיעודית וכן מראיות נוספות, עולה כי העורר דאג למתלוננת, רכש עבורה הליכון, ביקר אותה מדי יום, קנה לה פרחים, לקח אותה לבתי קפה ועוד. כמו כן, לגבי האישום השלישי, נטען כי על פי חומר הראיות, במועד הגשת הבקשה לכינוס נכסים, סוף חודש דצמבר 2012, לא היו בידי העורר הכספים שלגביהם נטען כי הושגו במרמה.

העורר מוסיף וטוען, כי טעה בית משפט קמא משקבע כי בעניינו קמה עילת מעצר. נטען, כי העבירות המיוחסות לו הן עבירות רכוש "רגילות" ולא עבירות מתוחכמות של מרמה, וכי הן נעברו "נקודתית" כלפי המתלוננת, ללא התארגנות של מספר עבריינים וללא שימוש באמצעים מתוחכמים.

אשר לחלופת המעצר, נטען כי טעה בית המשפט משאימץ את המלצת שירות המבחן, משום שהמידע שעליו התבסס שירות המבחן הוא בלתי רלוונטי. בהקשר זה נטען, כי העורר כופר בעבירות המיוחסות לו ועל כן אין מקום להסיק שבשל כך שהוא לא לקח אחריות על המעשים המיוחסים לו נשקפת ממנו מסוכנות. נטען כי גישה זו חותרת תחת חזקת החפות. בנוסף, נטען כי מצוקתו הכלכלית של העורר לא הייתה צריכה לשמש נימוק להימנעות משחרורו לחלופת מעצר. עוד הודגש, כי המפקחים שהוצעו הם ראויים, וכי גם שירות המבחן לא פסל אותם, כי מקום החלופה מרוחק מביתה של המתלוננת, וכי לעורר הרשעה אחת בלבד משנת 2002 בגינה נגזר עליו עונש מאסר על-תנאי. בא-כוח העורר אף הציע לעבות את חלופת המעצר באמצעות הוספת איזוק אלקטרוני.

6.

מנגד, טענה המשיבה, באמצעות באת-כוחה עו"ד בלום, כי דין הערר להידחות. לעניין הראיות לכאורה, טענה באת-כוח המשיבה כי אלה מבססות את המעשים המיוחסים לעורר. הודגש, כי מצבה הרפואי של המתלוננת ניכר כבר במועד חידוש הקשר בין המתלוננת לעורר, וכי הדברים עולים הן מחוות דעתו של ד"ר גורביץ מחודש מרץ 2013, הן ממסמך רפואי מחודש אוגוסט 2012 שבו אובחן כי המתלוננת סובלת מ"דמנציה מתפתחת". זאת ועוד, נטען כי גם סרטי הווידאו שצילם העורר מעידים על כך שהמתלוננת הייתה מבולבלת, וכי גם בת דודתה, שעמדה איתה בקשר בתקופה זו, העידה כי חשה הידרדרות במצבה של המתלוננת.

אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, נטען כי לא מדובר במקרה "נקודתי", וכי מהמעשים המיוחסים לו עולה דפוס התנהגות עברייני. כך הודגש, כי אין המדובר אך בניצול של אשה קשישה וחולה, אלא גם בזיוף מסמכים ומעשי מרמה כלפי אדם אחר (כפיר), וכי המעשים המיוחסים לו מצביעים על אדם חסר עכבות. לבסוף, אשר לחלופת המעצר, נטען כי על פני הדברים נראה שאין חלופה שתוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. הודגש כי בשונה ממקרים אחרים, מדובר במעשה שבוצע על פני תקופה ממושכת, היו בו מספר מרוּמים וההתנהגות הייתה חסרת עכבות. עוד נטען, כי אף עברו הפלילי של העורר, שהוא אמנם מרוחק, יכול להעיד על אופיו ועל היעדר האפשרות ליתן בו אמון.

הכרעה

7.

לאחר העיון ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, כפי שיבואר להלן.

אפתח בכך שלא שוכנעתי כי קיימת חולשה בעצמת הראיות לכאורה נגד העורר. למעשה, מחומר הראיות שהוגש לעיוני במעמד הדיון, עולה כי מצבה הרפואי הקשה של המתלוננת היה ניכר כבר בחודש ספטמבר 2012, עת חודש הקשר בינה לבין העורר, וזאת בניגוד לטענתו של העורר. כך למשל, בסיכום ייעוץ של המרפאה הנוירולוגית במרכז הרפואי תל-אביב, מיום 30.7.2012, נכתב כי בעת קבלתה למחלקה היה "רושם כי אינה מתמצאת במקום ובזמן, אינה זוכרת את האירוע עליו פירטה מקודם ומתקשה בזכירת פרטים אישיים אחרים" (עם זאת, יצוין כי במהלך הבדיקה שנערכה על-ידי ד"ר טטיאנה גורביץ, נמצא שהמתלוננת מתמצאת ומוסרת מידע נכון). בנוסף, בקבלה רפואית מיום 1.8.2012, עליה חתומה ד"ר תמר מרדי, מצוין (תחת הכותרת "מחלה נוכחית") כי יש רושם לדמנציה מתפתחת, ובמכתב שחרור מיום 20.9.2012 של המרכז הרפואי "רעות" בתל-אביב (תחת נספח ריפוי בעיסוק), צוין כי בעת קבלתה הפגינה המתלוננת "הבנה מעט ירודה, התמצאות לקויה בזמן ובמקום ... וזיכרון - לקוי חמור". הנה כי כן, המסמכים הרפואיים השונים תומכים בגרסה שמסר ד"ר גורביץ בהודעתו במשטרה מיום 18.6.2013, ולפיה ניתן לשער, על-פי תוצאות הבדיקה והידוע לגבי קצב התקדמות המחלה, כי המתלוננת סבלה מדמנציה עוד קודם לבדיקה שעברה ביום 11.3.2013. לחיזוק הדברים אוסיף, כי סרטי הווידאו שצילם העורר, בהם צפיתי, מלמדים אף הם כי מצבה הרפואי והמנטלי של המתלוננת, במועדים בהם היא צולמה, היה ניכר גם לעיניו של אדם מן הישוב שאיננו רופא. מכל מקום, גם אם אניח, לטובת העורר, כי מצבה הרפואי של המתלוננת, לפחות בתקופת הזמן הראשונה מאז שחודש הקשר ביניהם, לא היה כה חמור וכי היו רגעים לא מעטים בהם דעתה של המתלוננת הייתה צלולה, סבורני כי העורר, כמי שמעיד על עצמו שבילה שעות רבות עם העוררת במשך ימים רבים, היה יכול להבחין במצבה הרפואי והמנטלי, וכי המעשים המיוחסים לו שנעשו בקשר עם רכושה נעשו תוך ניצול מצבה זה.

אשר לקיומו של קשר "אמיתי" בין המתלוננת לעורר, אומר כי על פי התרשמותי מחומר הראיות אין לשלול כי העורר אכן דאג בהזדמנויות אחדות לצרכיה של המתלוננת, וכפי שמסר בהודעותיו במשטרה, אף קנה לה טלוויזיה וארון (אם כי מכספה-שלה, וראו למשל הודעת המטפלת מיום 26.6.2013, עמ' 1, ש' 25-24). עם זאת, בכל אלה אין כדי להסביר – לפחות לא בשלב זה, כעולה מחומר הראיות – את היקף הכספים שנטל העורר מן המתלוננת, לא כל שכן את "מוכנותה" של המתלוננת, במצבה הרפואי שהקשה על יכולתה להבין עד תום את מעשיה, לרשום משכנתה על דירתה לטובת אדם שלישי בשל הסכם הלוואה בין אותו אדם לבין העורר ולשאת בהחזר ההלוואה.

8.

נוכח האמור, סבורני כי לא קיימת חולשה בעצמת הראיות לכאורה נגד העורר, וכי נכון לשלב זה, בטרם עבר חומר הראיות את מסננת החקירה הנגדית, המעשים המיוחסים לעורר מבוססים די הצורך ברמה הלכאורית. מעשים אלה, שאינם בגדר עבירות רכוש "רגילות", אלא מעשי מרמה של ממש, מצביעים, לשיטתי, על מסוכנות שנשקפת מן העורר, ובהינתן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנא, גם על קיומה של עילת מעצר. זאת, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה לפיה גם עבירות רכוש עשויות להקים עילת מעצר, כאשר המדובר במספר עבירות הנעשות בשיטתיות, בתחכום או במעורבות שותפים נוספים (ראו, למשל, בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (29.9.2010), להלן: עניין סמואל ). לעניין המסוכנות יש משקל גם לחוסר העכבות שגילה העורר, אשר לא בחל בביצוע מעשי מרמה כלפי ישישה חסרת ישע. יש בכך כדי להעיד על פריצת גבולות המותר והאסור באורח בוטה ועל זלזול בנורמות התנהגות אנושיות בסיסיות. עם זאת, סבורני כי אין המדובר במקרה שנמצא בשורה אחת עם מעשי מרמה בהיקפים גדולים שנעשו בתחכום רב, שכן בסופו של יום, עיקר האישומים הפליליים בעניינו של העורר סובב סביב מעשים שבוצעו לכאורה כלפי מתלוננת אחת, שלא היתה זרה לעורר, תוך ניצול מצבה הרפואי, הגם שמדובר בסכומי כסף בלתי מבוטלים (ראו והשוו: בש"פ 4651/13 קניאס נ' מדינת ישראל (7.7.2013); בש"פ 4268/13 פרינץ נ' מדינת ישראל

(20.6.2013); בש"פ 6235/11 מדינת ישראל נ' קליין (7.9.2011)).

9.

מכל מקום, כידוע, על אף קיומה של עילת מעצר בגין מסוכנות, יש לבחון האם ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם היא פחותה, כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. השיקולים העיקריים המובאים בחשבון לצורך כך הם, בין היתר, העבר הפלילי של הנאשם, נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים לו ותסקיר שירות המבחן שהתרשם מהחלופה המוצעת (בש"פ 1911/11 רווה נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (22.3.2011), להלן: עניין רווה ). נוסף לאלה יש לבחון האם ניתן ליתן אמון בנאשם, אם לאו. בענייננו, בחן בית משפט קמא את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר, אולם נוכח תסקיר המעצר השלילי, נמנע מלהורות על שחרורו. לטעמי לא היה מקום לייחס משקל מכריע לאמור בתסקיר בכל הנוגע להתרשמות מן העורר עצמו, שכן נימוקיו של שירות המבחן התבססו בעיקר על כך שהעורר נמנע מלקחת אחריות על המעשים המיוחסים לו, וכי הוא לא היה פנוי לבחינה "רצינית ועניינית" שלהם. דברים אלה, כידוע, אינם עולים בקנה אחד עם חזקת החפות ממנה נהנה העורר בשלב זה בטרם הורשע בדין (ואף בטרם התנהלה חקירה נגדית והובאו ראיות מטעמו). יודגש כי העורר כופר במעשים המיוחסים לו. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' חיות

בעניין סמואל הנזכר (פסקה 5):

"בזוכרנו כי מדובר בתסקיר מעצר טרם משפט, אין לצפות כי נאשם יוותר לחלוטין על טענות ההגנה שיש בפיו ובוודאי שאין מקום לגישה הגורסת כי בכל מקרה שבו הנאשם אינו מודה בפני שירות המבחן בשלב המעצר במעשים המיוחסים לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר. גישה כזו חותרת בעיניי תחת חזקת החפות העומדת לכל נאשם ויש טעם רב בטענת הסנגור לפיה ראוי להימנע מהפיכת תסקיר שירות המבחן בשלב המעצר זירה לבירור אשמתו של הנאשם ולחילוץ הודאה מפיו ".

הנה כי כן, המלצתו של שירות המבחן בענייננו התבססה, בעיקרה, על עמדת

העורר כלפי המיוחס לו, עמדה הנובעת מכפירתו, ועל כן לא היה מקום לייחס להמלצה זו, ככל שהיא נוגעת להתרשמות מן העורר, משקל מכריע.

בנוסף, ולצד האמור, יש לציין כי לעורר, שאינו אדם צעיר, אין עבר פלילי משמעותי, ואף שבאת-כוח המשיבה טענה שעברו קשור למעשי מרמה (אם כי לא הוצג העתק מהמרשם הפלילי בעניינו), הרי שהוא הורשע לפני 11 שנים, ומאז ועד למועד ביצוע המעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום דנא, אין עדות לכך שהסתבך בפלילים (ראו והשוו בש"פ 10432/09 צדוק נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (18.1.2010) ).

יצוין כי בעניין סמואל ובעניין רווה הנזכרים לעיל היה מדובר בנאשמים שיוחסו להם מעשי מרמה בהיקפים משמעותיים, ובית משפט זה ראה לנכון לשחררם לחלופות מעצר. השיקולים שפורטו שם יפים, במידה רבה ואף מקל וחומר, למקרה דנא.

לבסוף, לא למותר לציין כי שירות המבחן נפגש עם המפקחים שהציע העורר – בנו ושניים מאחיו – והתרשם כי אלה רואים בחומרה את המעשים המיוחסים לעורר, נכונים לפקח ולתמוך בו ומבינים את האחריות הכרוכה בכך. נוכח המסקנה אליה הגיע בית המשפט, הוא לא הוסיף ובחן את המפקחים בעצמו. העובדה ששניים מהמפקחים נכים בגופם ואחד מהם (בנו של העורר) עובד בחדרה, אינה, כשלעצמה, עילה לפסלם מלהיות מפקחים. כיוון ששירות המבחן לא שלל את האפשרות שישמשו כמפקחים, לטעמי לא היה מקום לפסלם "על הסף" ללא שבית המשפט בוחנם בעצמו.

10.

בנסיבות האמורות, נוכח הטעמים שפורטו, סבורני כי מכלול השיקולים מוביל למסקנה כי יש להורות, בכפוף לאמור להלן , על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. אכן, המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים ובזויים, ויש בהם כדי להצביע על מסוכנות הנשקפת מן העורר. יחד עם זאת, נראה שחלופת המעצר שהוצעה על-ידו, "מעצר בית" מלא בפיקוח צמוד ורצף בכל שעות היממה, בהוספת תנאים להבטחת החלופה , עשויה להפיג מסוכנות זו, גם אם לא באופן מוחלט, שהרי אין לך חלופת מעצר "הרמטית" לחלוטין. יודגש, כי בהינתן אופי מעשיו של העורר, יש לטעמי חשיבות לקביעת ערבויות כספיות הולמות להבטחת תנאי השחרור, כמפורט להלן. בסוגיה זו לא נשמעו טענות מפורטות ויש לאפשר לצדדים לטעון בנוגע לכך.

11.

אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה שהתיק מוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שיבחן שוב את עניינו של העורר, בשים לב לאמור בהחלטתי. בית המשפט יתרשם באופן בלתי-אמצעי מן המפקחים שהציע העורר, או ממפקחים אחרים (אם הראשונים לא יאושרו על ידו), יבחן את יכולתם לשמש כמפקחים על העורר בהתחשב באופי מעשיו, ויסביר להם את חובותיהם. בנוסף ייקבעו תנאים נוספים להבטחת חלופת המעצר, ובהם איזוק אלקטרוני (כפי שהציע בא-כוח העורר), ערבויות (של העורר ושל המפקחים), הפקדה כספית, איסור לעשות שימוש באמצעים ליצירת קשר טלפוני או אינטרנטי, איסור יצירת קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת ועדי התביעה האחרים, צו עיכוב יציאה מן הארץ ותנאים נוספים אשר ימצא לנכון. לעניין הערבויות הכספיות, אלו תיקבענה לאחר שמיעת טענות הצדדים ובהתחשב במכלול הנסיבות, וראוי שתכלולנה הפקדת סכום במזומן ו/או בטוחה רכושית ממשית הניתנת למימוש מהיר, להבטיח הן את תנאי השחרור והן את התייצבות העורר למשפטו ולריצוי עונשו, אם יורשע. לצורך כך יקיים בית המשפט המחוזי דיון בהקדם האפשרי.