בש"פ 5043/13 עמוס גיעאן נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ) מיום 16.6.2013 שדחתה את ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת נ' שמואלי-מאייר) מיום 30.5.2013, המורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד המבקש, יליד 1991, הוגש ביום 29.4.2013 כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לדירות מגורים בעיר אשקלון בכוונה לבצע עבירה בארבעה מקרים שונים שבחלקם ביצע גניבה ועבירות נלוות, ואישום נוסף של הסגת גבול, כל זאת בצוותא חדא עם אדם נוסף. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 29.4.2013 קבע בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת נ' שמואלי-מאייר) כי עבירות רכוש המתבצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, כמו גם עבירות המבוצעות בתוך בית מגוריו של אדם עשויות להקים עילת מעצר, וכי נסיבות ביצוע העבירות במקרה דנן מעידות על מסוכנותו של המבקש, והורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. ביום 30.5.2013, לאחר שבחן את התסקיר ותסקיר משלים שהוגשו, קבע בית משפט השלום כי חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן והתרשמותו מהמפקחים שהוצעו, אין בחלופה המוצעת - מעצר בית בבית דודתו של המבקש - כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, ולפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע בהקשר זה כי התרשם שלא יהיה ביכולתם של המפקחים המוצעים להציב לו גבולות ברורים וכי הדודה אף סובלת מבעיות בריאותיות המונעות ממנה מלפקח עליו באופן רציף. כמו כן ציין בית משפט השלום כי יש קושי רב בכך שהחלופה המוצעת כוללת התלוות לדודו של המבקש בעבודתו כקבלן עבודות גז בבתים פרטיים, בין היתר באזור אשקלון. על החלטת בית משפט השלום ערר המבקש לבית המשפט המחוזי, שדחה אותו בהחלטתו מיום 16.6.2013 (כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ) בקובעו כי בנסיבות המקרה מוצדקת סטייתו של בית המשפט קמא מהמלצת שירות המבחן. בית המשפט עמד בהקשר זה על הקושי בהחזרת המבקש לסביבת פעילותו העבריינית במסגרת החלופה המוצעת ועל כך שלא נכללה בה תכנית טיפולית.

2.

מכאן בקשת רשות הערר, בה טוען המבקש כי יש לקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו ולשחררו לחלופת המעצר המוצעת, והוא מדגיש בהקשר זה את גילו הצעיר ואת העובדה שאין לו עבר פלילי. לטענתו, לא היה מקום לקבוע כי נשקפת ממנו מסוכנות כה גבוהה המחייבת מעצר נוכח העובדה שמיוחסות לו עבירות רכוש בלבד, שלדבריו ברגיל אינן מקימות עילת מעצר של מסוכנות. עוד הוא טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נדרש בעצמו לבחינת החלופה המוצעת ובכך שקבע שאינה כוללת אפיק טיפולי, שכן לדבריו נכללה בתסקיר המלצה למתן צו פיקוח שבמסגרתו יידרש המבקש להשתלב בקבוצה טיפולית. בנסיבות אלה, טוען המבקש, לא הייתה כל הצדקה לסטות מהמלצת שירות המבחן, שמצא את המפקחים שהוצעו ראויים. אשר לעצם הבקשה טוען המבקש כי במקרה דנן מוצדק ליתן רשות לערור הן נוכח הפגיעה בחירותו הנגרמת בשל המעצר והן משום שלדבריו הקביעה כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר חורגת מההלכה הפסוקה הנוגעת לעבירות רכוש.

3.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות לערור בענייני מעצר ניתנת אך במקרים שבהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או כאשר נסיבות המקרה מחייבות זאת (ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011)). אכן, כטענת המבקש אין מדובר ברשימה סגורה של עילות למתן רשות לערור ושומה על בית המשפט להבטיח שלא תיגרם פגיעה העולה על הנדרש בחירותו של המבקש, אך במקרה דנן לא מצאתי כי קיימת הצדקה למתן רשות ערעור. כפי שציין בית משפט השלום בהחלטתו, כבר נקבע לא אחת כי עבירות רכוש עשויות להקים עילת מעצר, בין היתר, כאשר הן מבוצעות בהיקף נרחב או בשיטתיות וכי יש לבחון כל מקרה לגופו (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (18.9.1998); בש"פ 3453/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל , פסקה ח (19.4.2005); בש"פ 1221/11 קוזלי נ' מדינת ישראל , פסקה ט (27.2.2011)). כך בכלל וכך בפרט מקום שבו מדובר בעבירות חוזרות ונשנות של התפרצות לדירות מגורים, שביצוען עלול להקים סכנה ממשית לשלום הגוף ואף לחיי יושבי הבית. הסטייה מהמלצת שירות המבחן אף היא אינה פוגמת בהחלטותיהן של הערכאות קמא, באשר בית המשפט נדרש להתייחס אל מכלול הנסיבות הצריכות לעניין טרם שיחליט אם לקבלה או לדחותה. במקרה דנן בית המשפט נימק את קביעתו בעיקר בקושי הנעוץ בכך שהחלופה המוצעת כוללת עבודה בסביבת מגורים באזור שבו בוצעו העבירות לכאורה ובמגבלות הבריאותיות שימנעו מהמפקחת המוצעת לפקח על המבקש באופן רצוף. נימוקים אלה טעמם עמם ולא ראיתי כי יש מקום להתערב בהם.

אעיר עם זאת כי בשים לב לגילו הצעיר של המבקש ולעובדה שאין לו עבר פלילי, ככל שיעלה בידו להציע חלופה שתניח את דעתו של בית המשפט, הוא יוכל להגיש בקשה לעיון חוזר, כפי שאף צוין בהחלטת בית משפט השלום מיום 30.5.2013.

אשר על כן, הבקשה נדחית.