בש"פ 1362/09 מדינת ישראל נ. דוד בן חיון

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו ) בב"ש 22521/08 מיום 11.2.2009 לפיה שוחררו המשיבים למעצר בית.

כנגד המשיבים הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (פח 1217/08) המייחס להם עבירה של ראש ארגון פשיעה, לפי סעיפים 2(א), 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק למאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: חוק המאבק בארגוני פשיעה ); שתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק בעונשין ) בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 415 ו-29 לחוק העונשין בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; עבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 415, 25 ו-29 לחוק העונשין בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 418 ו-29 לחוק העונשין בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; עבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 420 ו-29 לחוק העונשין בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; עבירה של הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיפים 3(א) ו-3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון ) בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה; ועבירה של עשיית פעולה ברכוש אסור במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון בנסיבות סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה.

כתב האישום הארוך והמפורט שהוגש נגד המשיבים ונאשמים אחרים בפרשה חולק לשלושה אישומים. על פי המתואר באישום הראשון, המשיבים והנאשמים האחרים, כולם בעלי אזרחות צרפתית ורובם עולים חדשים, פעלו למעלה משלוש שנים במסגרת ארגון פשיעה שמטרתו ביצוע עבירות מרמה, זיוף והלבנת הון בהיקף נרחב ביותר (להלן: הארגון ). במסגרת פעילות הארגון, שמרכז פעילותו היה בעיר אשדוד, בוצעה הונאה מתוחכמת, שיטתית ומתמשכת כלפי מאות בעלי עסקים ברחבי צרפת (להלן: קורבנות המרמה או הקורבנות ), זאת על מנת לגרום להם, הלא הם למעלה מ-1200 אזרחי צרפת, לשלם לארגון סכומי עתק שהסתכמו בלמעלה משלושה וחצי מיליון יורו. בראש הארגון עמדו המשיב 1 ואביו, המשיב 2. הארגון פעל מתוך משרדים שנשכרו בעיר אשדוד באמצעות חברה שיוסדה לצורך כך, הארגון הקים חברות ופתח חשבונות בנק ברחבי העולם, ביצע העברות כספיות והסתייע בנותני שירותי מטבע בעיר אשדוד, הכול על מנת להסוות את הקשר בין החשבונות והכספים לארגון וכספיו.

במסגרת האישום השני תוארה מרמה במסגרתה נמסר לטלפנים, שפעלו במסגרת הארגון, מידע הנוגע לעסקים בצרפת. הטלפנים יצרו קשר עם בעלי עסקים אלה, הזדהו בשמות צרפתיים בדויים, והציגו את עצמם כנציגי חברה צרפתית המספקת שירותי פרסום באינטרנט ועדכון פרטים; זאת, בלא שהארגון, ובכללם המשיבים, התכוונו כלל לספק שירותים אלו. טלפני הארגון היו מבקשים לאשר עם אותם בעלי עסק את פרטיהם שכביכול רשומים אצלם ובמכוון מסרו להם פרטים שגויים, והציעו להם לבצע עדכון ותיקון לפרטים ולפרסם את העסק באינטרנט, והכול בחינם. לצורך ביצוע המרמה, ערכו המשיבים מסמכים הנחזים להיראות כטפסיי הצעה והזמנה לשירותי פרסום באינטרנט.

יצוין כי על מנת לבצע את המרמה, פעלו חברי הארגון באמצעות שלושה מוקדי תקשורת ברחבי הארץ, בהם אמצעים טכנולוגיים מתקדמים להסוואת מקום ביצוע המרמה, כך שהשיחות והפקסים שנשלחו לאותם בעלי עסק נחזו כאילו בוצעו מטלפונים מקומיים בצרפת.

בשלב הראשון של המרמה, לאחר שטענו אותם טלפנים כי מדובר בשירותי פרסום חינמיים, האיצו הם בקורבנות המרמה לחתום על מסמכים אשר בתחתיתם נרשם כי רק החודש הראשון של השירות ניתן בחינם, כי על בית העסק לשלוח הודעת ביטול תוך שלושים יום שאם לא כן יחויב בגין תשלום לשנה, וכי החוזה מתחדש מאליו בהסכמה שבשתיקה במשך ארבע שנים נוספות. בשלב השני של המרמה, פנו שוב חברי הארגון לקורבנות, הזדהו כנציגי מחלקת הנהלת החשבונות ודרשו תשלום רבעוני בהתאם לאותו הסכם עליו הם חתמו. לקורבנות המופתעים נמסר כי היה עליהם לשלוח הודעת ביטול לאחר תום החודש הראשון, זאת למרות שלמעשה לא הייתה לקורבנות כל דרך ליצור קשר עם המשיבים או חברי הארגון האחרים בכדי להודיע להם על ביטול ההסכם, וכן הקורבנות לא קיבלו ולא היו עתידים לקבל כל שירות פרסום. בשלב זה הוצע לקורבנות לשלם "רק" עבור רביעון, זאת תמורת ביטול החוזה. בשלב השלישי של המרמה התקשרו המשיב 1 ושניים מהנאשמים האחרים בתיק לקורבנות שסירבו לשלם, התחזו בפניהם כעובדי המחלקה המשפטית ואיימו עליהם בתביעות משפטיות אם לא יעבירו כספים כנדרש מהם. במסגרת זו נשלחו לקורבנות מכתבי התראה לפני נקיטת הליכים, הנחזים להיות חתומים על ידי בעלי סמכות בצרפת, כגון פקידי הוצאה לפועל ונוטריונים. עוד נטען כי לקורבנות אשר סירבו לשלם הוצע לבטל את החוזה בתמורה להפקדת סכומי כסף ל"חשבון נאמנות", תוך הבטחה שהסכום שיופקד יוחזר לידיהם תוך שלושים ימים, זאת לאחר שתתבצע "חקירה מנהלית" ועניינם יובא בפני "ועדה". בפועל, לא נוהל חשבון נאמנות, לא בוצעו חקירות ולא פעלה כל ועדה כאמור.

במסגרת האישום השלישי נטען כי המשיבים, בנוסף לשניים מהנאשמים הנוספים, הקימו מערך של חברות וחשבונות בנק בחו"ל, על מנת להסוות את פעילות הארגון ואת נתיב העברת הכספים מצרפת לישראל. המשיבים השתמשו, כאמור, בחברות קש, במטרה ליצור מצג שווא כאילו הארגון פועל בצרפת, במטרה לייעל את גביית הכספים מהקורבנות ולמנוע התחקות אחר כספי הארגון. במסגרת זו פתחו המשיבים חשבונות בנק במדינות שונות והעבירו את כספי הקורבנות ממדינות שונות בהן שוויץ, גרמניה, לוקסמבורג והונג-קונג. כל אימת שחשבון בנק אותר על ידי שלטונות האכיפה בצרפת ונתפס, פתחו המשיבים חשבונות בנק חדשים.

בדרך המתוארת לעיל קיבלו המשיבים ושאר חברי הארגון, כאמור, במרמה, סכום של למעלה משלושה וחצי מיליון יורו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (ב"ש 22521/08).

בדיון שהתקיים ביום 7.1.2009 הסכים בא כוח המשיבים, לצורך הדיון, על קיומן של ראיות לכאורה. על כן, דחה בית המשפט את הדיון בבקשה למתן החלטה ליום 14.1.2009.

בהחלטתו מיום 14.1.2009 הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר ביחס למשיבים, על מנת לבחון אפשרות של חלופת מעצר בעניינם. בית המשפט קבע כי קיימת עילת מעצר בעניינם של המשיבים על סמך הראיות לכאורה שהוסכם על קיומן, אשר מצביעות על פעילות עבריינית ענפה, מסועפת ומתוחכמת שהתנהלה שנים ארוכות בתבנית מאורגנת ושיטתית, בגדרה נפגע ציבור רחב של קורבנות. מאידך, קבע בית המשפט כי אין הכרח להחזיק את המשיבים הללו עצורים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, וכי יש מקום לבחון חלופת מעצר מוצקה וטובה בעניינם. בית המשפט הסתמך בהחלטתו על מספר שיקולים ונסיבות, בהן אורח חייהם הנורמטיבי של המשיבים עובר לפרשה הנוכחית ועברים הפלילי הנקי; העובדה כי המשיבים לא פעלו כנגד תושבי ישראל ועל כן אין מ דובר

במשיבים אשר קיימת סבירות גבוהה כי ינסו לסכן ולהזיק לציבור בארץ; העובדה כי העבירות המפורטות בכתב האישום אינן ניתנות לביצוע ללא אמצעי תקשורת ומכשור מתאים, אמצעים אשר ניתן להגביל או לאסור שימוש של המשיבים בהם; העובדה כי החשש מהימלטות מהדין, על אף היותו משמעותי למדי במקרה הנוכחי, ניתן לנטרול על ידי קביעת הפקדות כספיות וערבויות מוצקות לצד תנאי הגבלה משמעותיים; ולבסוף השיקול כי מ דובר בהליך שלא צפוי להיות קצר ופשוט.

יוער כי שישה נאשמים אחרים בפרשה שוחררו, בתנאים שונים, לחלופות מעצר ספציפיות שנקבעו לכל אחד מהם, וכי נאשם נוסף בפרשה, אשר מואשם בניהול אותו ארגון ביחד עם המשיבים, ולמרות העדר המלצה של שירות המבחן, שוחרר אף הוא לחלופת מעצר.

ביום 11.2.2009, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן אשר המליץ על שחרורם של המשיבים למעצר בית, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורם של המשיבים למעצר בית מלא, המשיב 1 בפיקוחה של אשתו או של ערבה נוספת והמשיב 2 בפיקוח אחיינו או אשת אחיינו. בנוסף, הוטלו על המשיבים התנאים הבאים, לגבי כל אחד מהם: ערבות עצמית על סך 250,000 ש"ח ושתי ערבויות צד ג' על סך 100,000 ש"ח; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית של סכום כולל של 250,000 ש"ח, מהם יופקדו 100,000 ש"ח כתנאי לשחרור, והיתרה תוך 10 ימים ממועד השחרור, כאשר אי ביצוע ההפקדה יהווה הפרה של תנאי השחרור; התקנת איזוק אלקטרוני; איסור על הימצאות מחשב ביתי, נייד או נייח, מכשיר פקסימיליה, וממילא איסור שימוש של המשיבים במכשור כזה לכל צורך, לרבות התכתבות במייל וגלישה באינטרנט; צו איסור יציאה מהארץ כנגד המשיבים, גם אם לא מדובר בדרכון ישראלי; איסור על יצירת קשר עם מעורבים או עדים בפרשה, מלבד קרובי משפחה מדרגה ראשונה; והתייצבות להמשך המשפט בכל עת שהמשיבים יידרשו לכך. בהחלטתו, חזר בית המשפט והדגיש את הסיבות אשר הביאוהו לשקילת חלופת מעצר בעניינם של המשיבים בהחלטתו מיום 4.2.2009, לרבות קביעתו כי יש בתנאי השחרור אותם הציב למשיבים בכדי לאיין את החשש הרב מהימלטותם, זאת תוך איזון בין כלל השיקולים הנוגעים לחשש זה, לרבות העובדה כי משפטם של המשיבים צפוי להתארך נוכח סביכותו ומספר העדים הלא מועט שאמורים להעיד במהלכו.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לשחרר את המשיבים לאור המסוכנות הרבה הנשקפת מהם לציבור, החשש כי יימלטו מהדין והעובדה כי חלופות המעצר שנקבעו בעניינם אינן מהוות מענה ראוי לאלה. העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא צפוי סיכון מוחשי מצידם של המשיבים כלפי הציבור הישראלי בפרט וכלפי הציבור בכלל, שכן התשתית המתוחכמת והמסועפת אותה בנו המשיבים, אשר מטרתה הבלעדית הייתה הוצאת כספים במרמה מקורבנות תמימים, מעידה על "כישוריהם" העברייניים, אשר עשויים להיות מופנים, בקלות רבה, כלפי אזרחי מדינת ישראל כמו גם כלפי אזרחי מדינות זרות. עוד טוענת העוררת כי לא היה מקום לתת משקל כה רב לעובדה כי למשיבים עבר פלילי נקי, שכן מדובר בנאשמים אשר במשך שלוש שנים עמדו בראשו של ארגון פשיעה וביצעו במסגרתו עבירות מרמה שיטתיות כנגד ציבור עצום של קורבנות. בנוסף, טוענת העוררת כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לאופיין של העבירות המיוחסות למשיבים ככאלה שמשליכות על החשש מהימלטות מן הדין, שכן למשיבים מיוחסים מעשי מרמה שיטתיים, אותם ביצעו תוך שימוש במסמכים מזויפים, בנוסף לעובדה שהמשיבים המשיכו לפעול גם לאחר ששלטונות צרפת החלו תופסים חשבונות בנק בהם עשו שימוש לצורך מרמה, תוך שהמשיבים פותחים חשבונות בנק חדשים. עוד טוענת העוררת כי שגה בית המשפט משנתן אמון במשיבים, נוכח פעילות המרמה המסועפת והמתוחכמת אותה הם ניהלו, וכי לא היה מקום לתת משקל לעובדה שיש וניהול המשפט יתארך. לבסוף, טוענת העוררת כי לא היה מקום לתת משקל רב להמלצת שירות המבחן לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, משום שאותם תסקירים כלל לא דנו במסוכנות הנשקפת מהמשיבים ולא בשאלה האם ניתן לתת אימון בהם, וכי אותם ערבים שנקבעו לכל אחד מהמשיבים אינם מהווים מענה ראוי לחשש להישנות המעשים וכן לחשש מהימלטות מן הדין.

מנגד סומך בא כוח המשיבים את ידו על החלטת בית המשפט המחוזי, ומבקש להדגיש את העובדה כי מ דובר בעבירות אשר סיכנו את ביטחונם הכלכלי בלבד, להבדיל מביטחונם האישי, של אנשים הגרים במרחק רב מכאן. בא כוח המשיבים אף טען, כי מ דובר בחוזה פשוט של עמוד אחד, אשר אותם בעלי עסק התבקשו לחתום עליו, חוזה אשר אמנם כתוב באותיות קטנות, אך מפרט את תנאי העסקה כהווייתם. עוד מציין בא כוח המשיבים כי מששוחררו שאר הנאשמים בפרשה למעצר בית, לרבות אחיו של המשיב 1 (הלא הוא בנו של המשיב 2), הרי שיש לנהוג באופן זהה עם המשיבים דנן מקום שלא הוברר עדיין חלקם של כל אחד מהנאשמים בתיק. באשר לשאלת החשש מהימלטות טוען בא כוח המשיבים, כי מ דובר במשיבים אשר הם אבות למשפחות אשר מתגוררות בארץ, וכי יש צווי מעצר כנגדם בצרפת ועל כן לא יהיה להם לאן לברוח, שכן כמעט ואין מדינות שאין להן הסכמי הסגרה עם מדינת צרפת. לבסוף מבקש בא כוח המשיבים להדגיש כי כלל לא נשקפת סכנה מהמשיבים, במיוחד לציבור בישראל, זאת נוכח תנאי השחרור הרבים שנקבעו ב בית המשפט המחוזי.

לאחר עיון בערר ובנימוקיו, ולאחר עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בטיעוני הצדדים, ובהמלצות שירות המבחן בעניינם של המשיבים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל כפי שיפורט להלן.

אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה בתיק שבפניי, שכן בא כוח המשיבים הסכים לקיומן של ראיות אלה בפני בית המשפט המחוזי. השאלה שנותרה היא האם נשקפת מסוכנות מהמשיבים והאם ראוי היה לשקול חלופת מעצר בעניינם, כזו שתוכל לאיין מסוכנות זו.

כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר, שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. על בית המשפט,

בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות טיב המעשים המיוחסים לו, המלצת שירות המבחן ועברו הפלילי. במקרה שבפניי, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד המשיבים, אשר במשך שלוש שנים רצופות עברו עבירות של מרמה, זיוף והלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, זאת בהיקף נרחב ביותר, שהסתכם בלמעלה משלושה וחצי מיליון יורו ששלשלו המשיבים, בנוסף לנאשמים אחרים, לכיסם הפרטי. זאת ועוד, כעולה מכתב האישום, המשיבים לא בחלו בכל אמצעי טכנולוגי או אמצעי מרמה בכדי להשיג את מבוקשם.

יפים לענייננו דבריו של חברי השופט פוגלמן בבש"פ 3440/07 (לא פורסם, 29.4.07):

"בית-משפט זה קבע לא פעם, כי סכנה לביטחון האדם ולביטחון הציבור כמשמעה בסעיף 21 לחוק המעצרים, אין משמעותה אך ורק סכנה לגופו של אדם ולחייו. במקרים מסוימים, עבירות רכוש עשויות אף הן לסכן את בטחון אדם ואת בטחון הציבור ולהקים עילת מעצר. זאת, כאשר מ דובר

בעבירות המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272). העבירות המיוחסות למשיב הן עבירות רכוש בדרגת חומרה גבוהה ביותר. על פי המיוחס, הונה המשיב אנשים רבים, הוציא מהם כספים במרמה, ועשה שימוש בכספים שהועברו אליו לצרכיו הוא. לכך יש להוסיף את העובדה שהעבירות הנטענות בוצעו על ידי המשיב במשך תקופה ארוכה, בתחכום ניכר ובהיקפים עצומים. המסוכנות הנשקפת מן המשיב מצדיקה המשך מעצרו גם בשלב זה מה גם שקיים חשש ממשי להימלטות מאימת הדין נוכח היקף הסכומים שנגנבו ולא אותרו וקשריו עם גורמים בחו"ל. (לענין אחרון זה השוו גם: בש"פ 7385/02 מקסימוב נ' מדינת ישראל , לא פורסם)."

בנוסף לאמור, עולה חשש ממשי להימלטות המשיבים מן הדין, זאת נוכח חומרת העבירות המיוחסות להם והעונשים הכבדים הצפויים להם באם יורשעו, ובמיוחד לאור העובדה כי מדובר באזרחים בעלי דרכון כפול, אשר לא חששו בעבר מזיוף מסמכים שנחתמו, כביכול, על ידי רשויות ממשלתיות בצרפת. לעניין שיקול התמשכות ההליך, הרי שבשלב זה של ההליך אין אפשרות לצפות את משך התנהלותו, ועל כן אי אפשר לתת לשיקול זה משקל מכריע לעניין מעצרם של המשיבים, תוסיף לכך את העובדה כי חומר הראיות מתבסס בין היתר על הודאות מפורטות וארוכות של המשיבים עצמם, עובדה אשר צפויה לקצר את התנהלות ההליך.

זאת ועוד, בתסקיר שנערך על ידי שירות המבחן ניתנה המלצה לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, המלצה אשר התקבלה כאמור על ידי בית המשפט המחוזי. ברם, יש לזכור כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, אשר מטרתה לסייע לשופט לבחון את החלופה המוצעת (רע"פ 843/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם 25.2.2007)). על בית המשפט , בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים. בענייננו, על אף היעדר עבר פלילי למשיבים, לאור הנסיבות החמורות של המעשים המיוחסים להם ואשר אין חולק כי קיימות לגביהם ראיות לכאורה, איני רואה הכיצד יוכלו חלופות המעצר שהוצעו על ידי המשיבים לאיין את המסוכנות הנשקפת לשלום הציבור מהם, במיוחד לאור העובדה כי אותם מפקחים שנקבעו הינם בני משפחה קרובים של המשיבים אשר יש חשש כי לא יהוו מענה ראוי לחשש שהמשיבים יימלטו מהדין או יחזרו על פעילותם העבריינית.

על כן, אני מחליט לקבל את הערר. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת בזה. המשיבים יישארו במעצר עת תום ההליכים המשפטיים נגדם.