בש"פ 7471/10 עודה אבו עליון נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט

המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן ), בגדרו נדחה ערר העורר שלפני על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים בבית משפט השלום בנצרת (כב' השופט א' כנעאן ).

להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

2.

כנגד העורר ועוד שבעה נאשמים אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של התפרצות לבניין וביצוע גניבה, קשירת קשר לביצוע פשע, הסתייעות ברכב לביצוע פשע והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. העורר הואשם עוד גם בהחזקת מכשירי פריצה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח כדין. על פי עובדות כתב האישום, העורר והנאשמים האחרים קשרו קשר להתפרץ אל מחסן בנצרת עילית, שבו היתה מאוחסנת סחורה השייכת למפעל הממתקים של "שטראוס עלית" ולגנוב ממנו סחורה. הם מימשו, על פי הנטען, את תכניתם זו בלילה שבין 28.7 ל-29.7 בשנה זו. חלק מן המעורבים נתפסו על ידי המשטרה בבריחתם מן המקום עם הסחורה הגנובה, והאחרים, ובהם העורר, הצליחו להימלט ולבסוף נעצרו על ידי המשטרה בהמשך.

3.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה גם להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. באי-כוח העורר והנאשמים הנוספים חלקו על קיומן של ראיות לכאורה וטענו כי כל הראיות הקיימות הן ראיות נסיבתיות בלבד. בית משפט השלום בנכבד בנצרת קבע, בהחלטה מפורטת ומנומקת, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר והנאשמים האחרים, הגם שמדובר בראיות נסיבתיות לגבי מעשה ההתפרצות והעמסת הסחורות. בתוך ראיות אלו כלולים: מעקבים ותצפיות של אנשי משטרה שבוצעו על רקע מידע מודיעיני ביחס לכוונת הפריצה, עדותו של נהג המשאית שעליה הועמסה הסחורה, פלטי תחקירי תקשורת וצילומי מצלמות אבטחה. לפיכך נקבע, כי הראיות הנסיבתיות נגד העורר והנאשמים האחרים הן על פניהן בעלות עוצמה כזו שיש בהן כדי להוביל למסקנה לכאורית בדבר סיכוי להרשעה.

בית משפט השלום הנכבד הוסיף וקבע כי כנגד העורר, והנאשמים הנוספים, מתקיימת גם דרישת המסוכנות, ומסוכנות זו היא כה ממשית ומוכחת עד שמתייתר הצורך בבחינת חלופת מעצר קונקרטית, או הזמנת תסקיר מעצר. עוד ציין בית המשפט הנכבד קמא כי העורר, ונאשמים נוספים, אף הפרו קודם לכן תנאי "מעצר בית" שבו שהו ובכך הראו כי אין הם ראויים לאמון הנדרש לשם שחרורם לחלופת מעצר. עם זאת, ביחס לאחד המעורבים אכן הוזמן תסקיר מעצר, בהסכמת המשיבה.

4.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט

המחוזי הנכבד בנצרת. העורר עמד בערר על היעדר קיומן של ראיות לכאורה, לגישתו, אם כי במהלך הדיון בעל-פה מיקד בא-כוחו את הטיעון בסוגיית חלופת המעצר וטען כי ראוי היה לשקול לפחות את שחרורו לחלופת מעצר כלשהי. עוד טען העורר כי נפלו מספר טעויות בהחלטת בית המשפט

קמא, כגון טעות בפירוט מספר שיחות טלפוניות שקיים העורר עם נאשם אחר בפרשה וכן בטענה שהעורר הפר תנאי מעצר בית קודם לכן, מה שלא היה נכון.

בית המשפט הנכבד קמא דחה את ההשגות הנוגעות לראיות ושב וקבע כי קיימות כלל ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל בעוצמה מספקת לשם הרשעת העורר, הגם שמדובר בראיות נסיבתיות. בהקשר זה הודגש כי העורר קשר עצמו לנאשמים האחרים ולמעשיהם באותה נסיעה באיזור הצפון לאחר ההתפרצות הנטענת. אשר לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר נאמר כי לעורר עבר פלילי מכביד, הכולל עבירות רכוש, הצתות, עבירות אלימות, גניבות חקלאיות, בריחה ממעצר, הפרת הוראה חוקית ותקיפת שוטר. העורר אף ריצה תקופות מאסר ותלויים ועומדים נגדו מאסרים מותנים בני הפעלה. לכן, נקבע כי מן העורר נשקפת מסוכנות כזו שלא נראה כי קיימת חלופה הולמת אף ללא צורך בקבלת תסקיר מעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

להשלמת התמונה נציין כי בעניינם של שלושה מן הנאשמים, שאף הם הגישו ערר על ההחלטה הנ"ל הוחלט על עריכת תסקיר מעצר, מבלי להביע עמדה כלשהי לגבי שחרורם האפשרי לחלופת מעצר.

5.

העורר טוען עתה כי בתי המשפט

קמא שגו כששללו את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, שכן עוצמת המסוכנות הלכאורית הנובעת ממנו נגזרת ממידת ועוצמת הראיות לכאורה, שהיא חלשה באופן יחסי. במובן זה זנח העורר את טיעונו כי לא קיימות ראיות לכאורה ומסתפק עתה בטיעון כי הראיות לכאורה הן חלשות יחסית וכי המסוכנות הנטענת הנשקפת ממנו גם היא איננה כזו ששוללת חלופת מעצר. כן משיג העורר על כך ששלושה מן הנאשמים האחרים בפרשה הופנו לקבלת תסקיר מעצר, הגם שלטענתו אין הבדל ממשי בין נסיבות המעשים המיוחסים להם ונסיבות חייהם בכלל, לבין העורר.

6.

בדיון שנערך בפניי טען בא-כוח המדינה כי לחובת העורר עבר פלילי מכביד ביותר, המבחין בינו לבין המעורבים האחרים בפרשה. עוד נטען כי לא בכל מקרה נדרש בית המשפט להזמנת תסקיר מעצר כדי להחליט בסוגיה זו והדבר נכון בפרט כאשר מדובר בנאשם שלא ניתן לתת בו את האמון ההכרחי לשם שחרור לחלופת מעצר.

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי, כך שיוזמן תסקיר מעצר בעניינו של העורר . אבהיר את הטעמים למסקנתי זו להלן.

8.

באין מחלוקת עתה על עצם קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר (להבדיל מעוצמת הראיות), מצווה בית המשפט

במסגרת זו לבחון האם קיימת עילת מעצר ואם נקבע כי קיימת עילת מעצר – האם אין חלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר, בדרך פוגענית פחות, הכל כמצוות סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

9.

עבירות רכוש, כגון אלה המיוחסות לעורר, אינן מנויות בין העבירות המקימות אחת מעילות המעצר הקבועות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע לא אחת כי אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד רכוש, ויש לבחון בכל מקרה את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם הספציפי בזיקה לאמור בסעיף 21(א)(1)(א) ו-(ב) (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998)). לעתים יימצא כי כמות העבירות המיוחסות, השיטתיות והתחכום שבהן וכן הארגון הכרוך בביצוע העבירות עם שותפים – יצביעו על מסוכנות שיהיה בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 10949/05 שיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2005)).

10.

העבירות המיוחסות לעורר במקרה שלפנינו ונסיבות ביצוען אכן מלמדות על מסוכנות ממשית הנשקפת מן העורר. מדובר בעבירות שבוצעו לכאורה בחבורה, תוך התארגנות לא מבוטלת ונקיטת פעולות שונות להשלמתה, ובהן ניסיון הימלטות מן המשטרה. רכיב נוסף של המסוכנות הנשקפת מן העורר נלמד מעברו הפלילי המכביד, החל מ גיל 14 והעובדה שריצה כבר מספר עונשי מאסר בגין עבירות רכוש ועבירות נוספות, וכן העובדה שלחובתו מאסרים על תנאי לתקופה מצטברת של 28 חודשים.

11.

אשר לטענת המערער בדבר החולשה בתשתית הראייתית, נקודת המוצא כאן היא, כאמור, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. עם זאת, לא ניתן לשלול את טענת העורר כי קיימת חולשה מסוימת בתשתית הראייתית, אשר נובעת בעיקר מהיעדרן של ראיות ישירות וחד-משמעיות הקושרות את העורר להתפרצות עצמה.

חולשה מסוימת זו מטה, לטעמי, את הכף לעבר הצורך בעריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר (ראו: בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' אבו כף

(לא פורסם, 8.3.2001); בש"פ 5820/02 מירפולוסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(5) 361 (2002)). זה המקום להעיר כי נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, קשה להעריך מראש איזו חלופת מעצר, אם בכלל, תוכל להפחית את המסוכנות הנשקפת ממנו. אף על פי כן, האיזון הראוי מחייב פה, לשיטתי, עריכת תסקיר מעצר שיבחן אם קיימת אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר כלשהי.

12.

נוכח כל האמור לעיל – הנני מורה לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר, וזאת בתוך 30 ימים. לאחר הגשת התסקיר, אם יהיה חיובי ובכפוף לכך , יוכל העורר להציגו בפני הערכאה הדיונית על דרך של בקשה לעיון חוזר.

למען הסר ספק אשוב ואבהיר כי אין בהחלטתי זו כדי להביע עמדה כלשהי לגופה כלפי שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ובנושא זה, היה ותוגש בקשה לעיון חוזר, יחליט

בית המשפט הנכבד כטוב בעיניו.