בש"פ 3042/12 סווילם זנון נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה ) מיום 2.4.2012 במ"ת 56263-02-12, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירות רבות של עבירות נשק (סחר בנשק), עבירה של עבירות נשק (הובלה), עבירות רבות של עבירות נשק (רכישה והחזקה של תחמושת), עבירות רבות של קבלת רכוש שהושג בפשע, עבירות רבות של פגיעה ברכוש, עבירה של קבלת רכוש גנוב, עבירה של עבירות נשק (הובלת תחמושת), וכן עבירה של הלבנת הון. כתב האישום מתאר פרשה של גניבת פגזים המשמשים כתחמושת לטנקים מתוך בסיס צבאי, פירוקם ומכירת המתכת היקרה המצויה בהם. מדובר בפרשה שהתרחשה בשנים 2012-2011 ושהיו מעורבים בה העורר, אחיו – עיאש זנון, ג'ומעה אלחרינק וקושרים נוספים. כתוצאה ממעשיהם של הקושרים, נגנבו מעל 3,200 פגזים וכ-3,000 מהם נמכרו מפורקים. בנוסף, נגנבו אלפי כדורי תחמושת לתת מקלע. הנזק שנגרם לצבא מוערך בשווי של כ-23,000,000 ש"ח הקושרים, וביניהם העורר, קיבלו ממכירת התחמושת סכום העולה על סך של 1,000,000 ש"ח. לפי המתואר בששת האישומים המפורטים בכתב האישום שהוגש נגד העורר, תפקידו בקשר היה לתווך בין הקושרים שגנבו את הפגזים, לאדם בשם סאלם אבו רסיס שרכש את המתכות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. יצוין, כי הדיון בבקשה אוחד עם הדיון בבקשה שהוגשה בעניינם של עיאש וג'ומעה. בית המשפט קבע כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לקשירת העורר לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט התבסס בקביעתו זו, בין היתר, על הודאתו של העורר, תפיסת חלק מהפגזים שנגנבו, דו"חות הולכה והצבעה, תפיסת חלק מהכסף שהתקבל כתמורה ממכירת הפגזים, דוחות השוטרים וכן הודעות חלק מרוכשי המתכת והאישור שנרכשו מהעורר ואחיו. עוד קבע בית המשפט כי טענותיו של העורר ושל המעורבים האחרים באשר לסוג העבירות שיוחסו להם בכתב האישום יתבררו במסגרת התיק העיקרי. באשר לעילת המעצר, קבע בית המשפט כי מתגבשות מספר עילות מעצר נוכח אופי העבירות, היקפן, תדירותן ונסיבות ביצוען. בנוסף, קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית שהנטל מוטל על העורר להפריכה. עוד נקבע, כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אף אם מדובר בסחר במתכת, לפי טענת העורר, עדיין מדובר בעבירות רכוש ברף הגבוה המקימות עילת מעצר פסיקתית. זאת, שכן לא מדובר בעבירת רכוש רגילה אלא בגניבה של כמות אדירה של פגזים ותחמושת מבסיס צבאי. פעילות זו, יש בה כדי לסכן את המבצעים עצמם וכן את הציבור כולו. עוד קבע בית המשפט כי לא מצא מקום לאבחן בין העורר לבין שני המשיבים הנוספים בבקשה (עיאש וג'ומעה), למרות שהעורר הצטרף לקשר בשלב מאוחר יותר. זאת, שכן חומר הראיות מלמד על מעורבותו בפעילות לאחר שאחיו סיפר לו כי מקור הרכוש הוא מבסיס צבאי. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהעורר אישר דברים אלה בהודעתו.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שאבחן בינו לבין ארבעה מעורבים אחרים בפרשה ששוחררו לחלופת מעצר. כך, טוען העורר, בין היתר, כי בתחילת מעורבותו בפרשה כלל לא ידע כי מקור המתכות הוא בתחמושת שנגנבה מבסיס צבאי. לטענתו, אין בידיעה מאוחרת של עובדה זו כדי להפוך אותו לשותף לקשר, להתפרצות, לפגיעה ברכוש או לסחר בנשק שכן לא הייתה לו שליטה בנעשה. לטעתנו, יש ראיות לכאורה לקשור אותו רק לעבירות של קבלת נכס שהושג בפשע או סיוע כזה או אחר לקבלת נכס שהושג בפשע או לתיווך בעסקה. עוד הוא טוען כי הוא לא קיבל לידיו פגזים שלמים ואין להבחין בינו לבין רוכשי המתכות, ששוחררו בעקבות החלטת בית המשפט. עוד נטען כי אין ראיות להוכיח כי לאחר שידע כי מדובר ברכוש גנוב הוא שיתף פעולה עם הפורצים במכירתו, ואף אם יש ראיות מסוג זה, הרי שמעשיו כוללים רק יצירת קשר עם רוכשים פוטנציאליים. לפיכך, מבקש העורר להורות על הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו ועל בחינת האפשרות להורות על שחרורו בתנאים מגבילים.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענתה, די בתשתית הראייתית הקיימת בתיק כדי לקשור את העורר למעשיהם של שני הנאשמים הנוספים ולהציב אותו בעמדה שונה מזו של ארבעת המעורבים האחרים ששוחררו. עוד טוענת המשיבה כי משידע המשיב על מקורות המתכת – בפגזים גנובים מבסיס צבאי – והסכים להשתתף בקשר, הרי שיש לו אחריות לכל המעשים המבוצעים במסגרת הוצאת הקשר אל הפועל. עוד טוענת המשיבה כי מסוכנותו של העורר נלמדת מהעבירות המיוחסות לו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את החומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בענייננו, די בראיות הקיימות המפורטות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כדי לספק תשתית ראייתית לכאורית. בהודעתו במשטרה מיום 9.2.2012 אומר העורר בתשובה לשאלה אם שאל את אחיו, עיאש מאיפה הגיעה המתכת, כי "לא שאלתי אותו בהתחלה אבל אני הבנתי שזה של טנק" (שורה 46). לאחר מכן, הוא מספר שלאחר כשבוע התקשר אליו אחיו ואמר לו שיש אצלו סחורה וביקש ממנו לארגן מישהו שיקנה אותם. כפי שעולה מההודעה, העורר עשה כן ואף הביא את הכסף מהקונה. העורר אומר מפורש שבשלב זה ידע שמדובר בסחורה גנובה: "הלכתי לאחי עאיש לביתו מתגורר בקרבתי ומסרתי לו את הכסף ושאלתי אותו מאיפה הזרבטאן והאלומיניום והתרמילים ואמר לי שגנבנו אותם מבסיס הצבא ליד באד 1" (שורות 68-65). העורר ממשיך ומספר על כך שמצא קונה לסחורה שהביא אחיו. העורר היה מודע גם לפרטים שונים בנוגע לגניבת התחמושת. כך כשנשאל באיזה רכב היו משתמשים בגניבה ענה כי "אמר לי [אחיו] רכב מגנום שקנו שלושתם בשותפות" (שורה 99). כשנשאל מדוע לא אמר למשטרה או אמר לאחיו שלא יגנוב, ענה "חמדנות לכסף" (שורה 120). שוכנעתי, כי די בראיות אלה כדי להוות תשתית לכאורית מספקת בשלב זה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. תפקידו המדויק של העורר במסגרת הקשר ומידת מעורבותו בעבירות השונות המיוחסות לו, יתבררו במהלך ניהול התיק העיקרי. אוסיף, כי לאור תשתית ראייתית זו, ניתן לאבחן בין העורר לבין המעורבים ששוחררו על ידי בית המשפט המחוזי, שכן אותם נאשמים, שקנו את הסחורה, לא הודו בכך שידעו כי מדובר ברכוש גנוב.

אף את טענותיו של העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר של מסוכנות שאין אפשרות לאיינה בדרך של חלופת מעצר. מדובר במספר רב של עבירות חמורות ביותר שיש בהן כדי לסכן את הציבור ולגרום נזק רב לצבא ההגנה לישראל. העורר טוען כי לא ידע בתחילה כי מדובר ברכוש גנוב, אך לפי הודעתו, לא הפסיק לשתף פעולה עם אחיו ויתר הקושרים לאחר שלמד מה מקור המתכות שבהן הוא מתווך ודי בכך כדי להקים חזקת מסוכנות, חזקה שלא הופרכה במקרה זה.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, והערר נדחה.