בש"פ 1221/11 קוזלי עימאד נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט סעב) מיום 6.2.11 בתיק עמ"ת 1268-02-11, בגדרה התקבל חלקית עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בקריות (השופטת הבכירה לאופר-חסון) מיום 31.1.11 בתיק מ"ת 36904-01-11 לפיה ייעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, והוזמן תסקיר מעצר. למען הסדר הטוב; שמו של העורר עימאד קוזלי אך כונה גם תמיר קוזלי ובתיק אחר גם חאלדי . הנושא הועלה על-ידי באולם בית המשפט, ואין מחלוקת כי באותו אדם עסקינן. הערר הוגש ביום 14.2.11.

רקע והליכים

ב.

נגד העורר הוגש ביום 20.1.11 כתב אישום המייחס לו התפרצות למקום מגורים בכוונה לגנוב, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וגניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק. כעולה מכתב האישום, ביום 14.1.11 התפרץ העורר ביחד עם אדם אחר (שזהותו אינה ידועה) לבית מגוריו של המתלונן; זאת דרך חלון הבית. העורר נטל עמו מהדירה מכשיר " I-POD " ומאה שקלים. המתלונן, אשר נכנס במפתיע לביתו, נתקל בעורר ובאדם הנוסף כשהם נושאים בידם מקלט טלויזיה. לאחר שניסה להימלט, נתפס העורר על-ידי חבריו של המתלונן.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 31.1.11 דחה בית משפט השלום את בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר (בבית דודו, בפיקוח הדוד, אשת העורר ואחיו), והורה על מעצרו עד תום ההליכים. נקבע, כי החלופה אשר הוצעה בעניינו של המשיב אינה הולמת בנסיבות, גם נוכח ההתרשמות כי המפקחים המוצעים בחלקם לא יציבו גבולות ראויים. כן נקבע, כי קיימות בתיק ראיות לכאורה, וכן קיימת עילת מעצר הקמה מטיב המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם. לבסוף הוזכר גם עברו הפלילי של המשיב, אשר יש גם בו ללמד על מסוכנותו.

ד.

כלפי החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהעבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה מקימים עילת מעצר. על פי ההלכה המקובלת בית המשפט הפנה לבש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם). עוד צוין, כי עברו הפלילי של העורר - עבירות שיימנו להלן - אינו מכביד באופן שיש בו כדי לשלול בחינת אפשרות לחלופת מעצר. נוכח האמור, הורה בית המשפט על החזרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לבית משפט השלום לצורך הכנת תסקיר מעצר, שבו ייבחנו חלופות המעצר אשר הוצעו על-ידי העורר. התסקיר נתבקש מוקדם ככל הניתן.

הערר והדיון

ה.

כלפי החלטה זו הוגש הערר דנא. נטען, כי עבירת הרכוש המיוחסת לעורר אינה מקימה עילת מעצר אלא במקרים חריגים אשר אינם מתקיימים בעניינו, ועל כן יש להורות על שחרורו של העורר בתנאים שתכליתם היא הבטחת התייצבותו לדיונים בעניינו; ולחלופין, ככל שייקבע כי אכן מתקיימת עילת מעצר, להורות על שחרורו בתנאים מגבילים, מבלי להמתין לתסקיר שירות המבחן. עוד נטען, כי אין ליתן משקל לעברו הפלילי של העורר אשר הוגדר כ"ישן ובלתי רלוואנטי".

ו.

בדיון טען עו"ד קורנל לעורר, כי אין המדובר בתחכום או בנועזות שיש בהם, על פי בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, כדי לגבש בעבירות רכוש עילת מעצר. עברו הפלילי של העורר אינו מכביד, כנטען, ועל כן בהיעדר עילה גם אין מקום לתסקיר; ועוד נאמר, כי חלק מן המפקחים בהם מדובר הם ראויים – גמלאי של צה"ל ומתנדב במשטרה, ובידי העורר גם לעבות את החלופות ולהוסיף הפקדה.

ז.

עו"ד קדוש טענה למדינה, כי אמנם אין במקרה דנא חזקת מסוכנות סטטוטורית וגם לא עבירה מתוחכמת לפי מבחני הלכת פרנקל , אך בעקבות החלטת מסראוה ישנן נסיבות המצדיקות מעצר, משפרץ העורר בתעוזה לבית הזולת בלילה. עוד נאמר, כי המפקחים שהוצעו בחלקם למצער לא היו מקובלים על המדינה; ויש מקום – לגבי מי שאינו טלית שכולה תכלת והוא בעל עבר פלילי – לבחון חלופה בדוקה והדוקה.

הכרעה

ח.

בטרם הכרעה עיינתי ברישום הפלילי של העורר; ב-1998 נדון למאסר של 55 יום על העדר מן השירות בצה"ל; ב-2003 נדון למאסר על תנאי וקנס על החזקת נשק שלא כדין וירי מנשק חם באזור מגורים; ב-2004 נדון למאסר על תנאי בעבירת איומים ותקיפה "סתם".

ט.

אשר לעילת המעצר , הטענה העיקרית בתיק. אכן, מדובר בעבירת רכוש שהמחוקק לא כלל כשלעצמה בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, אך הפסיקה נדרשה לעבירות רכוש בנסיבות מסוימות

כמגבשות עילה בגדרי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, קרי, "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את ביטחון הציבור..." עם השנים ציין בית משפט זה, במיוחד בפרשת רוסלן פרנקל הנזכרת:

"כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור". (מפי השופטת - כתארה אז - ביניש, בעמ' 272).

בבש"פ 3453/05 אברג'יל נגד מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לציין, כי:

"את העבירות נגד הרכוש אמנם לא מנה המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר

הדין הפלילי (אכיפה – מעצרים) כעבירות היוצרות 'מסוכנות סטטוטורית', ולכן יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו ועל התביעה להוכיח את המסוכנות. ואולם, הפסיקה קבעה בי עבירות אלה אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים, ובדין כך. נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הבטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו. על המשפט לתת יד למאבק באלה, ולעניין המסוכנות – לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים, והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין מקצוע רחמנא ליצלן".

ועוד נאמר שם:

"נסיבות העבירה מזה, עברו המכביד של נאשם מזה, עלולים להוות עילת מעצר אף בעבירות רכוש. כבוד האדם של הנאשם הוא אבן יסוד, המובנית גם בחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה – מעצרים); על בית המשפט להידרש אליו. אך אל יישכח גם כבוד האדם של הקרבנות, ואף בעבירות רכוש תתכן השפלה ופגיעה".

בבש"פ 45/10 מסראוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציין השופט עמית:

"כשלעצמי, אני מתקשה לקבל את הטענה כי בכל מקרה של עבירת רכוש יחידה או עבירת רכוש לא מתוחכמת, לא קמה עילת מעצר. יש בגישה זו כדי לעודד בעקיפין ריבוי עבירות, שהרי כל שרשרת עבירות מתחילה בעבירה הראשונה, שמא יאמר העבריין לעצמו כי אין סיכון שייעצר ב'מכה" הראשונה. "פתאום קם אדם בבוקר ומוצא..." שמכוניתו חלפה עם הרוח, או במקרה הטוב, נפרצה ותכולתה נשדדה. חוזר אדם לביתו בסוף עמל יומו ומוצא כי מאן דהוא חדר לפרטיותו ונטל את רכושו ואת חפציו שאותם צבר בזיעת אפו ומיטב כספו. מי ימוד את עוגמת הנפש, הרוגז וחסרון הכיס שנגרמו למי שנפגע מאותן עבירות רכוש, שדומה כי ליבנו גס בהן, והסטטיסטיקה של העבירות הלא מפוענחות בתחום זה מדברת בעד עצמה. אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה.

ודוק: אין בכוונתי להכניס בדלת האחורית את העילה של הרתעה מפני עבירות שהן 'מכת מדינה', עילה שהמחוקק השמיט מחוק המעצרים. אלא שהעבירות של גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן 'מתוחכמות', הן מסוג העבירות שיש בהן מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה. פריצה לבית או לחצרים מערערת את הבטחון האישי של הציבור וגניבת רכב עלולה, בהאידנא, להפוך חיש מהר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בכך".

דעת לנבון נקל, כי בעבירות רכוש יתכן ככלל סיכונו של בטחון הפרט והציבור, והשאלה היא בחינת כל מקרה לנסיבותיו, לעניין קיום הסיכון ועוצמתו.

י.

האם המקרה דנא בא בגדרם של אלה? האם "קיים יסוד סביר לחשש הנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור..." כלשון סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים? העורר "נתפס על חם" לאחר שהתפרץ עם אחר לדירה בקיבוץ באישון לילה (בין 1:50 ל-2:50) דרך חלון - ונטל רכוש, והבעלים שנכנס במפתיע נתקל בעורר ובחברו והללו נמלטו מן החלון אך העורר נלכד במרדף. הנה נסיבה מן הסוג שנדרשתי אליה בפרשת אברג'יל ונדרש אליה השופט עמית בפרשת מסראוה , באשר לתחושת בטחונו של המוצא בביתו זרים החומדים לחמוס את רכושו; אלא שבמקרים הללו היה עבר פלילי מכביד מאוד, ובענייננו ישנו עבר פלילי - אלא שאינו מה שקרוי בעגה האכיפתית "מכביד ביותר".

יא.

בסופו של יום נראה לי כי לפנינו "עילת מעצר בעצימות נמוכה". גם לשיטת המדינה אין עסקינן במעין רוסלן פרנקל , שם היה מדובר בתחכום, אך במי שבצקלונו עבירות בנשק ועבירות איומים ואלימות, גם אם לא בחומרה גבוהה אם לדון לפי העונשים שהוטלו. העורר פנה לכאורה לשטח עברייני חדש, לעבירות רכוש, והוא עלול לסכן את בטחונו של אדם ב"ביתו מבצרו" ועל כן יוצר עילת מעצר; אלא שייתכן כי עצימותו של הסיכון בנסיבות לכאורה אינה גבוהה באופן שיצדיק מעצר מאחורי סורג ובריח, ודומני שזו גם תחושת המדינה; ואולם הוא עשוי בהחלט להצדיק הגבלות, לשמירה על בטחון הציבור, ולשם אלה הוזמן התסקיר.

יב.

ועם זאת, משהוזמן התסקיר כבר ביום 6.2.11, מתבקש שירות המבחן - ואני מקדים לו תודה - להניחו על שולחנו של בית משפט השלום בשבוע זה, קרי, עד יום 3.3.11, ככל הניתן. בא כוח העורר מתבקש להסב תשומת לבו של שירות המבחן ולהעביר כל מידע דרוש. בית משפט השלום ידון בכך בדחיפות אפשרית.