בש"פ 5788/10 תאמר חאג' יחיא נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת הלמן) מיום 30.7.10 בתיק עמ"י 53568-07-10, בו נהפכה החלטת בית משפט השלום בנצרת (סגן הנשיא דבור) מיום 29.7.10 בתיק מ"ת 20101-06-10, ולפיכך, נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע והליכים

ב.

נגד העורר - יליד 1988 - הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב) וסעיף 29 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן החוק ); גניבה, עבירה לפי סעיף 384 וסעיף 29 לחוק; היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק; פריצה לרכב, עבירה לפי סעיף 413ו סיפא וסעיף 29 לחוק; חבלה במזיד לרכב עבירה לפי סעיף 413ה וסעיף 29 לחוק; קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב וסעיף 29 לחוק; גניבה מרכב, עבירה לפי סעיף 413ד(א) וסעיף 29 לחוק; נסיון לגניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב וסעיף 25 לחוק; הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף245(ב) לחוק; הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952.

ג.

להלן תיאור האירועים בקצרה כעולה מכתב האישום. במהלך החודשים מארס-מאי 2010

קשרו העורר ונאשם נוסף, עם אחרים, בהם תושבי הרשות הפלסטינאית, לביצוע שורה ארוכה של עבירות רכוש באזור הצפון, בשיטה המתקראת "דאבל", ובלשוננו "כפל" – כנראה כפל עבירה; קרי, פריצה לבתים וגניבת רכוש מתוכם, לרבות מפתחות כלי הרכב של הקרבנות וגניבת כלי רכבם. הכנופיה פעלה בשיטתיות תוך חלוקת תפקידים ברורה. כתב האישום כולל אחד עשר אישומים המיוחסים לעורר, מתוכם שישה אירועים של פריצות לבתים באישון ליל, גניבת רכושם והעברתו לשטחי הרשות הפלסטינאית ואישומים נוספים של גניבת כלי רכב. לפי האישום האחד עשר, בעת ששהה בתא המעצר יחד עם חבר הכנופיה אשר הפליל את יתר החברים, איים עליו שאם לא יחזור בו מגרסתו יאונה לו רע (האישום עצמו הוא בהדחה בחקירה).

ד.

בבית משפט השלום לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה נגדו. לבקשתו, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר כדי לבחון אפשרויות לחלופת מעצר. תסקיר שירות המבחן הכיל המלצה לשחרר את העורר למעצר בית בבית הוריו, ולהעמידו לפיקוח שירות המבחן משך שישה חודשים; עוד נאמר, כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו להישנות מקרים כגון דא נמוכה. נוכח הדברים, ובהתחשב בגילו הצעיר של העורר ובעברו הנקי, הורה בית משפט השלום על שחרורו למעצר בית מלא בבית הוריו, תחת פיקוחם ובאיזוק אלקטרוני.

ה.

על החלטה זו עררה המשיבה לבית המשפט המחוזי אשר, כאמור, קיבל את הערר. בית המשפט קבע, כי אף שלרוב אין עבירות רכוש מקימות עילה למעצר עד תום ההליכים, הנה כאשר הן מבוצעות באורח שיטתי, בהיקף ניכר, תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מתוחכמים - עשויה לקום עילה למעצר, עקב המסוכנות לציבור. במקרה זה סבר בית המשפט, כי הסכנה הנשקפת מהעורר רבה, וכי אין בעברו הנקי כדי להפיגה. נאמר, כי חלופת מעצר בבית הוריו בעיר בה התארגנה הכנופיה וממנה יצאה למעשי העבירה אינה ראויה, ועל כן נדחתה. משכך, הורה בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שלפנינו.

הערר והדיון

ו.

בערר נטען, כי בעת הגשת כתב האישום ובטרם עיין בא כוח העורר בחומר הראיות, הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה, וזאת בתמורה להסכמת המשיבה לקבלת תסקיר מעצר. נטען, כי לאחר בחינת הראיות התרשם בא-כוחו, כי ביותר ממחצית המקרים הראיות נגדו חלשות, ואולם לנוכח כוונת בית משפט השלום לאמץ את המלצת שירות המבחן לא נוצר צורך לטעון בעניין. משכך, נטען כעת, כי הראיות בחמישה מן האישומים (10-6) נגד העורר הן חלשות; עוד נטען, בנוסף להיעדר עבר פלילי, כי מעורבים נוספים בפרשה טרם נעצרו, וכי חלופת המעצר בבית הוריו תוך חיזוקה באיזוק אלקטרוני מאיינת כל מסוכנות מצידו. משכך, עותר העורר להשיב את החלטת בית משפט השלום על כנה.

ז.

בדיון פתח בא כוח העורר והעלה טענות לגבי הראיות כאמור. ציינתי כי נושא זה לא היה בפני בית המשפט המחוזי, ועל כן אין מקומו בערר אלא – אם בכלל – בבקשה לעיון חוזר. לעניין החלופה חזר בא כוח העורר וציין את היעדר העבר הפלילי, בשונה מהחלטות אחרות של מעצר בעבירות רכוש; שאר המעורבים ברחו כנראה לשטחים ולעזה; שירות המבחן, כך נאמר, העמיק באשר לחלופה, התסקיר עמד על מסוכנות העורר אך האיזוק האלקטרוני פותר זאת.

ח.

באת כוח המדינה טענה, כי יש לראות את המקרה בדומה לפרשת פרנקל (בש"פ 5431/08 פרנקל נ' מדינת

ישראל

פ"ד נב(4) 268, 272); אכן, לעורר אין עבר פלילי, אך אין מדובר במעידה חד פעמית אלא במעורבות מתוחכמת של חודשיים בעזות מצח, עד שנתפס. עוד נאמר, כי אישום 11 מצביע על חשש הדחה שיבוש ומסוכנות גבוהה, שהתסקיר מגמד אותה, מה גם שהחלופה עצמה מצויה במקום היציאה לפעילות.

חתונת אחותו של העורר

ט.

נדונה גם הבקשה ליציאה לחתונת אחותו של העורר (5.8.10) ולחגיגת חינה הקודמת (4.8.10). הוצעה הצעה שנבדקה בהמשך ולא נתקבלה על דעת שירות בתי הסוהר; נבדקה בהחלטת המשך אפשרות נוספת, קרי, ביקור בבית ההורים מספר שעות לפני אחד מטקסי החתונה, בנוכחות קרובי משפחה במספר קטן, עד 20. גם לכך הובעה התנגדות, נוכח חזקת מסוכנות וחשש לחיי הסוהרים ולבטחונם ולפגיעה בהחלטת בית המשפט על-ידי ניסיון בריחה. הוזכר גם מצב בטחוני-פלילי בערי המשולש. אציין, כי דרך המלך בכגון דא היתה פניה לשירות בתי הסוהר והליכה במסלול המינהלי (בש"פ 1381/10 מדינת ישראל נ' אלירן אליאס (לא פורסם)), אף כי נתונה גם סמכות על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996; לא במהרה ידון בכגון דא בית משפט פלילי כשישנה אפשרות לטיפול במסלול המינהלי. ואולם, נראה כי במקרה דנא, נוכח צפיפות לוח הזמנים (החלטת בית משפט השלום לשחרור ניתנה ב-29.7.10,

והחלטת המעצר בבית המשפט המחוזי היתה ב-30.7.10), היה מקום לטיפול בית משפט זה אשר למעצר. לגופו של דבר סברתי, כי בהיות טייבה חלק בלי נפרד ממדינת ישראל, אין מקום לשלילה גורפת (להבדיל ממניעה ספציפית) לביקור התואם את סעיף 4(1) לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר, שעניינו "ביקור לרגל נישואין של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ובלבד שאירוע זה לא ייערך באולם שמחות".

ואולם, בהמשך הפקודה ישנן הוראות באשר לשיקולים בטחוניים, בין השאר (סעיף 7), וכאן נטענה טענה כזאת על-ידי שירות בתי הסוהר, ובנסיבות איני רואה מנוס מכיבודה. אודה כי תחושתי אינה נוחה, שכן המדובר באירוע משפחתי משמעותי שהנציבות מכירה בו, ועם זאת טענת סיכון חיים - ואני מקוה כי היא מועלית בזהירות הראויה ונבדקה כראוי בדרג המתאים – קשה לבדיקה, בודאי בלוח הזמנים הקיים. בנסיבות יוכלו איפוא אחות העורר ובעלה לבקר ביקור מיוחד אצל העורר ביום שישי הקרוב או ביום א' הקרוב, בשעות שיתואמו עם שב"ס על-ידי בא כוחם. יוכלו להתלוות לבני הזוג עד 10 נוספים מבני המשפחה, והמפגש ייערך בחדר מתאים שאינו תא מעצר, למשך שעה ומחצה, ויאופשר כיבוד מתאים לפי הנהלים.

הכרעה בערר לגופו

י.

אשר לערר לגופו, לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לו. אכן, המחוקק בחוק המעצרים לא קבע את עבירות הרכוש כאלה המגבשות מיניה וביה עילת מעצר; אך בית המשפט בודק, כמובן, כל מקרה לגופו. הפסיקה ציינה (פרשת פרנקל עמ' 272, מפי השופטת (כתארה אז) ביניש):

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור".

בבש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר:

"את עבירות נגד הרכוש אמנם לא מנה המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר

הדין הפלילי (אכיפה – מעצרים) כעבירות היוצרות "מסוכנות סטטוטורית", ולכן יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו ועל התביעה להוכיח את המסוכנות. ואולם, הפסיקה קבעה בי עבירות אלה אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים, ובדין כך. נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הבטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו. על המשפט לתת יד למאבק באלה, ולעניין המסוכנות – לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים, והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין למקצוע רחמנא ליצלן. בבש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב (4) 268, מפי השופטת ביניש, נקבע, כי "מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה.... עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים... עלולות... לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור. לפיכך אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש..."; ראו גם בש"פ 7969/99 יוספאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט טירקל). נסיבות העבירה מזה, עברו המכביד של נאשם מזה, עלולים להוות עילת מעצר אף בעבירות רכוש. כבוד האדם של הנאשם הוא אבן יסוד, המובנית גם בחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה – מעצרים); על בית המשפט להידרש אליו. אך אל יישכח גם כבוד האדם של הקרבנות, ואף בעבירות רכוש תתכן השפלה ופגיעה".

בנידון דידן אמנם העבר נקי (וגם הגיל צעיר), ומכאן ההבדל בהכרעה בין שתי הערכאות הקודמות – אולם שובל העבירות המיוחס למערער לכאורה ארוך וקשה, והכמות הופכת ל"איכות". והנה בבש"פ 45/10 מסרואה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) אף ציין השופט עמית, כי:

"כשלעצמי, אני מתקשה לקבל את הטענה כי בכל מקרה של עבירת רכוש יחידה או עבירת רכוש לא מתוחכמת, לא קמה עילת מעצר. יש בגישה זו כדי לעודד בעקיפין ריבוי עבירות, שהרי כל שרשרת עבירות מתחילה בעבירה הראשונה, שמא יאמר העבריין לעצמו כי אין סיכון שייעצר ב"'מכה" הראשונה. "פתאום קם אדם בבוקר ומוצא..." שמכוניתו חלפה עם הרוח, או במקרה הטוב, נפרצה ותכולתה נשדדה. חוזר אדם לביתו בסוף עמל יומו ומוצא כי מאן דהוא חדר לפרטיותו ונטל את רכושו ואת חפציו שאותם צבר בזיעת אפו ומיטב כספו. מי ימוד את עוגמת הנפש, הרוגז וחסרון הכיס שנגרמו למי שנפגע מאותן עבירות רכוש, שדומה כי ליבנו גס בהן, והסטטיסטיקה של העבירות הלא מפוענחות בתחום זה מדברת בעד עצמה. אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה".

ועוד נאמר:

"עבירות גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן 'מתוחכמות', הן מסוג העבירות שיש בהן מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה. פריצה לבית או לחצרים מערערת את הביטחון האישי של הציבור' וגניבת רכבם עלולה בהאידנא להפוך, חיש מהר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בו".

י"א.

אין חולק, כי על בית המשפט לפעול בזהירות רבה ובדרך מדודה במעצר בעבירות רכוש, ועל כך אין צריך להכביר מלים. ואולם, כאמור, כמות גדולה של עבירות חמורות הופכת ל"איכות" - במובן הלא חיובי - מגבירה את המסוכנות ומעלה את הסיכוי למעצר. במקרה דנא סבלו רבים מפעולתם של העורר וחבריו, והעורר הוא הדמות הבולטת לעת הזאת בכתב האישום, הנקרא כמסע התפרצויות וגניבות מתוכנן; לכך מצטרף האישום אחד עשר, לפיו אמר כנטען העורר לאחד השותפים בהיותם במעצר, "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק, ובכל כלא אתה תקבל מכות וסכינים. בכל כלא שתיכנס אליו תקבל סכין, לכן תישאר בן אדם טוב ותגיד שהכל היה שקר ואני לא מכיר אותך זה הדברים שאתה תאמר". השילוב בין כל אלה יש בו מסוכנות, ונזכור, כי בבית העורר נמצא כשנעצר רכוש גנוב, וכי המדובר ב"שותפות עסקית" עם אנשי שטחים, בנושא גניבות הרכב - בין השאר - שכונה לא אחת "מכת מדינה". אכן עיינתי בתסקיר שירות המבחן. ההסבר שניתן על-ידי העורר לשירות, כי עסק בהסעות בלא לדעת שהמדובר בעוסקים בפריצות וגניבות, וזאת תמורת תשלום ומספר מכשירים סלולאריים, והכל נוכח חשש פן ייפגע אם יסרב - אינו נראה על פניו משכנע במיוחד; קשה להלום את ההמלצה למעצר בבית הוריו של העורר, שממנו יצא לעבירות לכאורה ובו נתפס רכוש גנוב; הוריו

- מבלי לפגוע בהם - לא הבחינו בעבירות, וכיצד יפקחו? איני מביע דעה לעת הזאת בשאלה אם יוצע מקום אחר, ופיקוח אחר שיוכלו להפיג את המסוכנות באופן טוב יותר.

י"ב.

איני רואה איפוא בנסיבות מקום להיעתר לערר.