בש"פ 6629/11 אשראף זידאן נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט צ' קאפח ) בעמ"ת 9764-09-11 מיום 13.9.2011; אשר דחתה ערר על החלטת בית השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת י' פרדלסקי ) במ"ת 12867-07-11 מיום 1.9.2011 לעצור את המבקש עד תום ההליכים.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירות של התפרצות לדירת מגורים תוך שימוש במפתח תואם וגניבה של תכשיטים וכסף בסך חצי מיליון ₪. הוסכם על קיומן של ראיות לכאורה. מתסקירי המעצר שהוגשו בעניינו עלה כי שירות המבחן ממליץ לשחררו למעצר בית בפיקוח ובאיזוק אלקטרוני וכן לתת צו פיקוח מעצר. למבקש, יליד 1982, רשומות הרשעות קודמות מאז היותו נער בגין עבירות רכוש וסמים, שבגינן נידון למאסרים בפועל ולמאסרים על תנאי.

בית משפט השלום סבר כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש על ידי שחרורו לחלופה המוצעת, ולפיכך הורה על מעצרו חרף התסקירים. כנגד ההחלטה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שנדחה. זאת מהטעם שהמבקש מהווה סכנה לציבור ו"דפוס פעילותו מלמד על תחכום".

2.

בבקשה שלפניי נטען שהראיות לכאורה הקיימות בתיק זה חלשות למדיי, ונשענות אך ורק על טביעות אצבעות שנמצאו בדירה, כאשר לטענת המבקש הוא עסק בהובלות. בנוסף נטען, כי שגו הערכאות הקודמות בכך שלא העדיפו חלופת מעצר כמצוות המחוקק, ולא נענו להמלצות שירות המבחן, המבוססות על נסיבות חייו הקשות של המבקש ועל איכות המפקחות.

3.

דין הבקשה להידחות. בהחלטות המדוברות לא נפל כל פגם. הטענה בדבר חולשתן של הראיות הייתה צריכה להיטען בפני בית משפט השלום. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מטביעות האצבע של המבקש בדירה שנפרצה, ולא די בטענה כללית בדבר נוכחות במקום כזה.

אכן, חזקות המסוכנות הסטטוטוריות שנקבעו בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 אינן כוללות פריצה וגניבה. ברם, בעבירות אלו יש פגיעה חמורה דיה באושיות החברה שתוכל – על בסיס שיקול דעת ראוי ובחינת הנסיבות – להקים חזקת מסוכנות במקרים מתאימים. כפי שנפסק:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסוימות יש בהם כדי לסכן את ביטחונה של החברה ואת ביטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסוימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך הימלטות המבצעים מעונש. מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור. לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו – לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה" (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נב(4) 268).

ההכרעה בדבר המסוכנות בוחנת הן את המעשה והן את העושה. באשר למעשה, ביצועו המתוחכם בנסיבות המדוברות, שיש להניח שכלל עבודת מודיעין ותכנון, מקים עילת מעצר. הדבר מתחזק לאור בחינת נתוניו של העושה, שכבר הורשע בעבירות של גניבת רכב, התפרצות לבניין, שוד מזוין בחבורה, שבל"ר, הפרת הוראה חוקית וסמים. לכך יש להוסיף, כאמור, את עונשי המאסר הממושכים שהוטלו על המערער, עונש מאסר מותנה התלוי ועומד נגדו ושחרף גילו הצעיר הוא עובר עבירות שונות מזה כשבע עשרה שנים. מכאן, אף מפקח נורמטיבי אינו ערובה לחלופה ראויה. הקושי אינו נעוץ בערב, אלא במבקש עצמו. בהתאם, לא מצאתי שנפלה טעות בהחלטות בתי המשפט קמא.

4.

הבקשה נדחית.