בש"פ 3329/12 עאיש זנון נ. מדינת ישראל

1.

מונחים לפני שני עררים כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.4.2012, לעצור את שני העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם (מ"ת 56263-02-12 ומ"ת 56266-02-12, כב' השופט נ' אבו-טהה ).

2.

כנגד שני העוררים הוגש כתב אישום ביום 29.2.2012. האישומים מתייחסים לתקופה שבין המחצית השנייה של שנת 2011 ועד סמוך לחודש ינואר 2012. בפרשה היו מעורבים העוררים יחד עם קושרים נוספים. על פי הנטען, הנאשמים פרצו לבסיס צבאי בדרום הארץ מספר רב של פעמים (כ-20 פעם), גנבו מעל ל-3,200 פגזים ואלפי כדורי תחמושת, פירקו את חומרי הנפץ, ומכרו את המתכות לסוחרי מתכות. הנזק שנגרם לצבא מוערך בשווי של כ-23,000,000 ש"ח. על רקע זאת הואשמו שני העוררים, בין היתר, בקשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); פגיעה ברכוש – עבירה לפי סעיף 108(ד) לחוק (מספר עבירות); החזקת ונשיאת תחמושת – עבירות לפי סעיף 144(א) ו-144(ב) סיפא לחוק (מספר עבירות); וסחר בנשק – עבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק (מספר עבירות).

3.

יחד עם כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר עד תום ההליכים. התביעה טענה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים בכתב האישום, ובהן הודאות העוררים; הודעותיו של אדם שלישי ששימש כמתווך בין העוררים לסוחרים; ותפיסת חלק מהפגזים הגנובים. כן נטען להתקיימות שלוש עילות מעצר כנגד העוררים, לפי הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996: קיים יסוד סביר לחשש כי העוררים יסכנו את ביטחון הציבור (לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק); ישנה חזקת מסוכנות סטטוטורית לנוכח העבירות המיוחסות לעוררים (לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק); וקיים יסוד סביר לחשש כי העוררים ישבשו את הליכי המשפט נגדם או יתחמקו מאימת הדין, וזאת לנוכח העובדה שמדובר בפרשיה רבת היקף שרבים מן המעורבים בה טרם נעצרו.

ביום 2.4.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת התביעה, וקבע כי העוררים יוחזקו במעצר עד תום ההליכים נגדם. נקבע כי קיימת תשתית לכאורית לחובת העוררים בעבירות המיוחסות להם, וכי מעשיהם של העוררים מקימים לכאורה את יסודות העבירות בנשק ביחס לסעיף 144, על כל חלופותיו הנזכרות. זאת, בין היתר, לנוכח הודאות העוררים כי הובילו ביודעין את האמל"ח למקום נידח ושם פירקו אותו – נתון שממנו עולה לכאורה כי העוררים גנבו, נשאו והחזיקו נשק שלא כדין. כן נקבע, בעניינו של העורר בבש"פ 3399/12 (חרנייק), כי אין זה נכון שהוא שימש תצפיתן בלבד. אדרבה, מעובדות כתב האישום שהוכחו לכאורה עולה כי הוא היה חלק אינטגראלי מקשירת הקשר לביצוע הפשע, גייס חברים נוספים לקשר ונטל חלק מכספי המכירה. באשר לעילת המעצר, נקבע כי גם לשיטת הסנגוריה שמדובר ב"עבירות רכוש" בלבד – הרי שאלו עבירות רכוש מן המדרג הגבוה ביותר, אשר מקימות עילת מסוכנות, וזאת בהתאם להלכת רוסלן

(בש"פ 5431/98

רוסלן נ' מדינת ישראל (18.9.1998)): המעשים בוצעו לכאורה בצוותא, לאחר תכנון מחושב והתארגנות ממושכת, מספר רב של פעמים. העוררים גנבו לכאורה כמות אדירה של פגזים ותחמושת מבסיס צבאי, במספר רב של הזדמנויות, תוך יצירת מעגל רחב של קושרים ושותפים לפשע. לנוכח כל זאת, אין בחלופות המעצר כדי לאיין את רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממעשיהם לכאורה של העוררים. מכאן הערר שלפנינו.

4.

בדיון שלפנינו טענו הסנגורים כי החומרים שנגנבו מבסיס צה"ל היו באיכות כה ירודה, עד שלא ניתן היה עוד לעשות בהם שימוש כנשק או כתחמושת. לנוכח זאת, לא התקיימו יסודות העבירה לפי סעיף 108(ד), שם נדרש כי הרכוש הגנוב יהיה "בשימוש כוח מזוין" – ואילו בענייננו, טענו הסנגורים, לא היה הרכוש בשימוש הצבא בשל איכותו הירודה. בד בבד נטען כי לא התקיימו יסודות העבירה לפי סעיף 144, על כל חלופותיו הנזכרות, שכן המתכות שנגנבו אינן עולות כדי נשק או תחמושת. בפרט לא התקיימו יסודות סעיף 144(ב2), שכן גם לשיטת התביעה (כך טענו הסנגורים) – העוררים נטרלו את חומרי הנפץ ומכרו רק את המתכות, כך שלא התרחש ולו לכאורה סחר בנשק. בנוסף, באת כוחו של העורר בבש"פ 3399/12 (אלחרנייק) טענה כי חלקו בפרשה הוא קטן והסתכם בביצוע פעולות תצפית בלבד.

התביעה סומכת ידיה על הכרעת בית המשפט קמא, וסבורה כי הראיות לכאורה – די בהן כדי לבסס את יסודות עבירות הנשק השונות. בנוסף, גם על פי שיטת הסנגוריה שמדובר בעבירות רכוש בלבד – ברי כי מסוכנותם של העוררים היא גבוהה ביותר: העוררים וחבורת הקושרים שעמם פרצו לבסיס התחמושת הצה"לי כעשרים פעם, לאחר תכנון, וגנבו כמויות גדולות ביותר של שאריות פגזים ותחמושת.

5.

ראשית יש להידרש לשאלת קיומן של ראיות לכאורה. לא יהא זה נכון לקבוע, שהמשוכה של הוכחה לכאורה חלה רק באשר לעובדות המפורטות בכתב האישום. משוכה זו אף עומדת בפני המסקנה המשפטית, לפיה העובדות שהוכחו לכאורה מקימות את יסודותיה של עבירה מסוימת. במקרה דנא, התמונה הנסיבתית עונה על הדרישה הראייתית: החומר הגנוב נמצא בתוך בסיס תחמושת צבאי, ולא במפעל לעיבוד מתכות. רוצה לומר, מדובר בסחורה המשמשת למטרות צבאיות ולא למטרת סחר במתכות. בל נשכח כי העובדות שהוכחו לכאורה כוללות גניבת פגזים. כמו כן, עצם הטענה כי העוררים נטרלו את אבק השריפה שהיה ברכוש הגנוב – יש בה כדי ללמד, לכאורה, כי מדובר על נשק, כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק. אף הוגשה חוות דעת "ראשונית" מטעם התביעה, בכדי לבסס את המסקנה שמדובר בנשק. אם כך הוא המצב לכאורה, הרי שההובלה של החומר הגנוב מהווה הובלת נשק.

אגב, בפני חברי השופט ס' ג'ובראן הובא ערר על החלטה מקבילה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לעצור את הנאשם השלישי בפרשה שלפנינו עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 3042/12 זנון נ' מדינת ישראל

(23.4.2012)). הנאשם השלישי נחשד בכך שתיווך בין גונבי הסחורה לבין הרוכשים. חברי דחה את הערר, וקבע בין היתר כי העובדות בכתב האישום הוכחו לכאורה, וזאת מבלי להסתייג מן העבירות המיוחסות לעורר שם – ובכללן עבירות של הובלת והחזקת נשק וכן סחר בנשק. כן כתב חברי כי "מדובר במספר רב של עבירות חמורות ביותר שיש בהן כדי לסכן את הציבור ולגרום נזק רב לצה"ל". הדברים נכונים אף לענייננו.

6.

הקביעה בדבר הממצא המשפטי, כמוה כקביעה בדבר הממצא העובדתי, היא לכאורה – ודי בכך לשלב זה. אף אם אניח כטענת הסנגוריה שלא מדובר בנשק, אין בכך כדי להוביל לתוצאה אחרת בעניין מעצרם של העוררים. מסוכנותם לכאורה של העוררים ממוקמת בנקודה שבה לא ניתן להורות על שחרורם לחלופת מעצר, וזאת כנגזרת מן הנסיבות הספציפיות של תיק זה. נכון הוא כי לשיטת הסנגורים נותרו "עבירות רכוש", שאינן מקימות חזקה סטטוטורית למסוכנות - כדרכן של עבירות נשק. אך העדר חזקה סטטוטורית מכוח העבירה כשלעצמה – איננו שולל קיומה של מסוכנות מכוח עובדות העבירה ונסיבותיה (זהו למעשה הרציונאל בעניין רוסלן ). בראייה זו, המקרה שלפנינו הינו קיצוני: העוררים השתייכו לקבוצת קושרים, אשר חדרה כ-20 פעם לבסיס תחמושת צבאי, והסבה לצה"ל נזקים שנאמדים בכ-23,000,000 ₪. התנהגות זו מלמדת על תכנון ותחכום, והמטריד ביותר – תעוזה מפליגה. אף ברי כי הנכנס לבסיס למטרת גניבה בהיקף כזה – איננו יודע כיצד יצא משם, ומה עלול להתרחש במהלך שהותו במקום. לפיכך, די ב"עבירות הרכוש" כדי להקים עילת מסוכנות ברמה הגבוהה.

יודגש כי הדברים נכונים גם באשר לעורר אלחרנייק. על אף שבאת כוחו טענה בפנינו כי הוא היה רק תצפיתן, הרי שמכתב האישום ומהראיות לכאורה עולה כי לא כך הם פני הדברים. נראה לכאורה כי אלחרנייק היה חלק אינטגראלי מן הקשר שקשרו הקושרים לגניבת הציוד הצה"לי, והיה שותף מלא למעשי הגניבה ולמכירת הסחורה הגנובה.

7.

נסכם ונדגיש: העוררים גיבשו, לכאורה, תוכניות מדוקדקות לשם ביצוע מעשי גניבה מרובים מלב-ליבו של בסיס צה"ל. התוכנית כללה מעגל רחב של קושרים, והוצאה לכאורה על הפועל מספר רב של פעמים. כתוצאה ממעשים לכאוריים אלו נגרם לצה"ל ולמדינה נזק בגובה מיליוני שקלים. על נסיבות אלה נשענת המסקנה כי קשה יהיה לתת אמון בעוררים, לבל יפרו את תנאי השחרור של בית המשפט, לרבות מעצר בית מלא. מרכיבים אלו של המקרה מטים את הכף נגד שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, בנסיבות תיק זה.

8.

העררים נדחים בזאת.